ארנסטס גולביס (Ernests Gulbis): הכישרון שאמר את האמת
בטורניר רולאן גארוס 2014, לטבי בן עשרים וחמש שהיה מדורג במקום ה-139 בעולם שנתיים קודם לכן ניצח את רוג'ר פדרר (Roger Federer), ולאחר מכן ניצח את טומאש ברדיך (Tomáš Berdych), ועלה לחצי גמר טורניר גראנד סלאם. הוא הפסיד לנובאק ג'וקוביץ' (Novak Djokovic), אדם שאיתו התאמן כילד בן שתים עשרה במינכן. כעבור מספר שבועות דורג ארנסטס גולביס במקום ה-10 בעולם — הגבר הלטבי היחיד אי פעם שהגיע לעשירייה הראשונה. כמו כן, באמצע אותם שבועיים של הטורניר, הוא אמר לעיתונאים שנאספו כי ארבעת השחקנים שהחזיקו במונופול על הענף במשך עשור הם "שחקנים משעממים. זו בדיחה." שתי העובדות הללו שייכות לאותו אדם, ואף אחת מהן אינה הגיונית ללא השנייה.
קרוי על שם המינגוויי
גולביס נולד ב-30 באוגוסט 1988 בריגה, בשלהי התקופה הסובייטית, למשפחה שעמדה להפוך לעשירה באופן בולט. אביו איינארס (Ainārs) הפך למולטי-מיליונר לטבי; המשפחה הייתה אספנית ספרים, והם קראו לבנם על שם ארנסט המינגוויי (Ernest Hemingway). זהו אינו רקע שטניס מייצר בדרך כלל. המיתולוגיה הסטנדרטית של הספורט נעה ממגרש עירוני צפוף למטוס פרטי; גולביס התחיל קרוב יותר למטוס הפרטי, ולאחר שזכה בתואר בניס ב-2014 הוא טס לפריז באחד כזה.
בגיל שתים עשרה הוא נשלח לאקדמיה של ניקי פיליץ' (Niki Pilić) במינכן, אחת מבתי הספר לגימור האמיתיים של הטניס האירופי. בין הנערים שחבטו במגרש השכן היה נובאק ג'וקוביץ'. השניים ימשיכו לשחק זה נגד זה שבע פעמים בסבב; גולביס ניצח פעם אחת.
עילוי, ואז כלום
הראיות המוקדמות היו מוחלטות. גולביס הגיע לרבע גמר רולאן גארוס בגיל תשע עשרה. הוא זכה בתואר ה-ATP הראשון שלו בדלריי ביץ' ב-2010 ובשני בלוס אנג'לס ב-2011. ואז המסלול התהפך. עד 2012 הוא ירד למקום ה-139 בעולם והיה הדוגמה הקבועה בסבב ליכולת מבוזבזת.
הוא היה גלוי לב באופן יוצא דופן לגבי הסיבה. הוא אהב את חיי הלילה, הוא אהב בחורות, והוא לא אהב אימונים במיוחד. היה מעצר בסטוקהולם שסובב סביב זונה. בספורט שבו שחקנים מאומנים מגיל ההתבגרות לא לומר שום דבר שניתן לצטט, גולביס פשוט אמר את זה, וזו הסיבה שתקופה בינונית בקריירה שלו מתועדת טוב יותר מהתקופות הטובות של רוב השחקנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקאמבק
ההתאוששות הייתה אמיתית והיא הייתה מהירה. הוא טיפס למקום ה-24 עד סוף 2013, לאחר שזכה בתארים בדלריי ביץ' ובסנקט פטרבורג באותה שנה. ואז הגיעה שנת 2014: מרסיי בפברואר, ניס במאי, חצי גמר רולאן גארוס ביוני, והעשירייה הראשונה. ששה תוארי יחידים של ATP בסך הכל בין 2010 ל-2014, בנוסף לשניים בזוגות, כולל אליפות ארצות הברית במגרשי חימר לגברים ב-2008 לצד ריינר שיטלר (Rainer Schüttler). הוא אמר שהוא הפך ל"מכור לניצחונות" ושהסלידה היחידה שנותרה לו היא סיגרים. הוא גם חזה שהוא יהיה המדורג 1 בעולם.
הוא מעולם לא היה. מאזן המפגשים הישירים מול הגברים שהגדירו את עידנו הוא לא יסולא בפז: 0–7 מול נדאל (Nadal), 1–7 מול ג'וקוביץ', 1–5 מול מארי. רק מול פדרר, בתוצאה 2–3, הוא החזיק מעמד — וזו הסיבה שהניצחון בפריז, כשהגיע, הרגיש כמו הוכחה למשהו ולא כהפתעה.
הפה
מסיבות העיתונאים של גולביס היו התמורה הטובה ביותר בטניס. כשנשאל אם יש לו מטוס פרטי, הוא השיב כי יש לו "מסוק, צוללת וחללית." כשנשאל על ארבעת הגדולים, הוא האשים את פדרר בכך שלימד דור של שחקנים להיות ללא רבב, זהירים ומשעממים בציבור — האשמה שהייתה גם גסה וגם, במובן הצר, מדויקת. אנדי מארי (Andy Murray), כשהציגו בפניו את הציטוטים, הודה בערך בנקודה: הוא היה משעמם בכוונה, כי כל דבר אחר סיבך אותו בצרות.
סגנון המשחק התאים לאישיות. גולביס היה שחקן קו אחורי אגרסיבי עם סרב גדול, מסוגל לחבוט דרך כל אחד ביום טוב ולצבור שגיאות בלתי מחויבות בקצב שהפסיד לו משחקים שלא היה צריך להפסיד. ההשוואה השכיחה ביותר הייתה למאראט סאפין (Marat Safin), והיא הייתה מתאימה בכל ממד — חבטת הכדור, התנודתיות, התבונה והבזבוז.
מדוע ארנסטס נקרא גאון
המילה נצמדת לגולביס בשתי דרכים, והקריאה הכנה דורשת להפריד ביניהן. הראשונה היא הטניס. הכישרון שלו לחבוט בכדור היה מהסוג שמקצוענים מזהים במבט ראשון: הסרב, הפורהנד הנלקח מוקדם ושטוח, היכולת בימיו הטובים להכתיב את הקצב מול יריב מהחמישייה הראשונה מהחבטה הראשונה. זו אינה אינטלקט. זו קואורדינציה, עיתוי ומערכת עצבים שיכולה לחזור על תנועה אלימה תחת לחץ — והקריירה של גולביס עצמו היא הראיה החזקה ביותר לכך שכישרון מסוג זה, כשהוא מנותק מדיסציפלינה, מתורגם למעט מאוד. הוא היה השחקן המוכשר ביותר בדורו שמעולם לא זכה בטורניר מייג'ור, והוא סיים עם ששה תוארי סבב ושיא קריירה של מקום 10.
הטענה השנייה היא לגבי כנות, והיא הניתנת להגנה יותר. ספורט עילית הוא סביבה שתוכננה לבטל חשיבה עצמאית בציבור; גולביס היה השחקן הנדיר ששם לב שבגדי הקיסר הם חבילת אימון תקשורתי ואמר זאת. הביקורת שלו על התפלות של ארבעת הגדולים — שהמקצוענות המלוטשת של פדרר הפכה לתבנית ששחקנים צעירים העתיקו ולא לאישיות — הייתה תצפית אמיתית על הדרך שבה ספורט מייצר את קולותיו הציבוריים, שהושמעה על ידי מישהו שלא היה לו שום תמריץ להשמיע אותה. הוא יכול היה להרשות לעצמו לומר זאת בגלל הכסף של אביו, וזה החלק המביך: החופש שלו נרכש, לא הורווח.
אז פסק הדין ההוגן הוא צר. גולביס לא היה מוח טניס גדול, והמאזן שלו מול בני גילו מוכיח זאת. הוא היה חובט כדור מרהיב שבזבז כמה מהשנים הטובות ביותר שלו, ואינטליגנציה עירנית ולא מנוהלת באופן יוצא דופן לגבי התרבות שבה עבד. הדבר השני הוא הנדיר מבין השניים.
מורשת
גולביס פרש ב-2024 וכיהן כנשיא איגוד הטניס הלטבי מספטמבר 2022 עד אוגוסט 2025, תפקיד מנהלי לאדם שבילה את הקריירה שלו כשחקן בלהיות בלתי ניתן לריסון. הוא נותר הגבר הלטבי היחיד שנכנס לעשירייה הראשונה בעולם, במדינה של פחות משני מיליון תושבים שלא הייתה בה מסורת טניס מקצועית להנחיל לו. מה שנזכר הוא לא הדירוג. אלו שבועיים בודדים בפריז ב-2014 שבהם שחקן שכולם כבר הספידו ניצח את פדרר והגיע לחצי גמר גראנד סלאם, ואמר לעיתונות בדיוק מה שהוא חושב בדרך — תזכורת איך טניס נראה כשיש בו מישהו שלא מנהל את התדמית שלו.