עזרא פאונד: המודרניסט ששידר עבור מוסוליני
הוא המשורר שזכה לקרדיט המרכזי על המצאת האסתטיקה המודרניסטית שעיצבה את שירת המאה העשרים בשפה האנגלית, והוא גם המשורר שממשלת ארצות הברית האשימה בבגידה. שתי העובדות אינן ניתנות להפרדה מאותו האדם: החל משנת 1941 ואילך, עזרא פאונד הקליט יותר ממאה עשרים שידורי רדיו עבור הרדיו הממלכתי האיטלקי, שבהם שיבח את מוסוליני והיטלר והאשים את המלחמה במממנים יהודים, והוא ריצה למעלה משנים-עשר שנים כשהוא כלוא בבית חולים פסיכיאטרי בוושינגטון במקום לעמוד למשפט על כך.
מאיידהו אל האוונגרד של לונדון
עזרא וסטון לומיס פאונד נולד ב-30 באוקטובר 1885 בהיילי שבאיידהו. הוא למד במשך שנתיים באוניברסיטת פנסילבניה לפני שקיבל את התואר שלו ממכללת המילטון ב-1905, ולאחר מכן לימד זמן קצר במכללת ואבש בטרם עזב את ארצות הברית כדי לטייל בספרד ובאיטלקה ולבסוף להשתקע בלונדון. שם הפך למנהל העזבון הספרותי של כתבי החוקר ארנסט פנולוסה, תפקיד שטבל אותו במסורות שירה יפניות וסיניות ועיצב את סגנונו ההולך ומצומצם ומונחה-הדימויים. הוא נישא לדורותי שייקספיר ב-1914 וב-1917 הפך לעורך הלונדוני של דה ליטל רִיוויו (The Little Review), כשהוא מנצל תפקידי עריכה לאורך הקריירה שלו כדי לקדם את יצירתם של סופרים אחרים באגרסיביות שוות ערך לשלו.
המצאת האימג'יזם ובניית המודרניזם
פאונד נחשב לרוב לדמות האחראית ביותר להגדרת וקידום האסתטיקה המודרניסטית בשירה בשפה האנגלית. הוא דגל באימג'יזם, תנועה שהתבססה סביב בהירות, דיוק וחסכנות בלשון, ודחתה במכוון את החרוז והמשקל המעוטרים של השירה הוויקטוריאנית. מעבר לשירתו שלו – קבצים הכוללים את פרסונה (Personae, 1909) ו-לוסטרה ופואמות אחרות (1917) – השפעתו של פאונד עברה דרך התערבויותיו העריכתיות והאישיות בקריירות של סופרים סביבו: הוא ערך את כתבי היד של ארץ השממה (The Waste Land, 1922) מאת ת. ס. אליוט במידה כה נרחבת עד שאליוט הקדיש לו את הפואמה כ-"il miglior fabbro", האומן הטוב יותר, וטיפח וקידם סופרים ובהם ג'יימס ג'ויס באמצעות כתבי עת קטנים כמו פואטרי (Poetry) ו-ד'איגוויסט (The Egoist). מפעל חייו הספרותי המרכזי שארך עשורים היה הקנטוס (The Cantos), פואמה ארוכה אנציקלופדית שעבד עליה קרוב לחמישים שנה, ושזרה יחד היסטוריה, כלכלה, מיתולוגיה וחוויה אישית לאחת היצירות השאפתניות והקשות ביותר של המודרניזם.
פשיזם, אנטישמיות ורדיו רומא
ב-1924 עבר פאונד לאיטליה, שם פיתח הערצה הולכת וגוברת לבניטו מוסוליני ולפשיזם במהלך העשור שלאחר מכן. הוא החל לראות בנשיא פרנקלין ד. רוזוולט שותף לדבר עבירה עם מה שכינה מממנים יהודים עשירים שביקשו לשלוט בעולם, והתנגד להצטרפות אמריקאית למלחמת העולם השנייה במונחים אלו. החל מ-21 בינואר 1941, פאונד הקליט יותר ממאה עשרים שיחות רדיו עבור מערכת השידור האיטלקית, כשהוא כותב את התסריטים בביתו ונוסע לרומא כדי להקליטם לשידור לארצות הברית ולארצות דוברות אנגלית אחרות. השידורים שילבו פרשנות תרבותית עם תיאוריות קונספירציה אנטישמיות מפורשות על מקורות המלחמה ותמיכה גלויה נגד מעורבות ארה"ב, וגורמים רשמיים אמריקאיים פיקחו עליהם מבלי ידיעתו, תוך בניית תיק נגדו אף על פי שהמשיך להקליט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מעצר, פיזה ואישומי בגידה
לאחר שממשלת מוסוליני קרסה ביולי 1943, חבר מושבעים פדרלי גדול האשם את פאונד בבגידה שלא בפניו. הוא נשאר באיטליה עד מאי 1945, אז פרטיזנים איטלקים אנטי-פשיסטים עצרו אותו ומסרו אותו לכוחות האמריקאיים. במקום להובל ישירות להעמדה לדין, פאונד הוחזק בכלוב חיצוני באבטחה מרבית במרכז מעצר צבאי אמריקאי ליד פיזה, בתנאים עם מחסה לקוי – תלאה שבה בכל זאת חיבר חומרים שהפכו ל-קנטוס של פיזה (The Pisan Cantos).
בית החולים סנט אליזבת
פאונד הגיע לוושינגטון הבירה בנובמבר 1945 כדי לעמוד למשפט. ארבעה רופאים בוחנים קבעו כי הוא מעורער בנפשו ואינו כשיר לעמוד למשפט, ובדצמבר 1945 הוא אושפז בבית החולים סנט אליזבת, שם נותר מוסדי למעלה משנים-עשר שנים במקום להיות מורשע או מזוכה במשפט. כליאתו המוקדמת הייתה קשה, אך התנאים השתפרו עד 1947, ובניגוד לתלאותיו בפיזה הוא קיבל ביקורים סדירים ממשפחה, סופרים עמיתים ומעריצים לאורך כל אשפוזו. ב-1948 פורסם הקנטוס של פיזה, וב-1949 הוא זכה בפרס בלינגן הראשון – החלטה שעוררה מחלוקת משמעותית בהתחשב בכך שמחברו הואשם בבגידה; עמיתי ספריית הקונגרס שהעניקו אותו טענו כי שיקול אסתטי בלבד צריך לשלוט בפרס, ובהמשך הקונגרס שלל מהספרייה את הסמכות להעניק אותו כלל. במשך שלוש-עשרה שנים, הפסיכיאטר וינפורד אברהולסר טען כי פאונד נותר בלתי כשיר למשפט, ובכך השעה בפועל כל פתרון משפטי לאישום הבגידה. מסע שבראשו עמד המשורר ארצ'יבלד מקליש שכנע לבסוף את השוף בוליטה ג'. לואיס לדחות את כתב האישום ב-18 באפריל 1958, ופאונד שוחרר למשמורת אשתו, ושב מיד לאיטליה.
שנותיו האחרונות ומותו
פאונד חי את שארית חייו ברובו באיטליה, כשהוא מבלה את שנותיו האחרונות בוונציה במה שתיאור אחד מתאר כחצי-מתבודד. הוא מת שם ב-1 מדצמבר 1972 בגיל שמונים ושבע.
מדוע פאונד נקרא גאון
הטיעון הספרותי הוא ספציפי וזוכה לקרדיט נרחב אפילו מצד מבקרים שאינם נוחים עם התואר: פאונד מזוהה בדרך כלל כדמות היחידה האחראית ביותר לעיצוב פרישתה של השירה המודרניסטית מהמוסכמה הוויקטוריאנית, הן באמצעות שירת האימג'יזם שלו והן באמצעות התערבות עריכתית ישירה ומעשית ביצירתם של בני תקופתו – עריכתו של ארץ השממה של אליוט לבדה מצוטטת תדיר כמעצבת מחדש של אחת מהפואמות המגדירות של המאה, וביוגרפיה אחת מתארת אותו כראוי לכינוי "המשורר המשפיע ביותר בביסוס הקנון של השירה המודרנית". הקנטוס, תהא רמת הקושי שבו אשר תהא, מטופל בידי חוקרים רבים כאחת מהיצירות המרכזיות ארוכות-הטווח של המודרניזם. הטיעון הנגדי כאן אינו עניין של פרשנות אלא של עובדה היסטורית מוסכמת: פאונד לא היה סתם משורר בעל אהדות פוליטיות מטרידות אלא תועמלן מלחמתי פעיל שהקליט שידורים אנטישמיים ממומנים ומתוסרטטים למען ממשלה פשיסטית שנלחמה נגד ארצו שלו, התנהגות חמורה דיה עד שארצות הברית האשימה אותי בבגידה ושנמנע ממשפט רק באמצעות ממצא משפטי של אי-שפיות – מעמד שמגניו שלו והיסטוריונים מאוחרים התייחסו אליו בספקנות אמיתית, שכן היה נוח רפואית ולא מוצדק בעליל. מחלוקת פרס בלינגן לוכדת ישירות את המתח הבלתי פתור: השופטים שכיבדו את הקנטוס של פיזה התעקשו שאמנות ופוליטיקה ניתנות לשיפוט בנפרד, והקונגרס לא הסכים מספיק כדי לשלול מהם את כוח הענקת הפרס שלהם. כל דין וחשבון כנה על גאונותו של פאונד חייב להחזיק את שתי העובדות בו-זמנית, משום שאף אחת מהן אינה מוחקת את האחרת.
מורשת
השפעתו הטכנית של פאונד על השירה המודרנית, באמצעות אימג'יזם וידו העריכתית ביצירתם של אליוט וג'ויס בין היתר, נותרה יסודית לאופן שבו מלמדים ומבינים את שירת המאה העשרים בשפה האנגלית. מורשת זו יושבת לצמיתות לצד התיעוד ההיסטורי של שידוריו המלחמתיים ואישום הבגידה שעליו מעולם לא עמד למשפט, שילוב שהפך את פאונד לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת במודרניזם הספרותי ולא לדמות מוסכמת – נערץ על עיצוב מחדש של צורה פואטית ומוטבע ללא שליפה על ידי אימוצו את הפשיזם והאנטישמיות בשיא סכנתם.