ארנסט זימרלינג: מנהל המרפאה שנתן שם למחלה הארד
בשנת 1923, בעבודתו לצד קולגה צעיר שלימים יתפרסם הרבה יותר בשל מחלה אחרת לגמרי, תיאר ארנסט זימרלינג (Ernst Siemerling) הפרעה תורשתית נדירה הגורמת להשחרת העור תוך שהיא הורסת באיטיות את החומר הלבן במוח. המאמר שכתב במשותף עם הנס גרהרד קרויצפלד (Hans Gerhard Creutzfeldt) עדיין נושא את שמות שניהם בספרות הרפואית, והוא מהווה את אחד המעשים האחרונים בקריירה שבילה כמעט כולה בניהול מרפאות פסיכיאטריות אוניברסיטאיות בגרמניה.
הכשרה תחת וסטפאל
ארנסט זימרלינג נולד ב-9 בספטמבר 1857 במיסוב (Müssow) שליד גרייפסוואלד, במה שהיה אז פרוסיה. הוא למד רפואה באוניברסיטת פיליפס במרבורג (Philipps-Universität Marburg) בין השנים 1877 עד 1882, והשלים עבודת דוקטורט על אמבריולוגיה של איברי הפרשה אצל ציפורים — נושא באנטומיה השוואתית שלא היה לו קשר לקריירה הפסיכיאטרית שתבוא לאחר מכן. לאחר מכן עבד כעוזר מדעי בפיזיולוגיה במרבורג בין השנים 1882 עד 1883, לפני שעבר באופן מכריע לפסיכיאטריה, כשהוא מקבל משרת עוזר בהתנדבות במרפאה הפסיכיאטרית בהאלה בין השנים 1883 עד 1884, ולאחר מכן משרת עוזר מדעי בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה בברלין בין השנים 1884 עד 1888, שם הוכשר תחת קרל וסטפאל (Karl Westphal). וסטפאל היה אחד הפסיכיאטרים הגרמנים המשפיעים ביותר במאה ה-19, והוא זכה להכרה בזכות תיאורים מוקדמים של אגורפוביה ומצבים טורדניים-כפייתיים; הכשרתו תחתיו הציבה את זימרלינג בתוך השושלת המרכזית של הפסיכיאטריה האקדמית הגרמנית בתקופה שבה התגבשה כדיסציפלינה קלינית מודרנית.
מנהל מרפאה בטיבינגן ובקיל
זימרלינג השלים את ההביליטציה שלו, ההסמכה הפוסט-דוקטורלית הנדרשת לפרופסורה באוניברסיטה גרמנית, בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה בשנת 1888, והחזיק בדרגת פריבאט-דוצנט (Privatdozent) ולאחר מכן כפרופסור חבר בברלין עד 1893. באותה שנה הוא מונה לפרופסור מן המניין למחלות עצבים באוניברסיטת אברהרד קרלס בטיבינגן (Eberhard Karls Universität Tübingen), ובשנת 1901 עבר לאוניברסיטת כריסטיאן-אלברכט בקיל (Christian-Albrechts-Universität zu Kiel), שם ניהל את המרפאה למחלות פסיכיאטריות ועצבים עד שנת 1925. כהונתו בת רבע המאה בקיל הפכה אותו לאחד מראשי המחלקות הפסיכיאטריות האוניברסיטאיות הגרמניות בעלי הכהונה הממושכת ביותר באותה תקופה, מה שהעניק לו עשורים לעצב את ההכשרה הקלינית של הפסיכיאטרים שעברו במחלקותיו. בשנת 1904 העניק לו הקיסר וילהלם השני את התואר הכבוד גהיימר מדיצינלראט (Geheimer Medizinalrat), או יועץ רפואי חשאי, ציון של הכרה רשמית בתוך ההיררכיה של שירות המדינה הגרמני הקיסרי שניהלה את הרפואה האקדמית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מחלת זימרלינג-קרויצפלד
תרומתו המדעית המתמשכת ביותר של זימרלינג הגיעה בשלב מאוחר בקריירה שלו, כאשר בשנת 1923 פרסמו הוא והנס גרהרד קרויצפלד — שעתיד להתפרסם בזיהוי מחלת הפריונים המכונה כיום מחלת קרויצפלד-יעקב — את "Bronzekrankheit und sklerosierende Encephalomyelitis" (מחלת ארד ואנצפלומיאליטיס טרשתית), שתיארה מקרה המשלב את מחלת אדיסון, מצב של אי-ספיקת יותרת הכליה הגורם להכהיית העור, עם ניוון טרשתי של החומר הלבן במוח. התמונה הקלינית שהם תיעדו מובנת כיום כתיאור מוקדם של מה שנודע בשם אדרנולאוקודיסטרופיה, הפרעה מטבולית נדירה, בדרך כלל קשורה לכרומוזום X, שבה הצטברות של חומצות שומן בעלות שרשרת ארוכה מאוד פוגעת בהדרגה בבלוטות יותרת הכליה ובמעטפת המיאלין המבודדת סיבי עצב במוח. המצב עדיין מופיע בספרות תחת השם מחלת זימרלינג-קרויצפלד, והתסמונת הרחבה יותר המשלבת כשל של יותרת הכליה עם טרשת מוחית ידועה גם כתסמונת אדיסון-שילדר, שהוגדרה רשמית עשורים לאחר מכן, בשנת 1963, על ידי הרופאים השוויצרים ורנר איסלר (Werner Isler) ופריץ לותי (Fritz Lüthy), על בסיס היסודות הקליניים שהניחו זימרלינג וקרויצפלד.
עורך ומחבר ספרי לימוד
מעבר לדוחות המקרה הקליניים שלו, זימרלינג סייע לעצב את הספרות המשותפת של התחום. הוא ערך במשותף את ה-Archiv für Psychiatrie und Nervenkrankheiten, אחד מכתבי העת העיקריים בשפה הגרמנית בתחומי הפסיכיאטריה והנוירולוגיה, לצד אוסוולד בומקה (Oswald Bumke), דמות מרכזית נוספת בתחום. הוא גם חיבר במשותף את ה-Lehrbuch der Psychiatrie (ספר לימוד לפסיכיאטריה), ספר שנכתב עם אוטו בינסוואנגר (Otto Binswanger), שיצא במהדורות רבות והיה אמור לעצב את הכשרתם של דור של סטודנטים לפסיכיאטריה דוברי גרמנית.
מדוע ארנסט מכונה גאון
הרשומות הזמינות תומכות בטענה צרה אך ממשית: האינטליגנציה הקלינית של זימרלינג הייתה זיהוי תבנית של שילוב מחלות נדיר וקל לפספוס, בחיבור בין סימן עורי שרוב הרופאים היו מסווגים תחת אנדוקרינולוגיה לבין הידרדרות נוירולוגית שרובם היו מסווגים בנפרד תחת טרשת, ובהצעה נכונה ששניהם היו ביטויים של תהליך בסיסי אחד. סינתזה בין-תחומית מסוג זה, עשורים לפני שהמנגנון הביוכימי — פגם בחילוף החומרים של חומצות שומן — הובן, היא צורה אמיתית של תובנה אבחנתית, והיא זיכתה אותו בקישור קבוע למחלה על שמו הנלמדת עד היום בתוכניות לימוד בגנטיקה ובנוירולוגיה. עם זאת, זוהי טענה צנועה בהרבה לגאונות מכפי שהתיעוד ההיסטורי יכול לתמוך עבור חלק מבני דורו: זימרלינג פרסם ממצא אפונימי מרכזי אחד בשלב מאוחר בקריירה ארוכה של ניהול והוראה, במקום לבנות גוף של עבודה תיאורטית או ניסיונית; הקריירה שלו נקראת כזו של מנהל קליני וכותב ספרי לימוד מוכשר ובעל ותק רב שביצע תצפית אחת מתוזמנת ומתמשכת, ולא של תיאורטיקן שיטתי שעיצב מחדש את היסודות המושגיים של הפסיכיאטריה כפי שעשו בני דורו כמו אמיל קרפלין (Emil Kraepelin). אף מקור שנסקר כאן אינו מתעד בני זמנו או היסטוריונים המשתמשים במילה "גאון" כדי לתאר אותו; מעמדו נשען במקום זאת על עמידותו של שם אפונימי יחיד בספרות הרפואית.
מורשת
ארנסט זימרלינג נפטר ב-6 בינואר 1931 בברלין, שש שנים לאחר פרישתו מהמרפאה בקיל שאותה ניהל במשך כמעט רבע מאה. שמו ממשיך להתקיים במחלת זימרלינג-קרויצפלד, שעדיין משמשת בגנטיקה קלינית ובנוירולוגיה לתיאור ההפרעה שהוא וקרויצפלד תיעדו לראשונה בשנת 1923, והמקרה נותר דוגמה קטנה אך קבועה לכמה ערך אבחנתי יכול להגיע ממטופל אחד שנצפה בזהירות ופורש נכון.