פנג-שאן הו: החתימה שפתחה דלת
בשלושת החודשים הראשונים לאחר שקיבל לידיו את הניהול של הקונסוליה הסינית בווינה, חתם פנג-שאן הו (Feng-Shan Ho) על אלף ומאתיים אשרות כניסה לשנגחאי. השגריר שלו בברלין אסר עליו לעשות זאת. הוא המשיך לחתום בכל זאת, לאורך שנת 1939 ועד שנת 1940, עד שרישומי סין מצביעים על הנפקת כ-1,906 אשרות וזימונו בחזרה. על המעשה הזה הוא קיבל הערה שלילית בתיקו האישי. הוא לא סיפר על כך לאיש לאחר מכן. יד ושם למד על מה שעשה רק לאחר מותו, בגיל תשעים ושישה, בדירה בסן פרנסיסקו בשנת 1997.
מיייאנג למינכן
הו נולד ב-10 בספטמבר 1901 ביייאנג (Yiyang), שבמחוז חונאן. אביו מת כשהיה בן שבע, והשכלתו הגיעה דרך מוסדות מיסיונריים — בית הספר יאלי (Yali School) בצ'אנגשה ולאחר מכן אוניברסיטת ייל-בסין (Yale-in-China University), המוסד האמריקאי הפרוטסטנטי שהעניק לדור של סטודנטים מחונאן חינוך מערבי שלא היו יכולים להרשות לעצמם בדרך אחרת.
בשנת 1929 הוא נסע לגרמניה, לאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, ובשנת 1932 קיבל תואר דוקטור לכלכלה פוליטית. לפיכך, הוא בילה את תחילת שנות ה-30 בעיר שבה נולד הנציונל-סוציאליזם, כשהוא לומד בגרמנית וצופה בתנועה גדלה. כשנתקל מאוחר יותר במנגנון שלה בווינה, הוא לא נתקל במשהו זר.
וינה, 1938
הוא הצטרף למשרד החוץ של סין בשנת 1935 והוצב לראשונה בטורקיה. בשנת 1937 הוא הפך למזכיר ראשון בנציגות הסינית בווינה. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה, הנציגות הורדה בדרגה, והו מונה לקונסול כללי.
האנשלוס (Anschluss) העמיד את האוכלוסייה היהודית של אוסטריה בתוך הרייך בן לילה, והרדיפות בווינה היו מיידיות. הדבר היחיד שיכול היה להוציא אדם משם היה אשרה — פיסת נייר המציינת מדינה שמוכנה לקלוט אותם — וכפי שמתועד ביד ושם, מדיניות ההגירה של ממשלות העולם כבר נסגרה אז הרמטית בדיוק נגד פונים אלו. התיעוד של יד ושם מדויק לגבי מה שעשה הו במצב זה: הוא חילק אשרות סיניות לשנגחאי לכל היהודים שביקשו אותן, תוך שהוא קורא תיגר על מדיניות ההגירה המגבילה שהייתה נהוגה אז בכל העולם.
ההיקף מתועד. אלף ומאתיים אשרות בשלושת החודשים הראשונים בתפקיד. כ-1,906 בסך הכל לפני זימונו במאי 1940. הערכתו של יד ושם עצמו לגבי הניצולים היא "מאות, אולי אפילו אלפים", שכן אשרה אחת לעיתים קרובות כיסתה משפחה שלמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השמות ששרדו נותנים לכך פנים אנושיות. אריק גולדשטאוב השיג אשרות מהו עבור כעשרים מבני משפחתו. לילית-סילביה דורון ואחיה קרל יצאו משם. הוריו של ד"ר ישראל זינגר השתמשו באשרות של הו ונסעו לקובה. בעלה של גרדה גוטפריד קראוס היה עוד אחד מהם. כל אחד מאלה הוא שושלת משפחתית שקיימת היום בגלל שדיפלומט סיני אחד המשיך להפעיל חותמת.
הצו שבו המרה את פיו
הממונה על הו היה צ'ן ג'יה (Chen Jie), השגריר הסיני בברלין. סין ב-1938 נלחמה על חייה נגד יפן וניסתה לזכות ברצונה הטוב של גרמניה; צ'ן ג'יה אסר בהתאם על הנפקה רחבת היקף של אשרות, מתוך הנחה שהגירה יהודית לשנגחאי תעצבן את הרייך ותפגע במערכת יחסים שסין נזקקה לה.
ההוראה לא הייתה משתמעת לשני פנים, והו, במילותיו של יד ושם, "סירב לציית לה". בשנת 1939 נרשמה הערה שלילית בתיקו האישי — כתם רשמי בקריירה של דיפלומט, מתועד וקבוע. הוא המשיך ללא קשר לכך. במאי 1940 הוא נצטווה לחזור לסין.
לאחר מכן
הוא המשיך בקריירה שלו. לאחר 1949 שירת את הרפובליקה של סין בטייוואן כשגריר במצרים, מקסיקו, בוליביה וקולומביה, ופרש בשנת 1973 לסן פרנסיסקו, שם קיבל אזרחות אמריקאית. בשנת 1990 פרסם ספר זיכרונות, ארבעים השנים שלי כדיפלומט. הוא מת בסן פרנסיסקו ב-28 בספטמבר 1997, בגיל תשעים ושישה.
ההכרה הגיעה לאחר מכן, מורכבת מעדותם של האנשים שהציל. הוועדה לציון חסידי אומות העולם העניקה לו את התואר חסיד אומות העולם, עם הכרה רשמית ב-8 באוגוסט 2000, תוך ציון "אומץ ליבו ההומניטרי בהנפקת אשרות סיניות ליהודים בווינה למרות הוראות הממונה עליו להפסיק".
מדוע פנג-שאן מכונה גאון
זהו המקרה שבו המילה דורשת את הכנות הרבה ביותר, מכיוון שהאיכות המעורבת כאן אינה אינטלקטואלית כלל. הו היה אדם משכיל — דוקטור לכלכלה פוליטית ממינכן — אך הוא לא עשה שום תגלית, לא כתב שום יצירה משמעותית, ולא קידם שום רעיון. שום דבר בקריירה שלו לא היה מזכה אותו בערך כלשהו אילולא התרחש האנשלוס.
מה שהיה לו, ומה שכמעט לאף אחד סביבו לא היה, הוא בהירות מוסרית תחת לחץ מוסדי, מיושמת במהירות ובהיקף רחב. שני דברים לגבי זה הם יוצאי דופן באמת. הראשון הוא מהירות השיפוט: בתוך שבועות מהסיפוח, בעוד ממשלות העולם מהדקות את חוקי ההגירה שלהן בדיוק נגד פונים אלו, דיפלומט בדרג ביניים ממדינה תחת פלישה הבין שהמחסום העיקרי להישרדות היה חתימה ושברשותו יש כזו. השני הוא התמדה. מעשי אומץ בודדים הם נפוצים; לקיים אחד כזה לאורך שנתיים, בניגוד להוראה ישירה, עם הערה שלילית כבר בתיק האישי, ובקצב של מאות אשרות לרבעון, זה דבר אחר לגמרי. זה דורש הכרעה בשאלה פעם אחת, לצמיתות, ולאחר מכן פשוט עבודה.
הציטוט של יד ושם משתמש במילה "אומץ", לא גאונות, וזהו המונח המדויק. אם הגאונות מוגנת כאן בכלל, זה במובן של לראות בבירור את מה שכולם השתדלו לא לראות — הכרה, בזמן אמת וכנגד כל תמריץ מקצועי, שהחותמת הקונסולרית שלו הפכה להבדל בין חיים למוות, ופעולה בהתאם. מעבר לכך, ההערה בתיקו היא העובדה הרהוטה ביותר בביוגרפיה שלו: רישום רשמי של המדינה המציין את סירובו, שנרשם על ידי ביורוקרטיה שחשבה שהיא מתעדת כישלון.
מורשת
שתיקתו של הו היא חלק ממה שהשאיר אחריו. הוא כתב ספר זיכרונות בגיל שמונים ותשע ולא הפך את אשרות וינה למרכזו; העדויות שהביאו אותו לתשומת הלב של יד ושם הגיעו מניצולים, ורק לאחר מותו. לא היה קמפיין, לא הייתה תביעה, לא היה חשבון נפש ציבורי במהלך חייו.
ההכרה בו בשנת 2000 הציבה דיפלומט סיני בין חסידי אומות העולם של יד ושם והפנתה תשומת לב לפרק בהיסטוריית השואה שהיה בלתי נראה במערב במשך זמן רב: שנגחאי כמקלט, והניירת הקונסולרית שהביאה אנשים לשם. מה שעלה מעדות הניצולים לא היה סיפור גבורה שהו סיפר, אלא כזה שהוא סירב לספר — דיפלומט קרייריסט שהפר הוראה אחת, כאלף ותשע מאות פעמים, ואז חזר לעבודה.