אמיל נולדה: הנאצי שהנאצים החרימו
לאחר 1941 אסרה המדינה הגרמנית על אמיל נולדה (Emil Nolde) לצייר – לא להציג, לא למכור, אלא לצייר בכלל, אפילו לבדו בביתו. הוא הגיב לכך ביצירת כ-1,300 צבעי מים קטנים על נייר יפני סופג, שצוירו בסתר ואותם כינה Ungemalte Bilder – התמונות שלא צוירו. זהו אחד ממעשי המרד האמנותי הגדולים של המאה ה-20, ובמשך עשורים הוא סופר כסיפור של התנגדות. זה לא היה דבר ממין זה. נולדה הצטרף למפלגה הנאצית דרך הסניף הדני שלה בראשית שנות ה-20, החזיק בדעות אנטישמיות ובילה את תקופת הרייך השלישי בעתירות לפקידיו שיכירו בו כצייר הגרמני האמיתי של התנועה. הוא הוחרם על ידי משטר בו תמך.
חווה בשלזוויג
הוא נולד בשם הנס אמיל הנסן (Hans Emil Hansen) ב-7 באוגוסט 1867 ליד הכפר נולדה – כיום חלק מבורקאל (Burkal) שבדרום יוטלנד, דנמרק, אז בדוכסות הפרוסית שלזוויג. הוריו היו פרוטסטנטים אדוקים ממוצא איכרים דני ופריזי, והוא גדל בחווה שלהם עם שלושה אחים, מודע מוקדם לכך שאינו מתאים לעבודה חקלאית. התנ"ך שקרא בילדותו והנוף השטוח מוכה הסערות שבו גדל סיפקו כמעט את כל חומרי הגלם שלו במשך שישים שנה.
הכשרתו הייתה אומנותית ולא אקדמית. בין השנים 1884 ל-1891 למד גילוף בעץ ואיור בפלנסבורג ועבד במפעלי רהיטים. ב-1889 התקבל לבית הספר לאמנויות שימושיות בקרלסרוהה. בין השנים 1892 ל-1898 לימד רישום במוזיאון לאמנויות תעשייתיות ושימושיות בסנט גאלן שבשוויץ. ב-1898 דחתה אותו האקדמיה לאמנויות יפות במינכן. הוא בילה את ארבע השנים הבאות בשיעורי ציור פרטיים, ביקר בפריז וספג את האימפרסיוניזם, ולא התגבש כאמן עד שהיה בשנות השלושים לחייו.
בשנת 1902 נשא לאישה את השחקנית הדנית עדה וילסטרופ (Ada Vilstrup), עבר לברלין ואימץ כשמו המקצועי את שם הכפר שלצדו נולד.
הגשר והפריצה
בשנת 1906 הזמינו אותו האקספרסיוניסטים מדרזדן של קבוצת "הגשר" (Die Brücke) להצטרף אליהם. הוא נענה להזמנה ועזב בסוף 1907 – חברות של כשנה שעיצבה בכל זאת את כל המשך דרכו. הוא היה חבר ב"זצסיון הברלינאי" (Berlin Secession) מ-1908 עד 1910 ולאחר מכן סולק בעקבות אי-הסכמה עם הנהגתה. ב-1912 הציג עם קבוצת "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter) של וסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky) והפך לבסוף מפורסם מספיק כדי להתפרנס ממכירות.
הוא היה בין האקספרסיוניסטים הראשונים ואחד הציירים הראשונים במאה שהתייחסו לצבע כאל נושא המשמעות העיקרי ולא כאל משרתו של הרישום. הפלטה שלו כללה צהובים מוזהבים ואדומים עמוקים, זוהרים על רקע קודר; נושאיו היו שמיים סוערים מעל חופי צפון גרמניה, גני פרחים בוערים בהשפעת ואן גוך (van Gogh), וסצנות מחיי הלילה והתיאטרון בברלין. הוא היה גם אמן הדפס פורה במיוחד, שהותיר אחריו 231 תחריטים, 197 חיתוכי עץ, 83 ליטוגרפיות וארבעה הקטוגרפיות, לעיתים קרובות בצבע. חיתוך העץ הנביא (The Prophet) מ-1912 – פנים מצומקות ומגולפות בשחור – כונה איקונין של אמנות המאה ה-20. בין ציוריו, אישה צעירה קוראת (Lesende junge Frau, 1906), גן פרחים (ללא דמות) (Blumengarten (ohne Figur), 1908) ופרחים ועננים (Blumen und Wolken, 1933) הם נכסי צאן ברזל של הסגנון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ישו והים הדרומי
ציור דתי היווה חלק קטן יחסית מתפוקתו אך סימן בו את נקודות הציון. בין 1900 ל-1904 לא הצליח להשתחרר מהשפעת ז'אן-פרנסואה מילה (Jean-François Millet) ואונורה דומייה (Honoré Daumier). ב-1906 פרץ דרך, כשהוא זונח את הרגלי האימפרסיוניזם לטובת קומפוזיציה שטוחה ודו-ממדית וצבעים בוהקים באלימות שיושמו על נושאים מקודשים. הרעלה שכמעט גרמה למותו ב-1909 העמיקה את מסירותו הדתית, ולאחר 1911 יצירתו הפכה כהה ומבשרת רעות יותר. סדרת חייו של ישו (The Life of Christ) בת תשעת החלקים ערערה אפילו את אשתו: "בימים הראשונים יכולתי רק להציץ לעיתים רחוקות," כתבה עדה בפברואר 1912, "כל כך חזקה הייתה ההשפעה."
הוא גם יצר מעל 120 רישומים מאוספים אתנוגרפיים במוזיאון לאתנולוגיה (Völkerkundemuseum) בברלין לפני שנסע עם משלחת גרמנית לגינאה החדשה, שם יצר סדרה מפורסמת מהים הדרומי ועבר דרך מוסקבה, סיביר, קוריאה, יפן וסין. המסע אישר אמונה שהחזיק בה כבר: שהאמנות האמיתית היא פרה-מודרנית, אינסטינקטיבית ומושרשת גזעית.
המפלגה והטיהור
אמונה זו הובילה אותו ישירות לנאציונל-סוציאליזם. הוא הצטרף למפלגה הנאצית דרך הסניף הדני שלה בראשית שנות ה-20, הביע דעות אנטישמיות על אמנים יהודים וטען שהאקספרסיוניזם הוא סגנון גרמני מובהק – עמדה שחלקו, לפחות לזמן מה, יוזף גבלס (Joseph Goebbels) ופריץ היפלר (Fritz Hippler).
זה לא הציל אותו. המדיניות התרבותית של היטלר גינתה את המודרניזם באופן מוחלט, ואף אמן לא סבל ממנה יותר מנולדה: כ-1,052 מיצירותיו הוסרו ממוזיאונים גרמניים, וכמה מהן נתלו בתערוכת אמנות מנוונת (Entartete Kunst) במינכן ב-1937, חלון הראווה של המדינה לאמנות שהחשיבה למנוונת. הוא מחה. הוא פנה באופן אישי לגאולייטר באלדור פון שיראך (Baldur von Schirach) בווינה. ב-1941 הגיע האיסור על הציור.
אז הוא צייר בכל זאת, במיניאטורות, בצבעי מים, על נייר שניתן להחביא. "יש כחול כסוף, כחול שמיים וכחול רעם", כתב ב-1942. "לכל צבע יש בתוכו נשמה, שגורמת לי להיות מאושר או מרתיעה אותי, ומשמשת כגירוי."
מדוע אמיל מכונה גאון
הכישרון של נולדה היה כרומטי, והוא היה כמעט חסר תחרות בדורו. הוא יכול היה להציב סגול חבול מול צהוב חומצי וליצור לא דיסוננס אלא לחץ אטמוספרי – שמיים שמרגישים כמו מזג אוויר ולא כתיאור של מזג אוויר. בצבעי מים, טכנית המדיום הפחות סלחני מכולם, הוא עבד בשיטת "רטוב על רטוב" על נייר סופג שבו שום דבר לא ניתן לתיקון וכל קו נקבע בשנייה, והוא עשה זאת ברמה שכמעט איש לא השתווה לה. זה אינו מטאפורה לאינטליגנציה; זו צורה שלה. מערכות יחסים בין צבעים הן מרחב בעיה אמיתי, ונולדה פתר בו בעיות שאקדמאים מלומדים לא יכלו להן, לאחר שנדחה על ידי האקדמיה במינכן והתחנך במקום זאת במפעלי רהיטים.
חיתוכי העץ מוכיחים זאת גם כן בצורה הפוכה. הנביא משיג בשחור-לבן, באמצעות עץ מגולף, את האלימות הרגשית שהשיג במקומות אחרים באמצעות פיגמנטים – עדות לכך שהיכולת הייתה מבנית, ולא רק עין טובה לגוונים יפים.
הטיעון שכנגד אינו אסתטי אלא מוסרי, והוא חמור. תיאוריית הצבע של נולדה ופוליטיקה שלו צמחו מאותו שורש: שכנוע שאמנות אותנטית נובעת מדם, אדמה וגזע. הוא לא היה אמן גדול שקרה שהחזיק בדעות נתעבות; הדעות היו תוצר של אותו פרימיטיביזם מיסטי שיצר את הציורים. והשיפוט האינטלקטואלי שלו היה קטסטרופלי – הוא בילה שנים בניסיון לשכנע משטר שתיעב את יצירתו שהוא ציירו הראוי, והלשין על יריבים לא-יהודים כיהודים כדי לקדם את עצמו. אם גאונות פירושה איכות כוללת של מחשבה, נולדה אינו עומד בקריטריון. אם פירושה יכולת מבודדת ויוצאת דופן בערוץ צר אחד, הוא בהחלט כזה. שני הדברים נכונים, ואף אחד מהם לא מבטל את השני.
מורשת
אחרי 1945 הגיעו האותות, כולל העיטור Pour le Mérite, והתמונות שלא צוירו נטמעו בסיפור לאומי מנחם על אמנות ששרדה עריצות. הוא מת בזיבול (Seebüll), כיום חלק מנויקירכן (Neukirchen) בנורדפריסלנד, ב-13 באפריל 1956. הסיפור הזה החזיק מעמד שישה עשורים. בשנת 2019 הציגה הגלריה הלאומית בברלין את התערוכה אמיל נולדה: אגדה גרמנית, האמן במהלך המשטר הנאצי, אשר תיעדה עד כמה היסטוריונים שלאחר המלחמה מזערו את מחויבותו למפלגה, וכפתה הערכה מחודשת שהיא כיום הסטנדרט במחקר. הציורים נותרו בין החפצים היפים ביותר מבחינה פיזית שיצרה המאה ה-20. גרמניה בילתה את השנים שחלפו מאז בניסיון להבין כיצד להסתכל עליהם ביושר.