אדוארדו גלאנו: ההיסטוריון שנקט עמדה
בשנת 2009, נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס (Hugo Chávez) העניק לברק אובמה (Barack Obama) ספר בכריכה רכה במהלך פסגה אזורית בטרינידד. מכירות הספר, כתב אישום בן חמש מאות עמודים על חמש מאות שנות ביזה בשם עורקיה הפתוחים של אמריקה הלטינית (Open Veins of Latin America), זינקו במיליוני עותקים בתוך ימים. מחברו, עיתונאי אורוגוואי שבילה את הקריירה שלו בסירוב להעמיד פנים שההיסטוריה היא ניטרלית, צפה בפרשה באותה אירוניה מרוחקת שבה התייחס לכל דבר: מאוחר יותר אמר שהספר היה טוב ממה שזכר, וגם גרוע יותר.
ילדות במערכת העיתון
אדוארדו יוז גלאנו (Eduardo Hughes Galeano) נולד ב-3 בספטמבר 1940 במונטווידאו, בנם של אדוארדו יוז ואסתר גלאנו, והשכיל את עצמו במידה רבה מחוץ למסגרות הלימוד הרשמיות. בגיל שלוש-עשרה כבר מכר קריקטורות פוליטיות, עליהן חתם בשם "גיוס" ("Gius"), לעיתון הסוציאליסטי אל סול (El Sol). בשנות העשרה המאוחרות שלו כבר כתב לשבועון מרצ'ה (Marcha), כתב העת האינטלקטואלי המשפיע ביותר באורוגוואי, ובגיל עשרים מונה לעורכו הראשי. בין לבין עבד כפועל במפעל, כפקיד בנק, כגובה חובות וכצייר שלטים – עבודות שהזינו אינסטינקט רב-שנים לכתיבה על אנשים פשוטים במקום סביבם. הוא המשיך לנהל את העיתון היומי אפוקה (Época) ולערוך בהוצאת אוניברסיטת הרפובליקה לפני שייסד את קריסיס (Crisis), מגזין ספרותי-פוליטי בבואנוס איירס, בשנת 1973.
עורקים פתוחים והספר שסירב להישאר מוחרם
גלאנו היה בן שלושים ואחת כשפרסם את עורקיה הפתוחים של אמריקה הלטינית בשנת 1971, חשבון נפש זועם ומתועד על האופן שבו הקולוניאליזם, ומאוחר יותר הכוח התאגידי והצבאי האמריקאי, הפשיטו את האזור מכספו, סוכרו, גומי, נפט ועבודה, בעודם מותירים את העוני מאחור כמצב קבוע ולא כתאונה. זה היה פחות היסטוריה אקדמית ויותר כתב אישום של תובע, כתוב בפרוזה שנועדה להיקרא באוטובוס. ממשלות צבאיות באורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה החרימו את הספר כליל; גלאנו ראה בחרם אישור לכך שצדק בדבר מה. עשורים לאחר מכן הוא הדהים את מעריציו כאשר כינה את הכלכלה בספר מיושנת ואת הפרוזה שלו מוגזמת, ואמר שאינו בטוח אם יש לו הכוח לקרוא אותו שוב – ביקורת עצמית שצוטטה כמעט באותה תדירות כמו הספר עצמו, ונושא שגם תומכיו וגם מתנגדיו מתווכחים על משמעותו מאז.
כלא, גלות ויצירת עד
ההפיכה ב-1973 שהעלתה לשלטון דיקטטורה צבאית באורוגוואי הובילה את גלאנו לתקופה קצרה בכלא ולאחר מכן לטיסה לארגנטינה, שם ייסד את קריסיס. כאשר הפיכה ב-1976 הפילה גם את הממשלה שם ואיומי מוות בעקבותיה, הוא נמלט שוב, הפעם לספרד, שם חי ברוב שמונת השנים הבאות. הגלות לא השתיקה אותו; היא העניקה לו את נושא כתיבתו המרכזי. ימי אהבה ומלחמה (Days and Nights of Love and War, 1978), פסיפס אוטוביוגרפי של הטרור שהתפשט ברחבי הקון סור (החרוט הדרומי), זכה בפרס קאסה דה לאס אמריקס של קובה, כבוד שכבר קיבל פעם אחת לפני כן, ב-1975. הוא לא חזר לאורוגוואי עד לשובה של הדמוקרטיה ב-1984.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זיכרון האש ודרך חדשה לכתיבת היסטוריה
בגלות הגה גלאנו את הפרויקט השאפתני ביותר שלו: טרילוגיית זיכרון האש (Memory of Fire) — בראשית (1982), פנים ומסכות (1984), ומאה הרוחות (1986) — היסטוריה של המיספרה המערבית כולה המסופרת לא כנרטיב רציף אלא כמאות קטעים קצרים ומתוארכים, שכל אחד מהם הוא סצנה: מכתב של כובש, מיתוס ילידי, עדות של עבד, מילותיו האחרונות של מהפכן. כל קטע התבסס על מקורות תיעודיים, אך האפקט היה קרוב יותר לשירה או למיתוס מאשר להיסטוריה קונבנציונלית, ופרס הספר האמריקאי הכיר בכך ב-1989. הסופרת איסבל איינדה (Isabel Allende) כינתה את שיטתו של גלאנו "תערובת של פירוט קפדני, שכנוע פוליטי, כישרון פואטי וסיפור סיפורים טוב", והטכניקה הפכה לסימן ההיכר שלו: הוא השתמש בה שוב בספר החיבוקים (The Book of Embraces, 1989), מילים מהלכות (Walking Words, 1993), הפוך על הפוך (Upside Down, 1998), וקולות הזמן (Voices of Time, 2004), בונה כל ספר מתוך אפוריזמים, בדיחות, חלומות ודיווחים התפורים לטיעון אחד.
המשחק היפה, ברצינות
נושאו הגדול האחר של גלאנו היה הכדורגל, וכדורגל באור ובצל (Soccer in Sun and Shadow, 1995) התייחס לענף הספורט באותה רצינות מוסרית שבה התייחס לאימפריאליזם – כבמה שעליה יופי, שחיתות, שמחה עממית ותאוות בצע מסחרית משחקים כולם בבת אחת. הספר נקרא בעשרות שפות על ידי אנשים שמעולם לא פתחו את עורקים פתוחים, והוא עשה רבות כדי לבסס אותו בינלאומית כסופר שיכול להפוך כל נושא לכלי עבור שכנועו המרכזי: שחסרי הכוח אינם שוליים להיסטוריה אלא הנושא הלגיטימי שלה.
סירוב לאובייקטיביות
כשנתבקש להגן על קריירה שבילה בנקיטת עמדה גלויה עם המנוצלים נגד החזקים, גלאנו לא התחמק. "אני נוקט עמדה," אמר. "אני מודה בכך, ואיני מצטער." משפט זה הוא קרוב ככל האפשר למה שהגדיר כקוד מקצועי, והוא הפריד אותו מההיסטוריונים והעיתונאים הטוענים לניטרליות כסגולה. הוא התייחס לאובייקטיביות כאל פוזה שבעצמה תומכת במי שכבר מחזיק בכוח, והוא בנה גוף עבודה – עיתונאות, זיכרונות, בדיון והיסטוריה המותכים לצורות שאף קטגוריה מסורתית לא כיסתה במדויק – שנועד להוכיח את הטיעון הזה על ידי הדגמה ולא על ידי מניפסט.
מדוע אדוארדו נקרא גאון
התואר המוצמד לגלאנו נשען על סוג מסוים וצר של המצאה אינטלקטואלית: הוא מצא צורה ספרותית – הקטע המתועד, המסודר כפסיפס ולא ככרוניקה – שאפשרה לו לדחוס מאות שנים של היסטוריה כלכלית ופוליטית לסצנות שקוראים רגילים אכן יסיימו. זהו הישג מבני אמיתי, שזכה לשבחים מסופרים שונים כמו איסבל איינדה והסופר הבריטי לואי דה ברנייר (Louis de Bernières), שכינה את זיכרון האש "אוסף נדיב ואקלקטי להפליא". ג'ון ברגר (John Berger) הרחיק לכת, וכתב שפרסום גלאנו הוא "לפרסם את האויב: אויב השקרים, האדישות, ומעל לכל של השיכחה" – מתייחס אליו כאל כוח מוסרי ולא רק ספרותי.
הטיעון שכנגד הוא משמעותי. היסטוריונים וכלכלנים מקצועיים, כולל כמה שאוהדים את עמדותיו הפוליטיות, טענו זה מכבר כי עורקים פתוחים נשען על כלכלת תלות שחוקרים רבים מחשיבים כיום לפשטנית, שבוחרת ראיות כדי להתאים לתזה שנקבעה מראש במקום לבחון אחת. הודאתו של גלאנו עצמו בשלהי חייו שאולי אין לו את הקיבה לקרוא שוב את הספר סיפקה למבקריו את הראיה החזקה ביותר שלהם. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המלאכה: קריקטוריסט ועיתונאי שלמד בעצמו בנה, ספר אחר ספר, טכניקה נרטיבית המסוגלת להחזיק את היסטוריה של יבשת בקטעים קטנים מספיק כדי להיקרא באוטובוס – גאונות כאדריכלות ספרותית ובהירות מוסרית, לא כקפדנות אקדמית.
מורשת
גלאנו הלך לעולמו במונטווידאו ב-13 באפריל 2015, בגיל שבעים וארבע, לאחר שאיבד חלק מריאתו עקב סרטן. נשיא בוליביה אבו מוראלס (Evo Morales) כינה אותו "מאסטרו של שחרור העמים", וקרן לנאן (Lannan Foundation) כבר כיבדה אותו בפרס לחופש תרבותי. ספריו נותרו ברשימות הקריאה בקורסים להיסטוריה של אמריקה הלטינית וברשימות ספרים מוחרמים כאחד, הוכחה לכך ששישה עשורים אחרי שנער חתם על הקריקטורה הראשונה שלו כ"גיוס", הטיעון שעליו בנה את הקריירה שלו – שלהיסטוריה יש צד, ושכדאי להעניק לו שם – עדיין מערער את האנשים שאליהם הוא מכוון.