אדווין מוזס: האיש שמדד את צעדיו בעצמו
ב-4 ביוני 1987, במדריד, אתלט אמריקאי בשם דני האריס (Danny Harris) ניצח את אדווין מוזס בגמר ריצת 400 מטר משוכות, ובכך הגיעה לקיצה חשבונית ספורטיבית שהחזיקה מעמד מאז אוגוסט 1977. רצף הניצחונות נמשך תשע שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים: 122 מרוצים רצופים, 107 גמרים רצופים. איש בעולם האתלטיקה המודרנית לא החזיק בתחום בסמכות כזו. מה שהפך את הרצף למוזר עוד יותר הוא שיוצרו למד לרוץ אותו לא על מסלול – במכללת מורהאוס (Morehouse College) לא היה כזה – אלא על הנייר, כבעיה בפיזיקה.
חשבון דייטון
מוזס נולד ב-31 באוגוסט 1955 בדייטון, אוהיו, לבית שבו הישגיות הייתה מובנת מאליה ולא רק תקווה. שני הוריו היו אנשי חינוך. אביו היה אחד מ"טייסי טסקיגי" (Tuskegee Airmen), טייסים צבאיים שחורים שכשירותם נבחנה כניסוי על ידי המדינה שעבורה הטיסו. הבן ירש מהמשפחה את ההרגל להתייחס למשמעת כאל סוג של הגנה עצמית.
בשנת 1973 הוא עבר דרומה למכללת מורהאוס באטלנטה על בסיס אקדמי, והתמחה בפיזיקה והנדסת תעשייה. זוהי העובדה שממנה נובע כל היתר בקריירה שלו. במורהאוס הייתה נבחרת אתלטיקה אך לא מתקן מסלול, לכן מוזס התאמן במגרשי תיכונים ציבוריים הפזורים ברחבי העיר, כשהוא שואל מסלולים בכל מקום שיכול היה למצוא. זו הייתה הכנה אבסורדית לשיא עולם, והיא אילצה אותו לפתח יחס מיוחד לאירוע: הוא לא יכול היה פשוט להתאמן חזק יותר מיריביו בסביבה מבוקרת, אז הוא גבר עליהם בעזרת מחשבה.
שלושה-עשר צעדים
ריצת 400 מטר משוכות היא אירוע של קצב, לא של מהירות גולמית. עשרה מחסומים עומדים במרווחים קבועים; הבעיה של האתלט היא להגיע לכל אחד מהם ברגל הנכונה, במהירות, תוך כדי ירידה ביכולת. רוב הרצים בתקופתו של מוזס פתרו זאת על ידי ביצוע חמישה-עשר צעדים בין משוכות, ועל ידי החלפת רגל ההובלה שלהם כשהעייפות קיצרה את הצעד. שתי הפשרות עלו בזמן.
מוזס סירב לשניהם. החל משנת 1976 הוא רץ את כל המרוץ ב-13 צעדים בין כל משוכה, ומעולם לא החליף את רגל ההובלה שלו. המספרים שמאחורי ההחלטה הזו הם הדבר המעיד עליו ביותר. הוא התנשא לגובה 1.87 מטרים עם רגל באורך 94 סנטימטרים וצעד ריצה טבעי של כ-2.70 מטרים – צעד שהתכווץ לכ-2.30 מטרים ככל שהתעייף. דפוס של 13 צעדים דרש 2.40 מטרים עקביים, בכל פעם, לאורך כל המרוץ, כולל המשוכות האחרונות שבהן חומצה לקטית משפיעה לרעה. במילים אחרות, המשימה שלו לא הייתה לרוץ מהר יותר מכל אחד אחר, אלא לשמר קבוע גיאומטרי יחיד מול הפיזיולוגיה של עצמו במשך 47 שניות. הוא היה האתלט הראשון שהפך את דפוס 13 הצעדים לקבוע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מונטריאול, קור
הוא הגיע עם זה לאולימפיאדת מונטריאול 1976, במהותו, כאנונימי. זו הייתה התחרות הבינלאומית הראשונה שלו. הוא זכה במדליית הזהב וקבע שיא עולם של 47.63 שניות, תוצאה שנראית פחות כמו הפתעה ויותר כמו הוכחה שמוקראת בקול בפעם הראשונה.
מה שבא לאחר מכן היה עשור של דומיננטיות. הוא שבר את שיא העולם ארבע פעמים, והביא אותו לבסוף ל-47.02 שניות ב-1983 – ציון דרך שהחזיק מעמד תשע שנים. הוא זכה בשלושה תוארי גביע העולם ובשתי אליפויות עולם. החרם על אולימפיאדת מוסקבה 1980 עלה לו במדליית זהב אולימפית שנייה כמעט ודאית בשיא כושרו; מגזין "Track & Field News" בכל זאת הכתיר אותו כאתלט השנה, מחווה לא שגרתית לאדם שנמנעה ממנו הבמה. במהלך חייו התחרותיים, מ-1975 עד 1988, הוא ניצח ב-178 מתוך 187 מרוצים.
השיקום הגיע ב-1984 בלוס אנג'לס, שם זכה בתוארו האולימפי השני ונבחר לשאת את שבועת הספורטאים בטקס הפתיחה – הדרך של הספורט להגדיר אדם כנציגו האזרחי. מרוצו האחרון, בסיאול ב-1988, הניב מדליית ארד בגיל שלושים ושלוש, כשביצע אותו עם גב שנשא פריצת דיסק לא מאובחנת מאז 1986, שהתגלתה רק שנים לאחר מכן ב-MRI.
הקריירה האחרת
מוזס מעולם לא היה רק אתלט. במשך שנים הוא התחרה בזמן שהועסק ב-General Dynamics, ועבר לעסוק בספורט במשרה מלאה רק ב-1979 – הסדר שנכפה על ידי חוקי החובבנות ששלטו אז בספורט האולימפי ושמרו על הביצועים הטובים ביותר שלו בעוני. הוא החל לפרק אותם. הוא דגל בקרן האתלטים (Athletes Trust Fund), מנגנון המאפשר למתחרים לקבל קצבאות והכנסות מחסויות מבלי לוותר על כשירותם האולימפית; הוועד האולימפי הבינלאומי אשרר את הרעיון ב-1981. כמעט כל אולימפי שקיבל תגמול מקצועי מאז חב משהו למאבק ההוא.
ההתערבות השנייה הייתה קשה יותר. בדצמבר 1988, כאשר השימוש בסמים פגע באמינות הספורט, תכנן מוזס את תוכנית בדיקות הסמים הראשונה מחוץ לתחרות של הספורט החובבני – העיקרון, שכיום הוא אוניברסלי, לפיו בדיקה היא משמעותית רק אם האתלט לא יכול לראות אותה מגיעה. הוא גם ניהל קמפיין נגד מקומה של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד בספורט הבינלאומי. בשנת 2000 הוא נבחר ליו"ר הראשון של האקדמיה העולמית לספורט Laureus.
מדוע אדווין מכונה גאון
הטענה נשענת על דבר ספציפי ויוצא דופן: מוזס הפך את עצמו לנושא של ניתוח הנדסי משלו. רוב האתלטים הגדולים משפרים את הטכניקה לפי תחושה, בהדרכה מבחוץ. מוזס, שהוכשר בפיזיקה והנדסת תעשייה, פעל בדרך ההפוכה – הוא הגדיר את הפתרון תחילה (צעד קבוע של 2.40 מטרים, 13 צעדים, רגל הובלה אחת, ללא התאמה מותרת) ולאחר מכן בנה מחדש את גופו עד שיוכל לבצע את המפרט תחת עייפות. זוהי שיטה של מעצב המיושמת על בשר ודם, וזו הסיבה שהוא יכול היה לנצח אצנים טהורים טובים יותר במשך עשור.
היושרה דורשת להציג את צד הנגד. לא בערך הוויקיפדיה שלו ולא בתיעוד של World Athletics עליו רשום שום גורם המכנה אותו רשמית גאון, והמילה אינה מוצדקת בעליל במובן האינטלקטואלי – הוא לא פרסם שום מחקר בפיזיקה, ותאריו, אף שהיו אמיתיים, היו עבודות לתואר ראשון שאחריהן הגיע הרבה מאוחר יותר תואר MBA מ-Pepperdine ב-1994. הוא היה גם, בבירור, מוכשר פיזית: 1.87 מטרים של אצן עם צעד טבעי שרוב רצי המשוכות היו מקנאים בו, וזה מה שהפך את ה-13 צעדים לזמינים גיאומטרית עבורו מלכתחילה. קח את הרגליים והניתוח לא ישיג דבר. הטענה המוגנת ביותר צרה יותר מהאגדה: מוזס היה אתלט מעולה שקרה שהחזיק בהכשרה אנליטית כדי לראות את האירוע שלו כמערכת פתירה, ובמשמעת להחזיק את הפתרון יחד במשך 122 מרוצים רצופים. השילוב הזה נדיר מספיק כדי שהקיצור יהיה נסלח – אבל זו מלאכת מחשבת וחישוב, לא התגלות.
מורשת
הכיבודים הצטברו כפי שהם נוטים סביב דמויות שמשנות את תנאי הספורט: פרס ג'סי אוונס (Jesse Owens Award) הראשון ב-1981, פרס סאליבן (Sullivan Award) ב-1983, אתלט השנה של ABC ותואר משותף של ספורטאי השנה של ספורטס אילוסטרייטד עם מרי לו רטון (Mary Lou Retton) ב-1984, היכל התהילה הלאומי של האתלטיקה ב-1994, ופרס מפעל חיים של Laureus בשנת 2018. דייטון שינתה את שמה של מקטע דרך ל-Edwin C. Moses Boulevard ב-1984. מורהאוס, שעדיין מונה אותו כזוכה מדליית הזהב האולימפית היחיד שלה, בנתה בסופו של דבר את המסלול שמעולם לא היה לו ושמה עליו את שמו. בשנת 2024 הוקרן סרט תיעודי בבכורה בקפלת המלך (King Chapel) של המכללה תחת השם היחיד שיכול היה לשאת: Moses – 13 Steps.