ארנסט מרקוס: השופט שניסה להפריך את איינשטיין
הוא בילה את ימי עבודתו כשופט על כס המשטפט באסן (Essen), עיר פחם ופלדה באזור הרור, והכריע בתיקים רגילים. בשעות הערב הוא בנה מערכת פילוסופית. משנת 1899 החל הפילוסוף סלומו פרידלנדר (Salomo Friedlaender) להיפגש עמו באופן קבוע ויצא מתוך תחושה שמצא את המוח הקפדני ביותר בגרמניה — הוא כינה את ארנסט מרקוס "הקרופ של הלוגיקה", על שם שושלת הנשק שלטה בעיר. מרקוס השתמש בלוגיקה זו, בשנותיו האחרונות, כדי לטעון שאלברט איינשטיין טעה.
קמן אל כס המשטפט
מרקוס נולד ב-3 בספטמבר 1856 בקמן (Kamen) שבווסטפאליה, לרוברט רובן מרקוס ולאשתו ברטה, למשפחה יהודית באזור הרור המתועש. הוא למד משפטים בבון ובברלין, הוסמך כמעריך (Assessor) ב-1889, וב-1890 מונה לשופט באסן. ב-1893 נישא לברטה אוארבך; לזוג נולדו שלושה ילדים. מסמכיו שמורים כיום במכון ליאו בק (Leo Baeck Institute) בניו יורק, בארכיון החיים היהודיים-גרמניים.
דבר בקריירה הזו לא רמז על מה שהגיע לאחר מכן. מרקוס לא החזיק במשרה אקדמית ולא השתייך לאף בפקולטה לפילוסופיה. תחומי העניין הפילוסופיים שלו התפתחו לאחר שכבר החל לעסוק בעריכת דין, וכל ספר שכתב נכתב במקביל לעומס עבודה שיפוטי מלא.
הגנה על הדבר כשהוא לעצמו
מרקוס היה קאנטיאני בתקופה שבה להיות קאנטיאני פירושו היה לבחור צדדים. הפילוסופיה של קאנט זכתה לתחייה על ידי אסכולות יריבות, שכל אחת מהן טענה שמצאה את כוונתו האמיתית, ומרקוס יצא נגד שני הרוויזיוניסטים הבולטים ביותר בתקופתו: הרמן כהן ולונאד נלסון. במקום שהפרשנויות החדשות שלהם יבקשו להיפטר מדוקטרינתו המביכה ביותר של קאנט, מרקוס התעקש לשמור עליה.
אותה דוקטרינה היא "הדבר כשהוא לעצמו" (Ding an sich): טענתו של קאנט שמאחורי העולם כפי שהוא נגלה לעינינו עומדת המציאות כפי שהיא לעצמה, שאותה איננו יכולים לחוווה. רוב קוראיו של קאנט מצאו זאת כבלתי עקבי או כמיותר. מרקוס טען שהדבר כשהוא לעצמו נותר מרכזי בכל המערכת, ויותר מכך, שניתן להסיק אותו מהתבונה עצמו ולא רק להניחו כהנחה. לצד זאת פיתח תיאוריה של "אורגניזם" אפריורי — מנגנון מובנה שה"אני" בונה, שדרכו החוויה נעשית אפשרית בכלל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספרים הופיעו בהתמדה. עקרון המהפכה של קאנט (Kants Revolutionsprinzip) יצא לאור ב1902, וטען לאופיו המהפכני של המהלך המרכזי של קאנט. בעיית ההכרה (Das Erkenntnisproblem) באה בעקבותיו ב-1905. ההנמקה בביקורת התוה הטהורה (Die Beweisführung in der Kritik der reinen Vernunft, 1914) בחנה את מבנה ההוכחה בתוך ביקורת התבונה הטהורה עצמה. בניין העולם של קאנט (Kants Weltgebäude), העוסק בבניית העולם של קאנט, הופיע ב-1917, והספר המוזר תיאוריה של קסם טבעי (Theorie einer natürlichen Magie) ב-1924. שמונה יצירות בסך הכל ראו אור בין 1902 ל-1927.
האתר וההתקפה על היחסות
הפרויקט הנועז ביותר של מרקוס התבסס על ה-Opus Postumum של קאנט, סבך כתבי היד הבלתי גמורים שהשאיר הפילוסוף במותו, שבהם עבד קאנט על תיאוריה של האתר (aether) — תווך אוניברסלי הממלא את החלל. המהדורה המלומדת והפרשנות המקובלת של מסמכים אלו הייתה פרי עבודתו של אריך אדיקס (Erich Adickes), ומרקוס חלוק עליו בחדות, תוך פיתוח תיאוריית האתר שלו מתוך אותו חומר עצמו.
לאחר מכן הוא הפנה זאת נגד הפיזיקה המודרנית. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין הפכה את האתר למיותר והפכה את המרחב והזמן ליחסיים לצופה — דבר שאם הוא נכון, נראה כמערער את תיאוריו של קאנט על המרחב והזמן כצורות אפריوری של כל אינטואיציה. מרקוס סירב לקבל את המסקנה. ב-ביקורת על מבנה תורת היחסות הפרטית (Kritik des Aufbaus der speziellen Relativitätstheorie, 1926) הוא תקף את בניית התיאוריה עצמה, וב-תורת הזמן והמרחב של קאנט (Die Zeit- und Raumlehre Kants, 1927) הוא הציג מחדש את תורת המרחב והזמן של קאנט נגדה. הוא מת באסן ב-30 באוקטובר 1928, קצת יותר משנה לאחר הופעת האחרון שבהם.
פרידלנדר
הקשר היחיד שהוציא את עבודתו של מרקוס החוצה היה עם סלומו פרידלנדר, אשר החל מ-1899 נפגש עמו באופן קבוע והפך למפרשו המסור ביותר. פרידלנדר העריץ את תזותיו ללא סייג, הפיק יצירות משניות שבחנו את הפילוסופיה של מרקוס ואת מסע הצלב שלו נגד איינשטיין, ובתורו עוצב על ידיו באופן מכריע. מרקוס מתואר כהשפעה מרכזית על מחשבתו של פרידלנדר — מה שאומר שרעיונותיו הגיעו לקהל ספרותי ופילוסופי רחב יותר במידה רבה הודות לתמיכתו של תלמיד יחיד.
מדוע ארנסט נקרא גאון
האיכות הנטענת לגבי מרקוס היא חמורה וטכנית: היכולת להחזיק בהתחייבות הבלתי פופולרית ביותר של מערכת פילוסופית ולהסיק אותה במקום לנטוש אותה. כולם בדורו יכלו לראות ש"הדבר כשהוא לעצמו" של קאנט היה מביך; כהן ונלסון הציעו שניהם דרכים לעקוף אותו. מרקוס הלך בדרך ההפוכה וטען שניתן להסיק אותו מהתבונה עצמה — עמדה דורשת באופן יוצא דופן להגנה, והוא הגן עליה לאורך שמונה ספרים, בזמנו הפנוי, מלשכת שופט, ללא עמיתים, ללא סטודנטים וללא סגל. הביטוי של פרידלנדר, הקרופ של הלוגיקה, כוון בדיוק: מה שהכה את אלו שפגשו אותו היה חוזק הגיבוש המוחלט של ההנמקה. נכונותו לשחזר תתי-תיאוריה מתוך ה-Opus Postumum הבלתי גמור של קאנט ואז להציב אותה מול הפיזיקה המפורסמת ביותר של המאה מעידה על מוח שאינו מתרשם כלל מקונצנזוס.
מקרה הנגד הוא פשוט. הוא טעה לגבי הדבר שהפך אותו לבולט ביותר. הביקורת על תורת היחסות הפרטית נכשלה; האתר שעליו הגן אינו קיים; ופילוסוף המנסה להפריך תיאוריה פיזיקלית על בסיס טרנסצנדנטלי בשנת 1926 הוא, יהא קפדני ככל יהיה, טוען מצידו הלא נכון של נושא שהוכרע. הפרויקט הרחב יותר שלו — הצלת הדבר כשהוא לעצמו באמצעות הסקה — שכנע כמעט איש, והניאו-קאנטיאניזם התפתח לאורך הקווים שציירו כהן ונלסון ולא קוויו שלו. הוא לא ייסד שום אסכולה; קבלת הפנים שלו עברה בעיקרה דרך מעריץ יחיד. תיאוריה של קסם טבעי אינו כותרתו של ספר שדיסציפלינה מאמצת אל לבה. מה ששרד אינו גוף של תוצאות מקובלות אלא המחזה של אינטלקט חזק באופן יוצא דופן העובד לבדו ובסופו של דבר מגן על עמדה שהמאה כבר השאירה מאחור.
מורשת
מרקוס זכור כיום בעיקר דרך שני ערוצים: ארכיון מסמכיו במכון ליאו בק, וכתביו של פרידלנדר, שבהם נספגו רעיונותיו והועברו לקוראים שמעולם לא פתחו ולו אחד מספריו שלו. היסטוריונים של הניאו-קאנטיאניזם מצטטים אותו כמגן הנחוש ביותר של הדבר כשהוא לעצמו בתקופה שבה הדבר הפך אותו לבודד כמעט לחלוטין, והיסטוריונים של קבלת היחסות מונים אותו בין הפילוסופים שניסו, על בסיס קאנטיאני, להחזיק בקו נגד איינשטיין והפסידו. הוא מקרה בוחן לעובדה אמיתית ולא נוחה על החיים האינטלקטואליים: שקפדנות ועצמאות, בכמות נדיבה, אינן הגנה מפני גיבוי הטיעון השגוי.