אמיליאנו ספאטה: המהפכן שלעולם לא התפשר
ב-10 באפריל 1919 הוא רכב אל האסיינדה דה סן חואן (Hacienda de San Juan) בצ'ינמקה כדי לקבל את עריקתם של גנרלים פדרליים. אנשיו של הגנרל ניקבו אותו בכדורים. הממשלה צילמה את הגופה, הציגה אותה לראווה במשך עשרים וארבע שעות, ותלתה את בגדיו מחוץ למשרדי עיתון במקסיקו סיטי מול פארק אלמדה – כדי שאיכרי מורלוס יבינו שהוא מת. בתוך שנים ספורות, בלשונו של צופה בן הזמן, הוא "לבש את הממדים של מיתוס".
אננקוילקו: לא האיכר מהכרזה
ספאטה נולד ב-8 באוגוסט 1879 באננקוילקו, במדינת מורלוס, לגבריאל ספאטה, איכר ומאלף סוסים, ולקלאופס חרטרודיס סלסר. הוא היה ממוצא מסטיזו, ספרדי ונהואה (Nahua), ואחד מעשרה ילדים – שלושה אחים, כולל אופמיו, ושש אחיות. הדימוי המוכר של האיכר היחף שגוי: משפחת ספאטה הייתה משפחה מקומית מוכרת ומבוססת למדי, וסנדקו ניהל אסיינדה גדולה. השכלתו הייתה מצומצמת, לימודים בסיסיים ממורה בשם אמיליו וארה שכללו את יסודות הנהלת החשבונות. הוא היה פרש מצטיין שהתחרה ברודיאו, מרוצים ומלחמות שוורים; הוא הוביל תירס ולבנים תמורת כסף וגידל אבטיחים כגידול מזומן; והוא התלבש בהקפדה ניכרת, במכנסי קשמיר שחורים צמודים עם כפתורי כסף, כובע צ'ארו רחב ופשתן משובח.
מועצת הכפר
בשנת 1892 הצטרף למשלחת מהכפר שלו שביקשה מהממשלה של פורפיריו דיאס (Porfirio Díaz) תיקון עוול על אדמות שנגזלו. הוא נעצר וגויס לצבא הפדרלי כעונש. זה היה שיעור מוקדם ומדויק על האופן שבו המדינה המקסיקנית ענתה לעצומות. ב-1909, בגיל שלושים, בחר בו כפר אננקוילקו לנשיא המועצה שלו ללא התנגדות – צעיר באופן חריג לתפקיד, ומדד למידת האמון המוחלט של שכניו בו בנושא הקרקעות. הוא עבד גם כמאלף סוסים עבור איגנסיו דה לה טורה אי מייר (Ignacio de la Torre y Mier), חתנו של דיאס, ידידות שמשכה ספקולציות מתמשכות ולא פתורות מצד היסטוריונים על חייו הפרטיים.
מדרו, והבגידה הראשונה
בשנת 1910 הצטרף ספאטה למרידתו של פרנסיסקו מדרו (Francisco Madero) נגד דיאס, לצד פסקואל אורוסקו ופנצ'ו וייה (Pancho Villa). תוכנית סן לואיס פוטוסי של מדרו הבטיחה רפורמה בקרקעות במונחים מעורפלים; העמימות הייתה העניין, ונראה שספאטה הבין זאת. ב-19 במאי 1911, לאחר קרב של שישה ימים, הוא כבש את קואוטלה, ונפילתו של דיאס הפכה לבלתי נמנעת. לאחר מכן נבחר מדרו ולא עשה דבר רדיקלי בנוגע לקרקעות. בנובמבר 1911 השיב ספאטה בתוכנית איילה (Plan of Ayala), והכריז על מדרו כלא לגיטימי.
תוכנית איילה
התוכנית הייתה תוכנית הרפורמה הרדיקלית ביותר שהמהפכה הפיקה. היא דרשה את החזרתן המיידית של כל האדמות שנגזלו תחת דיאס; הלאמת שליש מהמטעים הגדולים לצורך חלוקה מחדש לאיכרים עניים, עם החרמת שני השלישים הנותרים אם הבעלים יתנגדו; וקואופרטיבים כפריים שנועדו להפוך נישול עתידי לבלתי אפשרי. היא הסתמכה על התקדים של הפקעת אדמות הכנסייה על ידי בניטו חוארס (Benito Juárez). זהו המסמך שעליו נשען הכל: הוא הגדיר את ה"ספאטיסמו" (Zapatismo), ועקרונותיו נכתבו בסעיף 27 של חוקת 1917.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מדרו שלח את הגנרל ויקטוריאנו ורטה (Victoriano Huerta) למחוץ את הספאטיסטים בטקטיקות של אדמה חרוכה – כפרים נשרפו, גברים גויסו בכוח. האכזריות דחפה יותר איכרים אל ספאטה. כאשר ורטה הדיח את מדרו בפברואר 1913, ספאטה עדכן את תוכנית איילה ומינה את עצמו למנהיג המהפכה. הוא נבחר עד אז למפקד העליון של התנועה המהפכנית של הדרום, לאחר מותו של המפקד פבלו טורס בורגוס (Pablo Torres Burgos) ב-1912.
מורלוס כרפובליקה של כפרים
כאשר ארצות הברית כבשה את וראקרוס ב-1914 וורטה הסיג כוחות ממורלוס, הספאטיסטים כבשו את קואוטלה וחונאקאטפק, ולאחר מכן את מילפה אלטה וסוצ'ימילקו, ועמדו בקצה מקסיקו סיטי. ורטה נמלט ביולי 1914. בוועידת אגואסקליינטס באותו סתיו, ספאטה ווייה ניתקו קשר עם ונוסטיאנו קאראנסה (Venustiano Carranza), והמנצחים פנו זה נגד זה. וייה הבטיח נשק ותיאום אך לא עמד בכך; כוחות ויייסטים התעללו בחיילי ספאטה; ספאטה נסוג ועשה משהו מעניין יותר מאשר להילחם על הבירה. הוא יישם את תוכנית איילה במורלוס – פירוק האסיינדות, השבת אדמות לכפרים, ומתן אפשרות למועצות הכפרים למשול בעצמן. איכרים גידלו תירס, שעועית וירקות לעצמם. מורלוס סיפקה לעצמה מזון בעוד מקסיקו סיטי רעבה.
הוא סירב לפתוח חזית שנייה גם כאשר וייה הפסיד בסלאיה וקאראנסה ביסס את השלטון הלאומי. הוא פשט מאזור אידלגו ועד אואחאקה וכבש לזמן קצר את תחנת הכוח נקסה (Necaxa) שסיפקה חשמל לבירה. הוא גם הוציא להורג את יועצו לשעבר אוטיליו מונטניו סאנצ'ס (Otilio Montaño Sánchez) באשמת בגידה לאחר שמונטניו דחק בו להיכנע לקאראנסיסטים. כאשר קאראנסה פרסם את חוקת 1917 ששילבה אלמנטים מתוכנית איילה, ספאטה נשאר בשטח. במרץ 1919 הוא שלח מכתב גלוי בדרישה שקאראנסה יתפטר. שלושה שבועות לאחר מכן הוא מת, במארב שאורגן על ידי הגנרל פבלו גונסאלס (Pablo González) ובוצע על ידי חסוס גואחארדו (Jesús Guajardo) בעדיפותו של קאראנסה.
מדוע אמיליאנו מכונה גאון
ספאטה לא היה אינטלקטואל ויהיה זה לא ישר להציגו ככזה. השכלתו הפורמלית הסתכמה באוריינות בסיסית ובהנהלת חשבונות; הוא לא כתב תיאוריה; תוכנית איילה נוסחה עם יועצים, שאחד מהם הוצא להורג מאוחר יותר על ידו. אם המילה מתאימה, היא מתאימה לשיפוט פוליטי: הוא לבדו מבין מנהיגי המהפכה זיהה דרישה בלתי ניתנת לצמצום וסירב, לאורך תשע שנים וארבע ממשלות לאומיות, לסחור בה עבור משרה, כסף או שלום.
זה נשמע כמו עקשנות. מה שהופך זאת לחד יותר הוא שהוא צדק בעקביות לגבי האנשים איתם התנהל. הוא קרא את הבטחותיו של מדרו כהתחמקות לפני שמישהו אחר עשה זאת, והסיכום שלו לחוקתיות של קאראנסה – רפורמה מנהלית, יושר בכספי ציבור, "חופש העיתונות לאלו שאינם יודעים לקרוא; בחירות חופשיות לאלו שאינם מכירים את המועמדים" – הוא ביקורת טובה על פרוצדורליות ריקה כפי שהמאה הפיקה. במורלוס בין 1914 ל-1919 הוא עשה את מה שאף מהפכן אחר לא ניסה: הוא בנה את החברה שעבורה נאבק, והיא סיפקה את צרכיה בעצמה.
טיעון הנגד אמיתי. הוא היה מפקד אזורי עם תוכנית אזורית וללא פוליטיקה לאומית, וסירובו לסייע לוייה עזר לגזור את גורלו של הכוח היחיד שאולי היה מנצח בתנאיו שלו. חלק גדול ממעמדו נבנה לאחר 1919 על ידי אנשים שהיו זקוקים לסמל. מה ששייך לו ללא עוררין הוא סעיף 27 – דרישה של איכר שהפכה לחוק של מדינה.
ווטאן ספאטה
ההתנקשות בו עלתה לקאראנסה באובדן האזורים הכפריים והעניקה לאלווארו אוברגון (Álvaro Obregón) את הנשיאות; גנרלים ספאטיסטים עזרו להדיח את קאראנסה ב-1920 ואז נכנסו לתפקידים במורלוס, כשהם מחלקים מחדש אדמות בגיבוי המדינה. יישום לאומי מלא של סעיף 27 המתין ללאסארו קארדנס (Lázaro Cárdenas) לאחר 1934. בצ'יאפס ובטפוצטלאן הוא זוכה להערצה כאל מאיה מגולגל, ווטאן ספאטה; הצבא הספאטיסטי לשחרור לאומי (EZLN), שהוקם בצ'יאפס ב-1983, אימץ את שמו למרד של 1994 ועדיין נושא אותו. מרלון ברנדו גילם אותו בסרטו של איליה קאזאן ויוה ספאטה! (1952), שנכתב על ידי ג'ון סטיינבק. ציור מ-2019 בארמון האמנויות היפות שהציג אותו עירום על עקבים גבוהים עורר מחאות מצד איגודי איכרים ואיומים משפטיים מצד נכדו – מאה שנה לאחר מכן, המדינה עדיין מתווכחת על מי הבעלים שלו. הקריאה בהפגנות במקסיקו לא השתנתה: ספאטה חי, המאבק נמשך.