אוולין דה מורגן: ציור הנשמה נגד הזרם

בגיל שבע-עשרה כתבה אוולין פיקרינג ביומנה כי "האמנות היא נצחית, אך החיים קצרים". משפחתה ציפתה שהיא תוצג בחצר המלוכה כמו כל בת ויקטוריאנית מחונכת; היא אמרה להם שאם תיאלץ להיכנס לחדר הציור של המלכה, היא "תבעט במלכה". היא לא בעטה במלכה. במקום זאת, היא נרשמה לבית הספר לאמנות סלייד (Slade School of Art) כאחת משלוש הסטודנטיות הראשונות בו, ובילתה את ארבעת העשורים הבאים בציור נשים זוהרות ומתריסות שסירבו בדיוק לתפקידים שהיא סירבה להם בעצמה.

ילדות של מלומדת

היא נולדה בשם מרי אוולין פיקרינג ב-30 באוגוסט 1855 ברחוב גרוסבנור 6 בלונדון, בתם של הבריסטר פרסיבל פיקרינג (Percival Pickering) ונכדתו של תומאס קוק, הרוזן הראשון מלסטר (Thomas Coke, 1st Earl of Leicester). חינוך ביתי הקנה לה שליטה ביוונית, לטינית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית לצד ספרות קלאסית, מיתולוגיה, היסטוריה ומדעים — תוכנית לימודים קפדנית באופן יוצא דופן לנערה ויקטוריאנית, שסיפקה לה את אוצר המילים המיתולוגי עליו תסתמך לאורך כל הקריירה שלה. דודה היה הצייר ג'ון רודאם ספנסר סטנהופ (John Roddam Spencer Stanhope), ובאמצעותו זכתה לגישה מוקדמת וישירה לחוג הפרה-רפאליטים; ג'ורג' פרדריק ווטס (George Frederic Watts), אותו הכירה מילדותה, הפך לחונך לא רשמי שלה, והיא פיתחה חברויות עם דנטה גבריאל רוזטי (Dante Gabriel Rossetti) וויליאם הולמן האנט (William Holman Hunt).

הכשרה נגד הזרם

היא נרשמה לבית הספר הלאומי להכשרה באמנות בדרום קנזינגטון ב-1872, ולאחר מכן עברה לבית הספר לאמנות סלייד בשנה שלאחר מכן, שם זכתה במלגת סלייד ובפרסים מרובים — אישור ציבורי נדיר לציירת אישה בשנות ה-70 של המאה ה-19. משנת 1875 למדה בפירנצה אצל דודה, ושקעה באמני הקוואטרוצ'נטו, מעל לכול בוטיצ'לי (Botticelli), שבהירות קווי המתאר שלו וצבעיו הזוהרים נותרו גלויים בעבודתה למשך שארית חייה. היא מכרה את ציורה הראשון, טוביאס והמלאך (Tobias and the Angel), באוגוסט 1875, וערכה את הופעת הבכורה הציבורית שלה בשנה שלאחר מכן בגלריית דאדלי עם סנט קתרין מאלכסנדריה (St Catherine of Alexandria). כאשר גלריית גרוסבנור נפתחה ב-1877 כחלון ראווה לאמנים מחוץ למסלול השמרני של האקדמיה המלכותית, היא הייתה בין המציגים הראשונים, והמשיכה להציג באופן קבוע עד 1907.

נישואים ושותפות יוצאת דופן

בשנת 1887 נישאה לאמן הקרמיקה ויליאם דה מורגן (William De Morgan), בנו של המתמטיקאי אוגוסטוס דה מורגן (Augustus De Morgan), והנישואים הפכו לשותפות עבודה אמיתית ולא לכפיפות שדרשו המוסכמות הוויקטוריאניות. בשנים הראשונות השתמשה בהכנסות מציוריה שלה כדי לעזור בתמיכה בעסק הקדרות שלו, והיא תרמה רעיונות עיצוביים לקרמיקה שלו, גם כשהוא לא נטל חלק דומה בציוריה. משנת 1895 עד 1914 הזוג פיצל את זמנו בכל שנה בין לונדון לפירנצה. שניהם היו גם ספיריטואליסטים מושבעים, וקיימו מפגשים ליליים של כתיבה אוטומטית שפרסמו מאוחר יותר בעילום שם בשם תוצאתו של ניסוי (The Result of an Experiment) (1909) — טקסט שאת שורת הסיום שלו, "צער הוא רק של הבשר / חיי הרוח הם שמחה", חקקה על מצבתה.

טכניקה השאולה מלוח המזבח

ציוריה של דה מורגן נבנו על בסיס קפדני באופן יוצא דופן: עבור כל בד מוגמר היא הפיקה עשרות רישומי הכנה של דמויות לבושות ועירומות, במרדף אחר דיוק אנטומי בקפדנות הקרובה יותר לפרקטיקה של סדנאות הרנסאנס מאשר לרישום הוויקטוריאני האופנתי. היא גם החייתה והתאימה טכניקה מימי הביניים — שמנים צבעוניים המיושמים על עלי זהב, שיטה שקרן דה מורגן מייחסת לה כהמצאה אישית — כדי להעניק לציורים כמו פלורה (Flora) (1894) את הזוהר הפנימי הייחודי שלהם. שרה הארדי, מנהלת מוזיאון קרן דה מורגן, כינתה את פלורה "ככל הנראה הציור המלוטש ביותר של דה מורגן", והיסטוריונית האמנות אליס לוטון סמית' עקבה אחר הבהירות וקווי המתאר העדינים הזורמים דרך דמויותיה ישירות ללימודיה על בוטיצ'לי. התוצאות היו ציורי נשים — כאורורה, כהלנה מטרויה, כדמויות אלגוריות של תקווה, של רוח היין החדש — שבוצעו עם ליטוש טכני שמבקרים של התקופה, שהיו נוחים יותר עם נשים כנושאים מצוירים מאשר כציירות, לא תמיד ידעו כיצד לסווג.

ציור נגד מלחמה

דה מורגן חתמה על הצהרת 1889 בעד זכות בחירה לנשים, ובדיה המאוחרים פנו יותר ויותר לעבר אמירה חברתית ופוליטית מפורשת. ממלחמת הבורים השנייה ועד מלחמת העולם הראשונה, היא יצרה יותר מחמישה-עשר ציורים המגנים את העימות מעמדה פציפיסטית גלויה — ביניהם S.O.S. (1914–1916) ו-הצלב האדום (The Red Cross) (1918) — ובשנת 1916 היא ארגנה תערוכת התרמה בסטודיו שלה באדית' גרוב כדי לגייס כספים לצלב האדום הבריטי ולארגון האיטלקי קרוצ'ה רוסה (Croce Rossa). עבודות אלו, סמליות ולא דוקומנטריות, השתמשו באותה שפה מיתולוגית ואלגורית כמו ציוריה המוקדמים כדי לטעון טענה שהבני דורה לא יכלו לטעות בה: שמלחמה היא קטסטרופה רוחנית, לא מצעד פטריוטי.

מדוע אוולין מכונה גאונה

הטיעון לגאונותה של דה מורגן נשען פחות על כל קפיצה חזותית בודדת ויותר על שילוב נדיר: שליטה מלומדת במקורות קלאסיים ורנסאנסיים, טכניקת ציור שפיתחה בעצמה, והמשמעת לייצר עשרות רישומי הכנה לכל בד מוגמר — מלאכת יד שנרדפה ברצינות אינטלקטואלית שהתקופה שלה נדיר שייחסה לנשים אמניות. השפה של קרן דה מורגן עצמה נוטה ל"מושלם טכנית" ו"שליטה" במקום למילה גאונות עצמה, ורבים מהשבחים החזקים ביותר שקיבלה, אז ועכשיו, נוגעים לבהירות, דיוק ושליטה — אוצר המילים של מיומנות יוצאת דופן ולא של גילוי ייחודי. הנושאים הפרוטו-פמיניסטיים שלה וציורי המלחמה הפציפיסטיים שלה מוסיפים אומץ אינטלקטואלי למלאכה ההיא: היא השתמשה בשפה ציורית שעברה בירושה, מיתוס בוטיצ'לי ואלגוריה רנסאנסית, כדי לומר דברים על כליאתן של נשים ועל מלחמה שמעט ציירים ויקטוריאנים משני המינים אמרו בכלל. טיעון הנגד הכנה הוא שדה מורגן עבדה בתוך ניבים מבוססים במקום להמציא חדשים, וכי המוניטין שלה, שהוצל למשך רוב המאה העשרים, נבנה מחדש באופן משמעותי על ידי היסטוריית אמנות פמיניסטית עכשווית ועל ידי קרן דה מורגן עצמה — מה שאומר שחלק מהשבחים של היום משקפים התאוששות שזמנה הגיע כמו גם קונצנזוס מיושב.

מורשת

אוולין דה מורגן מתה מאי-ספיקת לב בלונדון ב-2 במאי 1919, בגיל שישים ושלוש, ונקברה בבית הקברות ברוקווד תחת מצבה שעיצבה בעצמה. שריפה השמידה שישה-עשר מציוריה במחסן באוקטובר 1991, אובדן שקרן דה מורגן עדיין מצטטת כאזהרה על שבריריות גוף העבודה שנותר ממנה — יותר מחמישים ציורי שמן ושש מאות רישומים, המוחזקים כיום באוסף דה מורגן, גלריית ווקר לאמנות בליברפול, וייטוויק מנור, נייטשייז קורט, והגלריה הלאומית לדיוקנאות, בין היתר. רטרוספקטיבה גדולה, "אוולין דה מורגן: הציירת המודרנית בלונדון הוויקטוריאנית," הוצגה בגלריית גילדהול לאמנות מאפריל 2025 עד ינואר 2026, ועבודתה הוצגה בתערוכה של מכון קלארק לאמנות ב-2025 "חדר משלה: נשים אמניות-אקטיביסטיות בבריטניה, 1875–1945" — הוכחה למוניטין שעדיין מורכב מחדש באופן פעיל יותר ממאה שנים לאחר מותה, בתנאים שהציבה לעצמה כשסירבה, כנערה, להתייחס לאמנות כאל משהו פחות מנצחי.