אל גרקו: הכרתי שחיווט מחדש את הציור הספרדי
בין 1580 ל-1582 הזמין פיליפ השני, מלך ספרד, מזבח גדול של מות הקדושים של סנט מוריס עבור האסקוראל, מנזר-ארמון הגרניט שהיה המרכז האידיאולוגי של העולם הקתולי. המלך הסתכל על התמונה המוגמרת, לא אהב את הקומפוזיציה, והורה להוריד אותה למרתפים. עם ההחלטה הזו, הצייר הממציא ביותר בספרד ננעל לצמיתות מחוץ לחסות המלכותית — ונאלץ לחזור לעיר קתדרלה פרובינציאלית שבה, ללא פיקוח, הוא הפיק את גוף העבודה המוזר ביותר באמנות האירופית לפני המאה העשרים.
אמן כרתי לפני גיל עשרים וחמש
דומניקוס תאוטוקופולוס נולד ב-1541 בקנדיה — הרקליון המודרנית — שבכרתים, אז רכוש של הרפובליקה הוונציאנית. הוא התאמן במסורת הפוסט-ביזנטית כצייר איקונות, וב-1563 תועד כצייר אמן. הירדמות הבתולה, שצוירה לפני 1567 ונתגלתה מחדש רק בעת המודרנית, מראה אותו עובד בתוך נוסחאות מסורתיות: רקע זהב, מידול פשוט של הדמויות, השטיחות ההיררכית של הדימוי האורתודוקסי.
זו העובדה שמסבירה את כל מה שבא לאחר מכן. לפני שראה ציור שמן ונציאני אחד, אל גרקו כבר שלט במערכת ציורית שבה המרחב אינו נמדד, הגופים אינם אנטומיים, והנקודה של תמונה היא תיאולוגית ולא תיאורית. הוא הגיע למערב כשהוא כבר דובר חלופה לרנסאנס.
ונציה, ואז פאלאצו פארנזה
בסביבות 1567 הוא עזב לוונציה, בירת האימפריה ששלטה באי שלו, והחל להפוך לצייר מערבי. ראיות ישירות למוריו חסרות, אך הוא בבירור ספג את טיציאן, טינטורטו, ורונזה ובאסאנו; טיהור המקדש שלו, שצויר לפני 1570, כבר מראה שליטה בטכניקת השמן הוונציאנית ובצבעה הרווי והטעון באור.
עד 1570 הוא היה ברומא. ב-16 בנובמבר של אותה שנה כתב המיניאטוריסט המפורסם ג'וליו קלוביו מכתב המציג את היווני הצעיר לקרדינל אלסנדרו פארנזה, שהעניק לו לינה בפאלאצו פארנזה וגישה לאחד האוספים הגדולים של אירופה ולמעגל של חוקרים ואקדמאים. ב-1572 הוא התקבל לאקדמיה של סנט לוק כמיניאטוריסט. אנקדוטה מתמשכת — כנראה אפוקריפית, ואולי הומצאה כדי להסביר את כישלונו להשיג עמלה רומית גדולה — מציגה אותו מציע לצייר מחדש את יום הדין של מיכלאנג'לו טוב יותר ממה שנעשה.
טולדו, 1577
הוא הגיע לטולדו ב-1577, כנראה בתקווה לעבודה באסקוראל, ומעולם לא עזב. העמלה הגדולה הראשונה שלו הגיעה מדון דייגו דה קסטיליה עבור כנסיית המנזר סנטו דומינגו אל אנטיגואו. עליית הבתולה (1577), בגובה של כמעט ארבעה מטרים, הכריזה על אמן מעוצב לחלוטין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיע אל אספוליו — הפשטת ישו — עבור קתדרלת טולדו, שצויר ב-1577–79, ואיתו ההתדיינות המשפטית שתחזור על עצמה לאורך חייו. בסופו של דבר שולמו לו 350 דוקאטים. המסגרת עלתה 570. אף דמות אחת לא אומרת יותר על מעמד הציור בספרד של המאה השש-עשרה, או על הסיבה שאל גרקו בילה כל כך הרבה מהקריירה שלו בבית המשפט.
קבורת הרוזן מאורגז
קבורת הרוזן מאורגז (1586–88), שעדיין נמצאת בכנסיית סנטו טומה, היא יצירת המופת שלו וההצהרה הברורה ביותר על שיטתו. החצי התחתון הוא שורה של דיוקנאות נטורליסטיים של ג'נטלמנים טולדיאנים עכשוויים, מסולסלים ורציניים, הנוכחים בנס שבו הקדושים אוגוסטינוס וסטפן יורדים לקבור אציל אדוק. מעליהם התמונה משנה פיזיקה לחלוטין: הגופים מתארכים ומתפתלים, הווילונות בוערים, והעננים נערמים בצורות קרות וקרחוניות. שני סדרי מציאות מוערמים במסגרת אחת, והתפר ביניהם הוא הנושא. הפראדו מחזיק עותק איכותי של החלק התחתון, שצויר בסביבות 1625, שהגיע מבית הישועים בטולדו.
ספרייה ומשק בית
בסביבות 1578 הוא יצר מערכת יחסים מתמשכת עם דוניה חרונימה דה לאס קואבאס, שילדה לו בן, חורחה מנואל תאוטוקופולי (1578–1631), לימים יורש הסדנה שלו. הוא מעולם לא נישא לה, אך דאג לה בצוואתו.
הוא לא היה נאיבי. אל גרקו אסף ספרייה משמעותית והוסיף לה הערות עם הרהוריו על פילוסופיה וספרות קלאסית, וחבריו הקרובים היו האריסטוקרטיה האינטלקטואלית של טולדו: ההומניסט אנטוניו דה קובארוביאס, המטיף פראי הורטנסיו פאראביסינו, והמשורר לואיס דה גונגורה.
האש המאוחרת
השנים 1597 עד 1607 היו הפוריות ביותר שלו, והסגנון התקשה לדבר שכולם מזהים: דמויות מתוחות מעבר לאנטומיה, פנים מסוגננות אך אקספרסיביות בעוז, מחוות רטוריות, צבע חומצי וחי, מוארות על ידי תאורה חזקה וזוויתית מתוך רקעים כהים. המזבחות עבור בית החולים לצדקה באיליאס (1603–05) הביאו לתביעה נוספת, כאשר הנאמנים איימו לפטר אותו על שימוש באלמנטים אדריכליים במה שכינו דרכים חדשניות מאוד.
היצירות האחרונות הולכות רחוק עוד יותר. נוף של טולדו (בערך 1595) — עיר תחת שמיים חבולים וחשמליים — מכונה לעיתים הנוף האקספרסיוניסטי הראשון באמנות המערבית. לאוקואון (בערך 1610) מציב את המיתוס הקלאסי מול קו רקיע טולדי סוריאליסטי. פתיחת החותם החמישי (1612) היא הנקודה הקיצונית של סגנונו החזיוני. והדיוקנאות — הקרדינל פרננדו ניניו דה גווארה, או פראי הורטנסיו פליקס פאראביסינו (1609) — מהווים ציון דרך באמנות האירופית בשל החקירה הפסיכולוגית החודרת שלהם. הוא מת בטולדו ב-6 או 7 באפריל 1614.
למה אל גרקו נקרא גאון
ההישג המסוים היה סינתזה תחת לחץ: הוא לקח דקדוק ביזנטי של דימויים קדושים, שליטה ונציאנית בצבע ובשמן, ואימון רומי בגוף האדם, ורתך אותם לדבר רביעי שלא השתייך לאף אסכולה. התוצאה הייתה שפה ציורית המסוגלת לייצג את מה שלא ניתן לראות. בקבורת הרוזן מאורגז הוא לא מסמל את העל-טבעי, הוא נותן לו גיאומטריה אחרת, ומציב אותו באותה מסגרת כמו פנים טולדיאניות נצפות. כפורטרטיסט הוא היה רדיקלי באותה מידה, מושיט יד למצבים פנימיים מאה שנה לפני שמישהו אחר ניסה זאת.
מקרה הנגד חזק בצורה יוצאת דופן. המוניטין שלו קרס ברגע שמת. הסדנה תחת חורחה מנואל הפיקה גרסאות נגזרות שהסתירו אותו עוד יותר, ובמשך כ-250 שנה הוא תויק כאקסצנטרי פרובינציאלי. הוא לא נתגלה מחדש עד סוף המאה התשע-עשרה, כאשר האימפרסיוניסטים הצרפתים אימצו אותו. חוקרי המאה העשרים בילו אז עשורים בהסבר ההתארכויות שלו — הצעת אסטיגמציה, הפרעה פסיכולוגית או אקסטזה מיסטית — לפני שהודו שהסגנון שלו מילא ברהיטות את דרישות הכנסייה של הקונטרה-רפורמציה בספרד. זו הסיבוך הכנה: צייר שמכונה באופן שגרתי פרוטו-מודרניסט ביצע למעשה עמלות דתיות לפי תדריך דוקטרינרי, והאקספרסיוניסטים, הקוביסטים והאקספרסיוניסטים המופשטים שתבעו אותו עיצבו אותו מחדש בחלקו בדמותם שלהם. הוא גם נכשל מסחרית במקום שבו זה היה הכי חשוב, איבד את המלך והתדיין שוב ושוב על שכר טרחה.
מורשת
הוא מוכר כעת כאחד הציירים הגדולים ביותר שפעלו אי פעם, והשפעתו עוברת דרך האקספרסיוניזם, הקוביזם והאקספרסיוניזם המופשט. המורשת העמוקה יותר היא רשות. אל גרקו הוכיח שעיוות יכול להיות צורה של דיוק — שמתיחת גוף עשויה להיות הדרך הכנה היחידה לצייר את מה שגוף מרגיש בנוכחות משהו עצום.