אדמונד וילסון: איש הרוח האחרון

כאשר אדמונד וילסון (Edmund Wilson) כינה את "שר הטבעות" של ג'.ר.ר. טולקין (J.R.R. Tolkien) "זבל ילדותי" בביקורת משנת 1956, לא היה זה עלבון מקרי אלא הפגנת עקרון: הוא האמין שביקורת צריכה למתוח קו ברור בין ספרות לבין מה שנועד לבידור בלבד, והיה מוכן לומר זאת בדפוס ללא קשר למידת הפופולריות של היצירה. במשך חצי מאה, החיל וילסון סטנדרט בלתי מתפשר זה על כמעט כל זרם מרכזי בכתיבה האמריקאית והאירופית, ובכך הפך לקרוב ביותר שהיה לספרות האמריקאית למוסד של איש אחד.

ילדות בניו ג'רזי, חינוך בפרינסטון

אדמונד וילסון הבן נולד ב-8 במאי 1895, ברד בנק, ניו ג'רזי, בנם של עורך דין בולט ששימש מאוחר יותר כתובע הכללי של המדינה. הוא למד בבית הספר היל (Hill School) בפנסילבניה לפני שנכנס לאוניברסיטת פרינסטון (Princeton University) ב-1912, שם רקם ידידות ארוכת שנים עם חברו לספסל הלימודים פ. סקוט פיצג'רלד (F. Scott Fitzgerald), שאותו וילסון יערוך לאחר מותו ויסייע להכניס לקאנון. פרינסטון העניקה לווילסון את הבסיס הקלאסי ואת התיאבון הספרותי הקוסמופוליטי – שירת סמליות צרפתית לצד סופרים ויקטוריאניים – שיגדירו את ביקורתו לשארית הקריירה שלו.

עורך, עיתונאי, מבקר

דרכו המקצועית של וילסון עברה דרך המגזינים המגדירים של התקופה ולא דרך האוניברסיטה. הוא החל ככתב עיתונות ב"ניו יורק סאן" (New York Sun), ולאחר מכן עלה במהירות בעיתונות הספרותית של ניו יורק: עורך ניהולי של "ואניטי פייר" (Vanity Fair) מ-1920 עד 1921, עורך עמית ב"ניו ריפבליק" (The New Republic) לאורך סוף שנות ה-20, ולבסוף מבקר הספרים הראשי של "הניו יורקר" (The New Yorker) לפני שהפך לתורם קבוע ומשפיע ל-"ניו יורק ריביו אוף בוקס" (The New York Review of Books) בשנותיו האחרונות. קריירה זו העניקה לו פלטפורמה שכמעט לא הושוותה על ידי אף מבקר אמריקאי אחר בדורו, והוא השתמש בה ללא הרף, כשהוא מפרסם ביקורת, דיווחי עיתונות, סיפורת והיסטוריה תרבותית בעשורים חופפים של תפוקה יוצאת דופן.

"הטירה של אקסל" והחדרת המודרניזם

ספרו המשמעותי ביותר של וילסון, "הטירה של אקסל: מחקר על הספרות הדמיונית של 1870–1930" (Axel's Castle: A Study of the Imaginative Literature of 1870–1930) (1931), שימש כהקדמה לקוראים אמריקאים לסמליות האירופית ולסופרים מודרניסטים כולל ג'יימס ג'ויס (James Joyce), ת.ס. אליוט (T.S. Eliot), מרסל פרוסט (Marcel Proust) וגרטרוד שטיין (Gertrude Stein), ברגע שבו יצירותיהם היו עדיין קשות להשגה וקשות עוד יותר לפיענוח. וילסון כתב בבהירות שהפכה את הספרות האוונגרדית לקריאה עבור קהל כללי מבלי להתנשא על הסופרים או על הקוראים, פעולת איזון שהפכה לסימן ההיכר שלו. הוא המשיך אותה ב-"לתחנת פינלנד" (To the Finland Station) (1940), היסטוריה נרטיבית שאפתנית של המחשבה הסוציאליסטית המהפכנית העוקבת אחר קו מהמהפכה הצרפתית ועד הגעתו של לנין לתחנת פינלנד בפטרוגרד, ומאוחר יותר ב-"דם פטריוטי" (Patriotic Gore) (1962), מחקר מקיף של הספרות שנוצרה במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא גם כתב סיפורת, כולל הרומן "חשבתי על דייזי" (I Thought of Daisy) (1929) ואוסף הסיפורים "זיכרונות מחוז הקאט" (Memoirs of Hecate County) (1946), שנאסר בניו יורק מטעמי תועבה, מחלוקת שרק חידדה את המוניטין שלו כסופר שאינו מוכן לרכך את החומרים שלו למען הנימוס.

מבקר שעשה אויבים בקלות רבה כמו מוניטין

השיפוטים של וילסון היו ידועים כחסרי רחמים, ומטרותיו היו מגוונות: הוא ביטל את טולקין כ-"זבל ילדותי", הניד את הסיפורת של ה.פ. לאבקראפט (H.P. Lovecraft) כ-"עבודה שגרתית", וניהל מאבקים פומביים על דיוק תרגום עם חברו לשעבר ולדימיר נאבוקוב (Vladimir Nabokov) שסיימו לצמיתות את ידידותם. אבל אותה בוטות שיצרה אויבים יצרה גם תגליות; וילסון היה גורם מכריע בביסוס או בחידוש תשומת הלב הביקורתית לסופרים מגוונים כמו צ'ארלס דיקנס (Charles Dickens), רודיארד קיפלינג (Rudyard Kipling) וסופרים אמריקאים רבים שלדעתו לא הוערכו מספיק על ידי האקדמיה. הוא התייחס לביקורת כדיסציפלינה אינטלקטואלית רצינית ולא כתוספת שיווקית להוצאה לאור, והתעקש שהמחויבות הראשונה של מבקר היא לאמת של היצירה, לא לרגשות הסופר או לטעמו של קהל הקוראים.

נישואים, ידידויות וחיים אישיים חסרי מנוחה

וילסון נישא ארבע פעמים: לשחקנית מרי בלייר (Mary Blair), ממנה התגרש ב-1930; למרגרט קנבי (Margaret Canby), שנפטרה ב-1932; לסופרת מרי מקארתי (Mary McCarthy), מ-1938 עד 1946, נישואים ספרותיים שהיו ידועים כלוחמניים; ולבסוף לאלנה תורנטון (Elena Thornton) ב-1946, איחוד שנמשך כל חייו הנותרים. ידידויותיו, עם פיצג'רלד, ארנסט המינגוויי (Ernest Hemingway), נאבוקוב ואחרים, הציבו אותו במרכז התרבות הספרותית האמריקאית במשך עשורים, בתפקיד מעין רקמת חיבור בין בתי ספר דורות מתחרים של סופרים.

כבוד וספריית אמריקה

וילסון קיבל את מדליית החירות הנשיאותית ב-1963 ואת מדליית אדוארד מקדואל (Edward MacDowell) ב-1964, וזכה בפרס הספר הלאומי פעמיים במהלך הקריירה שלו. זמן רב לפני שהייתה קיימת, וילסון קרא להקמת מקבילה אמריקאית ל-"ביבליותק דה לה פליאד" (Bibliothèque de la Pléiade) הצרפתית, סדרה אחידה המשמרת את הסופרים הקלאסיים של האומה במהדורות עמידות ומלומדות. תמיכה זו סייעה להניח את היסודות ל-"ספריית אמריקה" (Library of America), שהושקה ב-1982, עשור לאחר מותו, הכוללת כעת את יצירותיו החשובות של וילסון עצמו בין הקלאסיקות האמריקאיות שפעם טען כי הן ראויות לצורה קבועה.

מדוע אדמונד מכונה גאון

הטיעון בעד הגאונות של וילסון נשען על טווח ולא על פריצת דרך בודדת: הוא נע בקלות לכאורה בין ביקורת ספרותית, היסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית, סיפורת, עיתונאות וזכרונות, כשהוא שולט מספיק בכל תחום כדי להילקח ברצינות על ידי מומחים תוך שהוא נשאר קריא לקהל הרחב, שילוב שכמעט אף סופר אמריקאי אחר במאה העשרים לא קיים לאורך כל כך הרבה עשורים. אנציקלופדיה בריטניקה מכנה אותו "אחד מאנשי הרוח המגוונים והמכובדים ביותר באמריקה", והחדרתם של ג'ויס, פרוסט ואליוט לקוראים אמריקאים דרך "הטירה של אקסל" עדיין מצוטטת כתגלית ביקורתית אמיתית ולא כסיכום בלבד. הטיעון הנגדי הכנה הוא משמעותי: לווילסון לא הייתה סבלנות לתיאוריה ספרותית והוא דחה במידה רבה את הביקורת האקדמית ששלטה במחלקות לאנגלית לאחר מותו, מה שהותיר כמה משיפוטיו, בעיקר הבוז שלו לספרות ז'אנר ופנטזיה, כנראים צרים ומיושנים בעיני קוראים מאוחרים יותר. הוא היה גם, על פי דברי משפחתו וביוגרפים, אדם קשה ולעיתים קרובות מרוכז בעצמו שהביטחון בטעמו האישי גבל בדוגמטיות. מה שנותר אינו חסינות מטעויות אלא מודל של מבקר שקרא המון, כתב בבהירות והתייחס לשיפוט של הספרות כפעולה ציבורית רצינית.

מורשת

מותו של וילסון ב-1972 בטלקוטוויל, ניו יורק, סגר תקופה שבה דעתו של מבקר בודד יכלה לשנות באופן משמעותי את המוניטין של סופר. "ספריית אמריקה" שבה תמך עומדת כעת כמורשתו המוסדית העמידה ביותר, ו-"הטירה של אקסל" נותרה נקודת כניסה סטנדרטית לקוראים הניגשים למודרניזם ספרותי בפעם הראשונה, כמעט מאה שנה לאחר פרסומו.