פין אי. קידלנד: מדוע בנקים מרכזיים הפסיקו לאלתר
נער בחווה נורווגית לקח עבודה צדדית בניהול חשבונות בחווה לגידול חורפנים של חבר, וגילה שהוא נהנה מזה. זהו סיפור המקור של גוף עבודה שמסביר מדוע האינפלציה נותרה גבוהה בעקשנות לאורך שנות ה-70, מדוע הבנקים המרכזיים של העולם הפכו לאחר מכן לעצמאיים מממשלותיהם, ומדוע המקרו-כלכלה המודרנית בנויה על החלטות של משקי בית צופי פני עתיד ולא על קשרים סטטיסטיים המותאמים לעבר. התובנה של פין קידלנד הייתה שממשלה שיכולה לשנות את דעתה היא ממשלה שאף אחד לא מאמין לה.
מסוילנד לפיטסבורג
פין ארלינג קידלנד (Finn Erling Kydland) נולד ב-1 בדצמבר 1943 באולגארד ליד סטאוונגר, נורווגיה, הבכור מבין שישה ילדים בחווה משפחתית בסוילנד, ג'סדאל, במחוז רוגאלנד שבדרום-מערב המדינה. הוא השלים תואר ראשון בבית הספר הנורווגי לכלכלה ב-1968 ולאחר מכן נסע לארצות הברית, שם השלים דוקטורט באוניברסיטת קרנגי מלון ב-1973 עם עבודת גמר שכותרתה "תכנון מקרו-כלכלי מבוזר".
המנחה שלו היה אדוארד סי. פרסקוט (Edward C. Prescott). השותפות שנוצרה שם הניבה שני מאמרים, בהפרש של כחמש שנים זה מזה, שביניהם ארגנו מחדש את התחום – והחזירו את שניהם לסטוקהולם שלושה עשורים מאוחר יותר.
כללים במקום שיקול דעת
הרעיון הראשון נקרא אי-עקביות בזמן, ועוצמתו נעוצה בכך שהמצב יומיומי כל כך. ממשלה מכריזה על מדיניות – למשל, שהיא תשמור על אינפלציה נמוכה. עובדים וחברות מאמינים לה וקובעים שכר ומחירים בהתאם. ברגע זה, הממשלה עומדת בפני פיתוי: כאשר הציפיות כבר מעוגנות, התפרצות של אינפלציה מפתיעה תגדיל את התפוקה והתעסוקה. לכן היא סוטה מהמדיניות. אבל אנשים אינם טיפשים, והם לא יוטעו פעמיים; בפעם הבאה הם יטמיעו את הסטייה הצפויה בציפיות שלהם מלכתחילה. התוצאה היא כלכלה עם אינפלציה גבוהה יותר וללא תוספת תפוקה. כולם במצב גרוע יותר, ואף שחקן אינדיבידואלי לא פעל בצורה לא רציונלית.
הניסוח של קידלנד ופרסקוט, כפי שצוין בפרס נובל, היה שאם לקובעי מדיניות כלכלית חסרה היכולת להתחייב מראש לכלל החלטה ספציפי, הם לרוב לא יישמו את המדיניות הרצויה ביותר לאחר מכן. הבעיה אינה קובעי מדיניות רעים. הבעיה היא שיקול הדעת עצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לניסוח מחדש הזה היו שיניים. הוא הסביר את התמשכות האינפלציה בכלכלות שממשלותיהן היו מחויבות בכנות ליציבות מחירים, והוא הצביע על פתרון מוסדי ספציפי: לקחת את ההחלטה מאנשים שעלולים להתפתות. הגל העולמי של עצמאות הבנקים המרכזיים, והתפשטות יעדי אינפלציה וכללי מדיניות מפורשים, הם הירושה המדינית הישירה של טיעון זה. זהו אחד המקרים הנדירים שבהם פיסת תיאוריה מקרו-כלכלית מופשטת בנתה מחדש באופן גלוי את המוסדות של עשרות מדינות.
המחזור כתגובה, לא ככישלון
התרומה השנייה הייתה, אם בכלל, שנויה במחלוקת יותר. קידלנד ופרסקוט שילבו את תיאוריית הצמיחה עם ניתוח המחזור העסקי – תוך התייחסות לתנודות ולמגמה ארוכת הטווח כתוצרים של אותו מודל בסיסי ולא כתופעות נפרדות הדורשות הסברים נפרדים.
בעוד שהגישה הרווחת הדגישה זעזועים בצד הביקוש, הם הראו שזעזועי היצע טכנולוגיים יכולים לייצר תנועה משותפת ריאליסטית בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), בצריכה, בהשקעות ובתעסוקה. הגישה שלהם מידלה את ההחלטות צופות פני העתיד של משקי בית וחברות במקום להתאים קשרים סטטיסטיים היסטוריים, והביסוס המבני הזה הוכח כעמיד יותר לאורך הסטגפלציה של שנות ה-70, כאשר הקשרים הישנים קרסו. זה הפך לתיאוריית מחזור עסקים ריאלי, והמתודולוגיה שלה מהווה כיום יסוד למודלים מקרו-כלכליים מודרניים.
הקריירה
קידלנד חזר לנורווגיה כפרופסור חבר בבית הספר הנורווגי לכלכלה לאחר הדוקטורט, ולאחר מכן חזר לקרנגי מלון ב-1978, שם היה פרופסור לכלכלה עד 2004. באותה שנה הוא הצטרף לאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה כפרופסור הנלי לכלכלה והקים את המעבדה לכלכלה ומימון מצטברים. הוא גם מחזיק בקתדרה המכובדת על שם ריצ'רד פי. סימונס בבית הספר לעסקים טפר של קרנגי מלון ושמר על משרה חלקית בבית הספר הנורווגי לכלכלה. מחקריו נעים על פני מדיניות מוניטרית ופיסקלית, כלכלת עבודה ומחזורים עסקיים.
מדוע פין מכונה גאון
הטענה נשענת על סוג מסוים של מהלך אנליטי: לקחת תופעה שכולם ייחסו לחוסר יכולת או למזל רע ולהראות שהיא תוצאת שיווי המשקל של התנהגות רציונלית לחלוטין. זה מה שאי-עקביות בזמן עושה. לפני קידלנד ופרסקוט, אינפלציה מתמשכת תחת ממשלות שרצו אינפלציה נמוכה נראתה כמו חידה לגבי כוח רצון. אחריהם, היא הפכה למאפיין מבני של כל מערכת שבה קובע המדיניות שומר על שיקול דעת והציבור יכול לצפות את הצעדים. ההיגיון אינו בלתי אפשרי מבחינה מתמטית; הקושי היה בלראות שהבעיה טמונה במבנה המחויבות ולא באופיים של הפקידים.
החצי השני של עבודתו נושא את אותו סימן היכר – הצעה שמחזורים עסקיים עשויים להיות תגובה יעילה של כלכלה מתפקדת היטב לזעזועים ריאליים, ולא עדות לכישלון הדורש תיקון.
מקרה הנגד משמעותי ובמקרה של תיאוריית מחזור עסקים ריאלי, הוא עדיין חי. כלכלנים רבים רואים בטענה שזעזועים טכנולוגיים מניעים את המחזור כלא משכנעת, והמסגרת מתקשה להסביר מיתונים עמוקים ואבטלה כפויה המונית – המשבר של 2008 מהווה דוגמה מביכה לתיאוריה שבה מיתונים הם התאמות אופטימליות. המודלים תלויים בבחירות כיול שמבקרים טוענים שעושות את רוב עבודת ההסבר. וההישג משותף: פרסקוט היה שותף לכתיבת שני המאמרים פורצי הדרך ושותף לקבלת הפרס, כך שלא מדובר בגאונות בודדת אלא בשותפות בעלת פריון יוצא דופן. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא תוצאת אי-העקביות בזמן, ששינתה את האופן שבו כמעט כל מדינה מנהלת את המדיניות המוניטרית שלה.
מורשת
קידלנד ופרסקוט חולקים את פרס נובל לכלכלה לשנת 2004 על תרומתם למקרו-כלכלה דינמית: העקביות בזמן של מדיניות כלכלית והכוחות המניעים מאחורי מחזורים עסקיים. המתודולוגיה שבנו – מבנית, צופת פני עתיד, מבוססת על סוכנים אופטימליים – הפכה לציוד הסטנדרטי של התחום. ובכל פעם שבנק מרכזי מפרסם יעד אינפלציה שאליו הוא מחויב, הוא פועל על פי טיעון שהועלה לראשונה על ידי בן איכר מרוגאלנד שהבחין שאמינות שווה יותר מגמישות.