אווה פרון: הילדה הלא חוקית שהפכה לקדושה
היא מתה בגיל שלושים ושלוש, מבלי שהחזיקה מעולם במשרה נבחרת. בבוקר שאחרי, שמונה אנשים נמחצו למוות בדוחק לראות את גופתה ויותר מאלפיים טופלו בבתי חולים בבואנוס איירס בגלל פציעות. כל חנות פרחים בעיר אזלה תוך יום, ופרחים הוטסו מכל רחבי ארגנטינה ומצ'ילה. הממשלה הורידה את הדגלים לעשרה ימים וערכה לה הלוויה ממלכתית, דבר השמור בדרך כלל לראשי מדינות.
מלוס טולדוס לרדיו
מריה אווה דוארטה נולדה ב-7 במאי 1919 בלוס טולדוס, במחוז בואנוס איירס – תאריך שהיא זייפה מאוחר יותר, יחד עם שאר המסמך. אביה, חואן דוארטה, היה חוואי אמיד עם משפחה חוקית במקום אחר; הוא נטש את אמה, חואנה איברגורן, ואת ילדיהם כשאווה הייתה בת שנה, והותיר אותם עניים ותחת החוק הארגנטינאי, רשמית מדרגה שנייה. אי-חוקיות במדינה ההיא נשאה מוגבלויות משפטיות כמו גם בושה, ואווה בילתה את חייה במחיקתה.
בגיל חמש-עשרה, ב-1934, היא עזבה לבירה כדי להפוך לשחקנית. היא עשתה את הופעת הבכורה המקצועית שלה ב-28 במרץ 1935 ואז מצאה את הכלי האמיתי שלה: רדיו. עד 1942 היא הרוויחה חמש או ששת אלפים פזו בחודש, בין שחקניות הרדיו בעלות השכר הגבוה ביותר בארגנטינה, ובסופו של דבר הייתה בעלים משותפת של חברת רדיו. היא הבהירה את שערה הכהה לבלונד.
22 בינואר 1944
היא פגשה את הקולונל חואן פרון בגאלה צדקה לנפגעי רעידת אדמה באצטדיון לונה פארק וכינתה זאת "היום המופלא" שלה. הוא היה בן ארבעים ושמונה; היא הייתה בת עשרים וארבע. כשמתנגדיו של פרון עצרו אותו באוקטובר 1945, איפשהו בין 250,000 ל-350,000 אנשים התאספו בקאסה רוסאדה עד ששוחרר – והמיתולוגיה הפרוניסטית לאחר מכן ייחסה לאווה את זימונם, סיפור שהיסטוריונים קבעו כי הוא מפוברק. הם נישאו בטקס אזרחי ב-18 באוקטובר 1945 ובכנסייה בדצמבר ההוא. באותה שנה היא השמידה או שינתה את תעודת הלידה המקורית שלה. כשפרון זכה בנשיאות ב-1946 עם 54 אחוזים, אווה עשתה קמפיין חזק ברדיו, ואמרה לעניים שהאיש הזה הוא שלהם.
סיבוב ההופעות של הקשת
ב-1947 היא סיירה באירופה בלהבה של פרסום, פגשה את פרנקו, האפיפיור פיוס ה-12 ודה גול ואספה את מסדר איזבלה הקתולית של ספרד. זה לא היה ניצחון ללא הפרעה. ג'ורג' השישי סירב לקבל אותה; היא ביטלה את הרגל הבריטית. בשוויץ הטיול הסתיים עם מפגינים שזרקו אבנים ועגבניות על המכונית שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההצבעה והקרן
נשים ארגנטינאיות קיבלו את זכות ההצבעה לפי חוק 13,010, שעבר בבית הנבחרים ב-9 בספטמבר 1947 לאחר אישור הסנאט בשנה הקודמת; פרון מסר את הצעת החוק החתומה לאווה מול קהל. היא בנתה על זה מיד, והקימה את המפלגה הפרוניסטית הנשית, שעד 1951 היו לה 500,000 חברים ו-3,600 סניפים – הארגון הפוליטי ההמוני הראשון לנשים בהיסטוריה של המדינה.
הקרן הגיעה מבוז. האגודה האריסטוקרטית לרווחה סירבה להפוך אותה לנשיאתה, בטענה שהיא ממוצא נמוך ושחקנית, אז היא הקימה צדקה משלה וקברה אותם. תוך כמה שנים החזיקה קרן אווה פרון בנכסים בשווי של יותר משלושה מיליארד פזו – יותר מ-200 מיליון דולר בשערי החליפין של סוף שנות ה-40 – העסיקה 14,000 אנשים, וחילקה, מדי שנה, כ-400,000 זוגות נעליים, 500,000 מכונות תפירה ו-200,000 סירי בישול. היא בנתה יישובים שלמים, כולל סיודאד אוויטה. בריטניקה מתארת אותה בתקופה זו כשרת בריאות ועבודה דה פקטו, נערצת על ידי המעמדות הכלכליים הנמוכים. בסוף היא עבדה עשרים עד עשרים ושתיים שעות ביום.
הוויתור
ב-1951 פרון הציע אותה לסגנות הנשיאות. הצבא והאגף השמרני סירבו לקבל זאת, והיא כבר הייתה חולה אנושות. היא נסוגה, ואמרה שהשאיפה היחידה שלה היא לעזור לבעלה ולהפוך את תקוות העם למציאות מפוארת – והמפלגה המירה מיד את הנסיגה ל"הוויתור", משל של הקרבה עצמית נשית המכוון ישירות לאידיאל ההיספני של מריאניסמו (marianismo).
המחלה החלה מוקדם יותר ממה שהציבור ידע. ניתוח בינואר 1950 שתואר ככריתת תוספתן היה למעשה לסרטן צוואר הרחם מתקדם. לאורך 1951 היא התעלפה ודיממה; המנתח האמריקאי ג'ורג' ט. פאק ביצע כריתת רחם רדיקלית. מחקר מ-2011 על ידי נוירוכירורג מייל טען שאולי היא גם עברה לובוטומיה פרה-פרונטלית בחודשיה האחרונים כדי לשלוט בכאב ובהתרגשות. עד יוני 1952 היא שקלה 36 קילוגרמים. הקונגרס כינה אותה המנהיגה הרוחנית של האומה ב-7 במאי 1952, יום הולדתה השלושים ושלוש. היא מתה ב-20:25 ב-26 ביולי.
הגופה
החונטים שלה החליפו את דמה בגליצרין, והתוכנית הייתה להציג אותה לצמיתות מתחת לאנדרטה גדולה יותר מפסל החירות, לפי המודל של לנין. ההפיכה של 1955 שהסירה את פרון הסירה גם אותה. הגופה נעלמה במשך שש-עשרה שנים; ב-1971 היא נמצאה קבורה במילאנו תחת שם בדוי, פגומה במעבר. היא עברה לפרון בגלות הספרדית, שהחזיק אותה בבית. לאחר מותו ב-1974 תפסו גרילות המונטונרוס את גופתו של הדיקטטור לשעבר פדרו אאוחניו ארמבורו והחליפו אותה בשלה. היא שוכבת כעת בלה רקולטה בקבר משפחתי מבוצר עם דלתות מלכודת ותאים.
מדוע אווה מכונה גאון
המילה אינה שייכת לאינטלקט שלה, והעמדת פנים אחרת מעליבה את ההישג האמיתי. הכישרון של אווה פרון היה ביצוע שהתמזג עם ארגון. לפני הפוליטיקה היא הפכה את עצמה לאחת משחקניות הרדיו בעלות השכר הגבוה ביותר באומה של מאזיני רדיו – כלי מקצועי מאומן של תזמון ורגיסטר קולי, המכוון לאנשים שאף אחד בשלטון מעולם לא פנה אליהם ישירות. הפרסונה נבנתה במכוון: החוקר ג'ון מקמנרס טוען שהיא ספגה במודע את התיאולוגיה של הבתולה מריה ומריה מגדלנה לתוך דמותה הציבורית, וזו הסיבה שהדיוקן שלה עדיין תלוי לצד הבתולה מגואדלופה בבתים לטינו-אמריקאיים. האנתרופולוגית ג'ולי מ. טיילור ממקמת את כוחה בשילוב שכמעט אף אחד לא מנהל בבת אחת – נשיות, סמכות מיסטית ומנהיגות מהפכנית. מאחורי הכריזמה ישבה יכולת ביצועית אמיתית: תוך כמה שנים מבוז על ידי מועצת צדקה היא ניהלה ארגון של 14,000 עובדים ומעל 200 מיליון דולר בנכסים, עם תפוקה מדידה של נעליים, מכונות תפירה ובתים, פלוס מפלגת נשים של חצי מיליון חברים שנבנתה מאפס.
מקרה הנגד רציני. היא לא הפיקה שום מחשבה פוליטית; La razón de mi vida משמיט תאריכים, את מקום הולדתה ואת שם הולדתה, כי הסתרה הייתה מטרתו. היא זייפה את תעודת הלידה שלה. הסמכות שלה הייתה נגזרת לחלוטין מזו של בעלה, וכשהצבא התנגד למועמדותה היא התקפלה. הקרן פעלה לפי שיקול דעתה האישי ללא בדיקה מוסדית. והרבה מהאגדה – כולל תפקידה המשוער ב-17 באוקטובר 1945 – יוצר על ידי המדינה שהרוויחה ממנו.
מורשת
היא נותרה אחת התמונות הפוליטיות החזקות ביותר של המאה ה-20, והמיתולוגיה ממשיכה להתרכב: אוויטה של לויד ובר ורייס הופיעה בכל יבשת מלבד אנטארקטיקה והכניסה מעל 2 מיליארד דולר, הסרט של מדונה מ-1996 לקח פרס אוסקר על השיר שלו, פניה הופיעו על שטר ה-100 פזו ב-2012, וטיים כינה אותה רטרואקטיבית אשת השנה ל-1946. מוזיאון אוויטה נפתח ב-2002 באחד הבניינים של הקרן שלה. כריסטינה פרננדס דה קירשנר, הנשיאה האישה הראשונה שנבחרה בארגנטינה, אמרה שהדור שלה חב לאווה חוב על הדוגמה של תשוקה ולוחמנות. ילדה לא חוקית מלוס טולדוס שכתבה מחדש את המסמכים שלה ואז כתבה מחדש את מה שאישה הורשתה להיות בחיים הציבוריים הארגנטינאיים – והזיוף השני החזיק מעמד.