פרננדו פרנאן גומס (Fernando Fernán Gómez): ארבע קריירות, איש עצבני אחד
כשנתבקש לנקוב בשמו של האמן היחיד שמגלם את כל הקולנוע הספרדי, פדרו אלמודובר (Pedro Almodóvar) לא היסס: "אם יש אמן אחד שמייצג את ההיסטוריה של הקולנוע הספרדי מראשיתו ועד ימינו, זהו פרננדו פרנאן-גומס". האיש המדובר הופיע עד אז בכמאתיים סרטים, ביים כמה מהסרטים הטובים ביותר שהפיקה ארצו, כתב את המחזה על מלחמת האזרחים שספרד עדיין מעלה על הבמה, ונבחר לאקדמיה המלכותית הספרדית (Real Academia Española). מחוץ לספרד, כמעט איש לא הכיר את שמו.
נולד בדרכים
הוא נולד בלימה ב-1921, בזמן שאמו, השחקנית קרולה פרנאן-גומס (Carola Fernán-Gómez), הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות תיאטרלי בדרום אמריקה. המשפחה חזרה לספרד ב-1924. לפיכך, הוא החל את חייו כילד של להקה נודדת – מקור שיחזור ויופיע, בצורה משתנה, בעבודה הטובה ביותר שעשה כבמאי.
שנות פרנקו, מבפנים
קריירת המסך שלו החלה ב-1943 ולא פסקה עד 2006: כמאתיים סרטים על פני שישים ושלוש שנים. ההספד ב-Variety הציג את הדברים בצורה בוטה – מהופעת הבכורה שלו ועד אמצע שנות ה-60 הוא עיצב את רוב הסרטים הספרדיים בעלי הערך האמנותי של התקופה, ונותר אלמוני למדי בחו"ל מכיוון שלדיקטטורה של פרנקו היה עניין מועט בקידום הקולנוע הספרדי בעולם. ג'ינג'י ובעל קול צרוד, הוא היה במשך עשורים פשוט הפנים והקול של התעשייה הלאומית, כשהוא עובד בתוך מגבלות הצנזורה ולא בניסיון לעקוף אותן, ומוצא בקולנוע מסחרי מדכא את המרחב להיות סרדוני.
הבמאי שאף אחד מחוץ לספרד לא צפה בו
הבימוי הוא החלק הראוי לגילוי מחדש. ארבעה סרטים — La vida por delante (1958), La vida alrededor (1959), El extraño viaje (1964) ו-El mundo sigue (1964) — נחשבים ליצירות מופת קומיות וליסודות מסורת הקומדיה החברתית העוקצנית של ספרד, הכלאה של נאו-ריאליזם איטלקי וסאטירה טהורה. הם גם הקדימו אמצעים, בהם חיתוכי קפיצה, שהעולם ייחס זמן קצר לאחר מכן לגל החדש הצרפתי. El extraño viaje, מחקר עגום ומצחיק מאוד על הדיכוי במחוזות ספרד, צוין מאוחר יותר על ידי אלמודובר כאחד משלושה עשר הסרטים הספרדיים המשפיעים ביותר שנוצרו אי פעם. דבר מכל אלה לא הגיע לקהל בינלאומי באותה עת. פרנאן גומס המציא קולנוע לאומי בתוך מדינה ששאר אירופה הפסיקה להסתכל עליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המסע לשום מקום
בשנת 1986 ביים את El viaje a ninguna parte, המבוסס על רומן פרי עטו: סיפורה של להקת תיאטרון נודדת המתפרקת עם הגעת הקולנוע שהורס את פרנסתה. זה היה החומר של ילדותו, מסופר מבפנים. בטקס פרסי גויה הראשון, המקביל הספרדי לאוסקר שזה עתה נוסד, הסרט גרף את כל הפרסים. במהלך הקריירה שלו זכה בשישה פרסי גויה.
כשחקן הוא הפך עד אז לזקן השבט החיוני של הקולנוע הספרדי, ועבד עבור ויקטור אריסה (Víctor Erice) ב-El espíritu de la colmena, עבור קרלוס סאורה (Carlos Saura), עבור מנואל גוטיירס אראגון (Manuel Gutiérrez Aragón), עבור פרננדו טרואבה (Fernando Trueba) בסרט זוכה האוסקר Belle Epoque (1994) ועבור אלמודובר ב-All About My Mother (1999). פעמיים העניק לו פסטיבל הסרטים בברלין את דוב הכסף למשחק – עבור El anacoreta ב-1977 ו-Stico ב-1985 – וב-2005 העניק לו הברלינאלה ה-55 דוב זהב כבוד על מפעל חיים.
איש הספרים
הקריירה הרביעית הייתה כתיבה, והוא לא התייחס אליה כאל עיסוק צדדי. המחזה שלו מ-1977 Las bicicletas son para el verano, הבוחן את מלחמת האזרחים דרך חיי היומיום של משפחה ממדריד, זכה בפרס לופה דה וגה (Lope de Vega) ונכנס לרפרטואר הספרדי הקבוע. הוא כתב רומנים, כולל זה שהפך ל-El viaje a ninguna parte. בשנת 1990 פרסם את El tiempo amarillo, ספר זיכרונות המשתרע על פני כ-700 עמודים. בשנת 2000 בחרה בו האקדמיה המלכותית הספרדית – הגוף השולט בשפה הספרדית – למושב כחבר בה, כבוד השמור לסופרים, ולא לשחקנים הכותבים.
מדוע פרננדו נקרא גאון
המקרה כאן קונקרטי באופן יוצא דופן, והוא נוגע לטווח רחב במקום לעומק בתחום בודד. רוב האנשים שטוענים למומחיות בארבע דיסציפלינות הם כשירים באחת ובינוניים בשאר. פרנאן גומס הגיע לפסגה בארבעה: הוא היה מגדולי שחקני המסך שהוציאה ארצו, ביים סרטים הנלמדים כיום כציוני דרך לאומיים, כתב מחזה ששרד את הפוליטיקה שלו, והתקבל לאקדמיה המלכותית הספרדית בזכות הפרוזה שלו. האיכות הקוגניטיבית שמתחת לכל אלה היא רגישות עקבית אחת – פסימיות קומית לגבי החיים בספרד, שמוגשת ללא אכזריות – השורדת תרגום בין צורות אמנות. הסאטירה של El extraño viaje, הקינה של El viaje a ninguna parte והבהירות הביתית של Las bicicletas הן באופן מובהק יצירה של מוח אחד המשתמש בכלי שדרש החומר. אלמודובר כינה זאת "רב-גוניות ללא גבולות", והשתמש בו כמדד לקולנוע הלאומי כולו.
טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי. מאתיים סרטים לאורך שישה עשורים לא יכולים כולם להיות טובים, ורבים היו עבודת שכירי חרב שנלקחה תמורת תשלום תחת דיקטטורה שתגמלה בינוניות; קריירת הבימוי אינה אחידה וכמה מהערכים שלה נשכחו בצדק. הוא היה ידוע כקשה, והמוניטין שלו היה זמן רב קשור למזג שלו לא פחות מאשר להישגיו. באופן מכריע, הטענה הקולנית ביותר לגדולתו מגיעה מיורש ידידותי ולא מקונצנזוס ביקורתי בינלאומי מבוסס – מחוץ לספרד הוא נותר הערת שוליים, וזו עובדה בנוגע להפצה אך גם מגבלה על הטענה. מה ששורד בחינה מדוקדקת אינו "גאונות" כהברקה פתאומית, אלא משהו נדיר יותר בפועל: עבודה מתמשכת ברמה ראשונה בארבעה תחומי אמנות נפרדים, במשך שישים ושלוש שנים, על ידי אדם אחד.
מורשת
הוא מת במדריד ב-21 בנובמבר 2007, בגיל שמונים ושש, מסיבוכים בלב. ספרד כבר העניקה לו כמעט כל מה שהיה לה לתת: פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות ב-1995, מדליית הזהב להצטיינות באמנויות היפות, שישה פרסי גויה, ומושב בין בני האלמוות של שפתה. תיאטרון במדריד נושא כעת את שמו. שאר העולם עדיין מדביק את הפער בכל הנוגע למכלול עבודה שספרד של פרנקו שמרה, במידה רבה במקרה, לעצמה.