דיוק אלינגטון: התזמורת הייתה הכלי
בשנת 1965 הציבה ועדת פרס פוליצר את אלינגטון ברשימת המועמדים הסופיים, אך בסופו של דבר לא העניקה פרס בתחום המוזיקה באותה שנה. הוא היה בן שישים ושש, כתב למעלה מאלפיים יצירות והוביל את אותה תזמורת במשך ארבעה עשורים. תגובתו הפומבית הייתה משיכת כתפיים: "הגורל נדיב אליי. הגורל לא רוצה שאהיה מפורסם צעיר מדי". בשנת 1999 העניקה לו אותה ועדה פרס פוליצר מיוחד, "כהוקרה על גאונותו המוזיקלית". הוא כבר לא היה בין החיים עשרים וחמש שנים.
וושינגטון
אדוארד קנדי אלינגטון נולד ב-29 באפריל 1899 בוושינגטון די.סי., לג'יימס אדוארד ודייזי קנדי אלינגטון, שניהם פסנתרנים. את הכינוי "דיוק" (דוכס) קיבל מחבר ילדות, אדגר מקאנטי, שחשב שהליכותיו של הילד ראויות לתואר.
הוא החל ללמוד נגינה בגיל שבע אך העדיף לשחק בייסבול; הוא מכר בוטנים במשחקי הוושינגטון סנטורס. נקודת המפנה התרחשה בגיל ארבע-עשרה, כשחמק למועדון הביליארד של פרנק הולידיי ושמע את הפסנתרנים המקומיים מנגנים. יצירתו הראשונה, "Soda Fountain Rag", נכתבה בקיץ 1914 בזמן שעבד כמוזג גלידה. בשנת 1916 דחה מלגת אמנות ממכון פראט.
האינסטינקט המסחרי הופיע מוקדם. כשעבד כצייר שלטים ב-1917, נהג לשאול לקוחות שהזמינו שלטים לריקודים אם כבר דאגו למוזיקה — ואז סיפק גם אותה. זו הייתה אינטגרציה אנכית של איש אחד, והיא בנתה לו רשת קשרים עוד לפני שהייתה לו להקה.
מועדון הכותנה
הוא עבר להארלם ב-1923. עד ספטמבר אותה שנה הופיעה הלהקה במועדון הוליווד ברחוב 49 ובברודוויי, במה שהפך לחוזה של ארבע שנים, תחילה כ"אלמר סנודן והבלאק סוקס אורקסטרה", ואחר כך כ"וושינגטוניאנס"; אלינגטון נטל את הפיקוד כמנהיג בתחילת 1924 כשסנודן עזב.
הפריצה הגיעה בספטמבר 1927, כאשר קינג אוליבר דחה הצעה להופיע במועדון הכותנה (Cotton Club) והיא עברה לאלינגטון. הלהקה החלה להופיע שם ב-4 בדצמבר 1927. מה שקבע לא היה המקום אלא שידורי הרדיו השבועיים, שהוציאו את התזמורת מהארלם אל רחבי המדינה, ולראשונה זכה מנהיג להקה שחור לקהל לאומי שנכנס לבתיהם של אנשים מדי שבוע.
המוזיקה של אותן שנים עוצבה על ידי החצוצרן באבר מיילי, שטכניקת הנהימה שלו יצרה את מה שכונה סגנון ה"ג'ונגל", כפי שנשמע ב-"East St. Louis Toodle-Oo" (1926). מיילי מת ב-1932, בגיל עשרים ותשע. הצליל שלו האריך ימים אחריו בחמישים שנה.
כתיבה לאנשים, לא לכלים
שיטתו של אלינגטון הייתה שונה מכל אדם אחר, והוא הצהיר עליה בפשטות: "כתיבה ונגינה של מוזיקה הן עניין של כוונה... המוזיקה שלי מתאימה לאישיות הטונאלית של הנגן". הוא לא הלחין עבור סקסופון אלט; הוא הלחין עבור ג'וני הודג'ס. "Jeep's Blues" נכתב עבור הודג'ס, ו-"Echoes of Harlem" עבור קוטי ויליאמס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זה עובד רק אם הנגנים נשארים, והם אכן נשארו. הארי קארני היה בלהקה כמעט בכל ארבעים ושבע שנותיה. סביבו עברו הודג'ס, נגן הטרומבון לורנס בראון, נגן הקלרינט בארני ביגארד, נגן הטרומבון חואן טיזול, נגן הטנור בן ובסטר בין 1939 ל-1943, הכנר ריי נאנס מ-1940, ו—במשך שנתיים מעצבות, 1939 עד 1941—הבסיסט ג'ימי בלנטון, ששינה את תפקיד הבס בג'אז. רשת PBS מסכמת את האסתטיקה היטב: במקום למזג את נגניו לצליל הומוגני אחד, אלינגטון "האמין במתן אפשרות לקולות הדיסוננטיים של כל מוזיקאי לנגן זה מול זה".
הקלטות של שלוש דקות מאותן שנים הפכו לנצחיות: "Mood Indigo" (1930), "It Don't Mean a Thing (If It Ain't Got That Swing)" (1932), בביצוע אייבי אנדרסון, "Sophisticated Lady" (1933), ו-"(In My) Solitude" (1934).
סטרייהורן
בילי סטרייהורן הצטרף ב-1939, נשכר כפזמונאי, ונשאר עד 1967. הוא הפך למשהו שלשפה אין מילה מדויקת עבורו. ניסיונו של אלינגטון להגדירו: "יד ימין שלי, יד שמאל שלי, כל העיניים בגב ראשי, גלי המוח שלי בראשו, ושלו בראשי".
סטרייהורן כתב יצירות מקוריות, עיבד, ולעיתים קרובות החליף את אלינגטון בפסנתר או על הדוכן. יצירתו "Take the 'A' Train" (1941) החליפה את "East St. Louis Toodle-Oo" כנעימת הנושא של התזמורת — כלומר, המנגינה שרוב האנשים מזהים עם דיוק אלינגטון נכתבה על ידי מישהו אחר.
קרנגי הול והצורה הארוכה
אלינגטון שלט בתקליטי ה-78 של שלוש הדקות והסתייג ממגבלותיהם. "Creole Rhapsody" (1931) ו-"Reminiscing in Tempo" (1935), שנכתבה לאחר מות אמו, דחפו את גבולות הפורמט. לאחר מכן, ב-23 בינואר 1943, הציג בבכורה את Black, Brown and Beige בקרנגי הול — יצירה מורחבת על ההיסטוריה האפרו-אמריקאית ומורשת העבדות, שנוגנה על ידי להקת ריקודים באולם קונצרטים. הדבר הוביל לקונצרטים שנתיים של אלינגטון במקום עד 1947.
המחווה הייתה פוליטית לא פחות ממוזיקלית: היא התעקשה שהמוזיקה הזו שייכת למבנים שבהם אמריקה מאחסנת את האמנות שהיא מתייחסת אליה ברצינות.
ניופורט, 1956
באמצע שנות החמישים להקות הג'אז הגדולות סיימו את דרכן ואלינגטון נתפס כשורד ולא ככוח מוביל. ואז, ב-7 ביולי 1956 בפסטיבל הג'אז של ניופורט, ניגן נגן הטנור סקסופון פול גונסלבס סולו של עשרים ושבעה בתים שגישר בין שני חלקי "Diminuendo and Crescendo in Blue" והקהל יצא מגדרו. האלבום שנוצר, בהפקת ג'ורג' אבקיין, הפך לתקליט הנמכר ביותר של אלינגטון והציב אותו על שער המגזין Time — כבוד שמוזיקאי ג'אז כמעט לא זכה לו.
שני העשורים האחרונים היו חסרי מנוחה. הקונצרט הקדוש (Sacred Concert) הראשון, שהוצג בבכורה בספטמבר 1965, בנה ליטורגיה נוצרית מתוך ג'אז; אלינגטון כינה זאת "הדבר החשוב ביותר שעשיתי", ושניים נוספים הגיעו ב-1968 וב-1973. הסוויטות המוזיקליות — Far East Suite (1966), New Orleans Suite (1970), The Afro-Eurasian Eclipse (1971), Latin American Suite (1972) — היו עבודתו של אדם בשנות השבעים לחייו שעדיין מעבד טריטוריות חדשות למוזיקה חדשה.
מדוע דיוק מכונה גאון
המילה שימשה לתיאורו ברגע מותו על ידי מישהי שהייתה מוסמכת לשפוט: הצהרתו הפומבית של אלה פיצג'רלד הייתה פשוטה: "זה יום עצוב מאוד. גאון הלך לעולמו". גם ועדת פוליצר השתמשה בה, אם כי רק ב-1999. המבקר ראלף ג'. גליסון כינה אותו "המלחין החשוב ביותר של אמריקה" — לא רק מלחין הג'אז החשוב ביותר שלה.
היכולת המדוברת היא יוצאת דופן וספציפית. אלינגטון הלחין עבור בני אדם מסוימים ולא עבור כלים מופשטים, וכדי לעשות זאת הוא היה צריך להחזיק תזמורת יחד במשך ארבעים ושבע שנים ולהחזיק בראשו את האישיות הטונאלית, הטווח והמזג המדויקים של כל נגן בה. זוהי שיטת הלחנה שאף אחד אחר לא הצליח לשמר בהיקף כזה, והיא הפיקה גוף עבודה — למעלה מאלפיים יצירות, החל משירים פופולריים ועד יצירות קונצרט מורחבות ומוזיקה דתית — שנע בין "Mood Indigo" לליטורגיית ג'אז.
טיעון הנגד נוגע לסוגיית המחבר. המוזיקה של אלינגטון נוצרה באופן קולקטיבי במידה שמערערת את הרעיון הרומנטי של גאון: הנהימה של באבר מיילי הגדירה את הסגנון המוקדם, נגני הליווי סיפקו חומר מלודי שהופיע תחת שמו של אלינגטון, ובילי סטרייהורן — שכתב את נעימת הנושא של הלהקה — היה שותף ליצירה שהקרדיט שלו מעולם לא תאם את תרומתו. יצירותיו המורחבות חילקו את המבקרים, וסירובה של ועדת פוליצר ב-1965 מראה שהממסד של ימיו לא קיבל את הטענה המוצגת כאן. הניסוח הכנה הוא שאלינגטון היה גאון של ארגון לא פחות מאשר של המצאה: מעצב הכישרונות הגדול ביותר שהמוזיקה האמריקאית הפיקה, שגם במקרה כתב את המנגינות.
מורשת
הוא מת ב-24 במאי 1974 מסרטן הריאות ודלקת ריאות, בגיל שבעים וחמש. יותר משנים-עשר אלף איש הגיעו להלוויה בקתדרלת סנט ג'ון האלוהי.
האותות הגיעו בהתמדה לקראת הסוף: פרס גראמי למפעל חיים ב-1966, מדליית החירות הנשיאותית ב-1969, לגיון הכבוד הצרפתי ב-1973, וארבעה-עשר פרסי גראמי בסך הכל בין 1959 ל-2000, שלושה מהם לאחר מותו. ב-24 בפברואר 2009 הוא הפך לאפרו-אמריקאי הראשון שהופיע לבדו על מטבע אמריקאי במחזור, על רבע הדולר של מחוז קולומביה — בנו של צייר שלטים מוושינגטון, סוף סוף על המטבע.