דוויט ד. אייזנהאואר: הגנרל שהזהיר את אמריקה מפני הצבא של עצמה
שבועיים לפני עזיבתו את התפקיד, האיש שפיקד על כוח הפלישה הגדול ביותר בהיסטוריה עמד בפני הציבור האמריקאי והזהיר אותם, בשפה מדודה ומכוונת, לשמור על עצמם מפני אותו מוסד בדיוק שעשה את הקריירה שלו אפשרית – מה שהוא כינה "המתחם הצבאי-תעשייתי". דוויט ד. אייזנהאואר בילה חיים שלמים בתוך מנגנון הכוח הצבאי והפוליטי האמריקאי, תחילה כמתרגל המוצלח ביותר שלו ולבסוף, בפעולתו הציבורית האחרונה, כמבקר האמין ביותר שלו.
מעובד מחלבה ועד ווסט פוינט
דוויט דייוויד אייזנהאואר נולד ב-14 באוקטובר 1890 בדניסון שבטקסס, השלישי מבין שבעה בנים של דייוויד ג'יי. אייזנהאואר, מכונאי, ואידה סטובו אייזנהאואר, פציפיסטית מנוניטית; המשפחה עברה לאביליין שבקנזס כשהיה בן שנתיים, ושם גדל. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון אביליין ב-1909, עבד במחלבת בל ספרינגס לפני שקיבל מינוי לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט, והתחיל ללמוד בה ב-1911. לפי הרישום שלו, הוא לא היה צוער יוצא דופן מבחינה אקדמית – הוא סיים את לימודיו ב-1915 במקום ה-61 מתוך 164 – אך הוא הצטיין בספורט עד שפציעת ברך שמה קץ למשחק הכדורגל שלו, וממחזורו יצאו כידוע חמישים ותשעה גנרלים עתידיים. ב-1 ביולי 1916 הוא נישא למיימי ז'נבה דאוד, ובכך החל נישואים שנמשכו חמישים ושתיים שנים והביאו שני בנים: דאוד דוויט, שכונה "איקי", שמת מחלת השנית ב-1921 בגיל שלוש – אובדן שאיזנהאואר כינו בהמשך "האכזבה והאסון הגדול ביותר בחיי, האחד שלא הצלחתי לשכוח לחלוטין" – וג'ון שלדון דאוד אייזנהאואר, שנולד ב-1922, שהפך לקצין צבא בזכות עצמו.
קצין שמעולם לא ראה קרב, ואז פיקד על פלישה
הקריירה הצבאית המוקדמת של אייזנהאואר הוגדרה על ידי אירוניה שהוא חש בהיטב: במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא ביקש שוב ושוב משימת קרב בצרפת ובמקום זאת הוחזק בארצות הברית כדי לאמן חיילים. שנות בין המלחמות שלאחר המלחמה התבררו כמעצבות בדרך שונה, כאשר שרת תחת סדרה של מפקדים תובעניים, כולל ג'ון ג'יי. פרשינג, פוקס קונר, ודאגלס מקארתור – שאותו כינה בהמשך "הקצין הטוב ביותר בצבא" – והגיע לראות את שירותו תחת קונר בפנמה כ"עין של בית ספר גבוה לעניינים צבאיים". בעקבות מתקפת יפן על פרל האבُור בדצמבר 1941, עלייתו של אייזנהאואר הייתה מהירה: עד יוני 1942 הוא היה מפקד זירת אירופה, והמשיך להוביל רسرת של מבצעים בעלי ברית מרכזיים – מבצע לפיד בצפון אפריקה בנובמבר 1942, מבצע האסקי, הפלישה לסיציליה, ביולי 1943, ומבצע אוולאנש ביבשת איטליה בספטמבר אותו שנה. הפיקוד הגדול ביותר שלו הגיע כמפקד העליון של בעלות הברית של מבצע אוברלורד, הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, שבה ניהל יותר מ-150,000 חיילי בעלות הברית לחופי צרפת כדי לפתוח את החזית המערבית האירופית המכרעת של המלחמה. הוא הועלה לדרגת חמישה כוכבים של גנרל הצבא ב-20 בדצמבר 1944.
ראש המטה, נשיא אוניברסיטה, מפקד נאט"ו
הקריירה של אייזנהאואר לא הסתיימה בניצחון באירופה. הוא שימש כראש מטה צבא ארצות הברית מ-1945 עד 1948, קיבל את נשיאות אוניברסיטת קולומביה מ-1948 עד 1953, ולפני שתמה כהונתו באותה אוניברסיטה, הפך למפקד העליון הראשון של בעלות הברית באירופה של נאט"ו, כשהוא מנהל את המטה הצבאי המשולב החדש שלה, SHAPE, מ-1950 עד 1952 – קורות חיים של מנהיגות מוסדית כמעט ללא תחרות בקרב דמויות ציבוריות אמריקאיות עוד לפני שרץ אי פעם לתפקיד נבחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שתי בחירות בסוחף
אייזנהאואר נכנס לפוליטיקה הבוחרת לראשונה ב-1952, כשהוא רץ תחת הססמה הפופולרית "אני אוהב את אייק" ומנצח באופן מכריע עם 442 קולות אלקטורליים נגד הדמוקרטי אדלאי סטיבנסון; הוא זכה בבחירה מחדש ב-1956 במרווח גדול אף יותר, 457 קולות אלקטורליים, שוב נגד סטיבנסון, כאשר ריצ'רד ניקסון היה שותפו למרוץ בשתי הפעמים. סגנון השלטון שלו היה מרكזי בולט, תוך המשך של חלק ניכר ממסגרת ה-New Deal וה-Fair Deal שירש מקודמיו הדמוקרטים אף על פי שהיה רפובליקני, ואיפשר שיתוף פעולה מתמשך עם קונגרס בשליטה דמוקרטית במשך חלק ניכר מכהונתו.
הכבישים המהירים הבין-מדינתיים, קוריאה וזכויות האזרח
נשיאותו של אייזנהאואר הניבה את מערכת הכבישים המהירים הבין-מדינתיים, שעדיין נחשבת למורשתו הביתית היחידה הגדולה ביותר, לצד הקמת נאס"א ומשא ומתן על הפסקת אש המסימת את הלחימה הפעילה במלחמת קוריאה. הוא ציין בהמשך בגאווה ניכרת כי המדינה "מעולם לא איבדה חייל או רגל של אדמה" בממשלו, מה שהשקף אסטרטגיה של המלחמה הקרה שנמנעה מעימות צבאי ישירות עם ברית המועצות לאורך שתי תקופות כהונתו גם כאשר המתיחות נותרה גבוהה. מבחינה פנימית, הוא התמודד עם משבר זכויות האזרח ההולך וגובר ישירות ב-1957, כשהוא פורך חיילים פדרליים כדי לאכוף את ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר שנקבע על ידי בית המשפט בתיכון המרכזי של ליטל רוק בארקנסו למרות הסתייגויות אישיות לגבי קצב השינוי, וחתם על חוקי זכויות האזרח של 1957 ו-1960, החקיקה הפדרלית הראשונה מסוג זה מאז תקופת השיקום; הוא גם מינה את ארל וורן לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. ממשלו גם אישר מבצעים חשאיים של ה-CIA שסייעו להפיל ממשלות באיראן ב-1953 ובגואטמלה ב-1954, התערבויות שהשלכותיהן ארוכות הטווח על מדינות אלו נותרות נושא לוויכוח היסטורי מתמשך.
אזהרת הפרידה
ב-17 בינואר 1961, שלושה ימים לפני עזיבתו את התפקיד, נשא אייזנהאואר נאום פרידה טלוויזיוני שהזהיר את הציבור האמריקאי "להיזהר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, בין אם מבוקשת או לא מבוקשת, על ידי המתחם הצבאי-תעשייתי", כשהוא מזהיר שהפוטנציאל לסכנה שהוא הציב לדמוקרטיה האמריקאית "יימשך" זמן רב לאחר שיעזוב את תפקידו – ביטוי שנותר פריט קבוע באוצר המילים הפוליטי האמריקאי במשך למעלה מששים שנה, שנאמר בסמכות יוצאת דופן על ידי אדם שבילה את כל הקריירה שלו בתוך אותו מוסד צבאי.
למה דוויט נקרא גאון
הטענה הספציפית לגבי אייזנהאואר אינה מקוריות אינטלקטואלית אלא צורה נדירה באופן יוצא דופן של שליטה ארגונית ואסטרטגית: הוא תיאם את הפלישה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית, תוך ניהול האישיות המתחרות, האינטרסים הלאומיים והדרישות הלוגיסטיות של קואליציית בעלות ברית רב-לאומית טוב מספיק כדי להביא לניצחון מכריע, ולאחר מכן חזר על הישג דומה של בניית מוסדות כמפקד העליון הראשון של נאט"ו לפני שניצח בנשיאות פעמיים בהפרשים עצומים. זוהי מערכת מיומנויות נדירה באמת – פחות הבזק של רעיון מבריק יחיד מאשר היכולת המתמשכת להחזיק יחד מערכות אנושיות ענקיות ומתחרות לקראת מטרה אחת, במלחמה ובשלטון בזמן שלום כאחד. הסיבוך ההוגן הוא שאייזנהאואר עצמו הפחית בערך כל טענה לגאונות, כשהוא מטפח במכוון אישיות ציבורית פשוטה וחסרת יומרות, והיסטוריינים רבים זוקפים את הצלחתו במלחמת העולם השנייה לזכות כישוריו הדיפלומטיים בניהול קואליציה רב-לאומית מסובכת של מפקדים יריבים בדיוק כמו לכל גאונות אסטרטגית יחידה; נאום הפרידה שלו עצמו הוא עדות לכך שהוא ראה בסכנה המוגדרת של הקריירה שלו דבר מבני ומוסדי ולא אישי. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא קנה המידה של מה שהוא תיאם בהצלחה, פעמיים, בשני סוגים שונים לחלוטין של מוסדות בעלי סיכון גבוה.
מורשת
אייזנהאואר פרש לחווה ליד גטיסברג שבפנסילבניה, ומת ב-28 במרץ 1969 בבית החולים הצבאי וולטר ריד בוושינגטון, בעקבות התקפי לב ב-1965 ו-1968; הוא נקבר באביליין שבקנזס, העיירה בה גדל. הוא נזכר כיום בשל מערכת הכבישים המהירים הבין-מדינתיים הנושאת עדיין את שמו באופן לא רשמי, בשל הפיקוד בזמן המלחמה שהפוך את יום ה-D לאפשרי, ויותר ויותר, בשל נאום פרידה שאזהרתו לגבי המתחם הצבאי-תעשייתי רק הלכה וצוטטה בתדירות גבוהה יותר בעשורים שחלפו מאז שנשא אותו.