דונה האראוויי: הביולוגית שחיברה מחדש את מדעי הרוח
בשנת 2017 בחר המגזין ArtReview בפרופסורית בדימוס מקמפוס על צלע הר בסנטה קרוז כאדם השלישי המשפיע ביותר בעולם האמנות העכשווית. היא מעולם לא ציירה ציור או אצרה תערוכה. הדוקטורט שלה היה בביולוגיה, מאוניברסיטת ייל (Yale), והתזה שלה עסקה במטאפורות שביולוגים משתמשים בהן כשהם מתארים עוברים. אי-שם בין המעבדה לעולם האמנות, הפכה דונה האראוויי (Donna Haraway) לאחת ההוגות החיות הבודדות שאוצר המילים שלהן – סייבורג, ידע ממוקם, טבע-תרבות, יצירת קירבה – חמק לחלוטין מגבולות האקדמיה.
דנוור, האוכריסטיה ובתה של כתבת ספורט
האראוויי נולדה בדנוור ב-6 בספטמבר 1944. אביה, פרנק או. האראוויי (Frank O. Haraway), כתב מדור ספורט בעיתון The Denver Post, והיא זוקפת לזכותו את השמיעה הלשונית שלה ואת האמונה שלה שסיפור סיפורים הוא פעילות רצינית ולא דקורטיבית. אמה, דורותי מקגווייר האראוויי (Dorothy McGuire Haraway), הגיעה ממשפחה קתולית אירית ונפטרה מהתקף לב כשהייתה דונה בת 16.
הקתוליות לא שרדה, אך הריהוט האינטלקטואלי שלה כן. היא למדה באקדמיית סנט מרי (St Mary's Academy) בצ'רי הילס וילג', והיא ציינה במפורש שתורת האוכריסטיה – ההתעקשות שסימן וגוף יכולים להיות אותו אובייקט, שהפיגורטיבי והחומרי אינם ניתנים להפרדה – היא יסודית לכל מה שטענה מאז. זוהי הודאה לא שגרתית מצד תיאורטיקנית שמשויכת בקביעות לפוסט-מודרניזם, והיא מסבירה רבות: מעולם לא עניינה אותה הטענה שדברים הם "רק" ייצוגים.
מתאים למטאפורות
בקולורדו קולג' (Colorado College), בזכות מלגת בטצ'ר, היא התמחתה בזואולוגיה עם מקצועות משניים בפילוסופיה ובאנגלית – שילוב שנראה ב-1962 אקסצנטרי וכיום נראה כתוכנית קריירה. מלגת פולברייט לקחה אותה לפריז ללמוד פילוסופיה אבולוציונית ותיאולוגיה בקרן טייאר דה שארדן (Fondation Teilhard de Chardin). היא הגיעה לייל ב-1967 לדוקטורט בביולוגיה של התא וביולוגיה מולקולרית, סיימה אותו ב-1972, והעבירה את אותן שנים בתוך התנועה נגד המלחמה והגל המוקדם ביותר של הפמיניזם האקדמי.
התזה שלה הפכה לספר גבישים, בדים ושדות (Crystals, Fabrics, and Fields) ב-1976. הטיעון שלו היה שביולוגיה התפתחותית לא רק משתמשת במטאפורות כדי להסביר את ממצאיה להדיוטות; המטאפורות מבצעות עבודה נושאת משקל בתוך המדע, וקובעות מה נחשב לשאלה. היא לימדה באוניברסיטת הוואי מ-1971, לאחר מכן באוניברסיטת ג'ונס הופקינס (Johns Hopkins) מ-1974, שם ייסדה יחד עם ננסי הרסטוק (Nancy Hartsock) את לימודי הנשים וסייעה לבנות את תיאוריית נקודת המבט הפמיניסטית. בשנת 1980 העניקה לה אוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז (UC Santa Cruz) קתדרה בתוכנית להיסטוריה של התודעה, מה שהפך אותה לפרופסורית הראשונה עם קביעות לתיאוריה פמיניסטית בארצות הברית.
המניפסט
בשנת 1985 פרסם ה-Socialist Review את "מניפסט הסייבורג: מדע, טכנולוגיה וסוציאליזם-פמיניזם בשנות ה-80". הוא נכתב תחת לחץ תקופת רייגן וכנגד פמיניזם שלדעתה נקשר לסובייקט טהור, טבעי ומהותית נשי. דמות הנגד שלה הייתה הסייבורג: הכלאה של אורגניזם ומכונה שלא יכלה להסתמך על שלמות מקורית ולכן לא יכלה להיות נוסטלגית. המאמר מיפה כיצד הקיברנטיקה וכלכלת המידע החדשה עיצבו מחדש מגדר ואישיות תוך חיבור שרשראות גלובליות של ניצול וסולידריות כאחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא הפך לאחד המאמרים המצוטטים ביותר של סוף המאה ה-20, והקשר של מחברו אליו מורכב. היא אמרה שהקבלה של המאמר לעיתים גורמת לה "לרצות לקפוץ לתוך שוחה". הסייבורג, היא טוענת, הוא עדיין טריקסטר שימושי, אבל העולם זז וגם היא.
ידע ממוקם ותכסיס האל
תרומתה העמידה יותר הגיעה ב-1988. "ידע ממוקם: שאלת המדע בפמיניזם והפריבילגיה של פרספקטיבה חלקית" תקף את מה שהיא כינתה תכסיס האל – היומרה לראות הכל משום מקום, האובייקטיביות חסרת הגוף שהמדע תובע לעצמו. החלופה שלה לא הייתה רלטיביזם, שאותו ראתה כתמונת מראה של תכסיס האל וחסר תועלת באותה מידה. זו הייתה אחריות: ידע תמיד נוצר מאי-מקום על ידי מישהו, והודאה במיקומך הופכת את טענותיך לבנות-בחינה יותר, לא פחות.
ההבחנה הזו הוחמצה באופן נרחב. במהלך "מלחמות המדע" של שנות ה-90 היא הואשמה בהכחשת קיום האמת. תגובתה הישירה, עשורים לאחר מכן: "אמת היא פרספקטיבילית מעולם לא הייתה העמדה שלנו". את מה שהיא מתרגלת היא מכנה מטריאליזם סמיוטי – יצירת משמעות המעוגנת בגופים ובעולמות. פוליטיקה של פוסט-אמת, היא טוענת, היא נטישה של המטריאליזם שעבודתה דורשת.
פרימטים, כלבים וקץ האנושי
חזיונות פרימטים (Primate Visions) (1989) הפנה את השיטה כלפי הפרימטולוגיה, והראה כיצד נרטיבים מאמצע המאה על חברות קופים קידדו הנחות עכשוויות לגבי מגדר, גזע והטרוסקסואליות. הספר זכה בפרס רוברט ק. מרטון (Robert K. Merton) של האגודה הסוציולוגית האמריקאית ב-1992 והרגיז לא מעט פרימטולוגים. סימיאנים, סייבורגים ונשים (Simians, Cyborgs and Women) הגיע ב-1991, ו-Modest_Witness@Second_Millennium.FemaleMan©Meets_OncoMouse™ – כותרת שנועדה להיות בלתי ניתנת לציטוט – ב-1997, עם תמונות של האמנית לין רנדולף (Lynn Randolph); הוא זכה בפרס לודוויג פלק (Ludwik Fleck) ב-1999.
אז היא שינתה בעלי חיים. מניפסט המינים המלווים (The Companion Species Manifesto) (2003) ו-When Species Meet פנו לכלבים, ולמה שהיא מכנה "אחרות משמעותית": יחסים בין מינים שאינם מיזוג ואינם שליטה. להישאר עם הצרות: ליצור קירבה בתקופת הצ'תולוצן (Staying with the Trouble: Making Kin in the Chthulucene) (2016) הציע להחליף את האנתרופוקן – מונח שהיא לא אוהבת כי הוא מרמז שבני אדם תמיד נועדו להרוס דברים – בשם לעידן של הסתבכות בין-מינית. אקסטרקטיביזם (תמציתנות), היא מתעקשת, הוא בעל היסטוריה ספציפית של חמש מאות שנה ולכן הוא מקרי. "הסדר המבוסס של העידן הנוכחי שלנו אינו הכרחי. הוא קיים. אבל הוא לא" בלתי נמנע.
מדוע דונה נקראת גאונה
הטענה נשענת על כישרון מבני נדיר: המצאת דמויות שמאפשרות לאנשים אחרים לחשוב. סייבורג, ידע ממוקם, טבע-תרבות, מינים מלווים, יצירת קירבה – כל אחד הוא מכשיר קומפקטי שמארגן מחדש תחום, וכל אחד אומץ על ידי חוקרים שמעולם לא קראו את המאמר המקורי. זה קרוב יותר למה שמתמטיקאי עושה בטביעת סימון פורה מאשר למה שפילוסוף עושה בבניית טיעון. זה דורש שתי אוריינויות בו-זמנית: היא יכולה לקרוא מאמר פרימטולוגיה כמדענית ולקרוא אותו שוב כטקסט, והקריאה השנייה אמינה רק בגלל שהראשונה אמיתית.
המוסדות הסכימו, על פני תחומים לא קשורים. האגודה למדעי החברה של המדע (Society for Social Studies of Science) העניקה לה את פרס לודוויג פלק וב-2000 את פרס ג'יי. די. ברנל (J.D. Bernal) על מפעל חיים; ייל העניקה לה את מדליית וילבור קרוס (Wilbur Cross) ב-2017; פרס ארסמוס (Erasmus) הגיע ב-2025.
טיעון הנגד עוסק בפרוזה. מבקרים כינו את הגישה שלה מעורפלת מתודולוגית ואת שפתה אטומה בצורה שנראית מכוונת – האשמה שצורבת כי לעיתים קרובות היא מגיעה מאוהדים. אן פאוסטו-סטרלינג (Anne Fausto-Sterling) כינתה את חזיונות פרימטים חשוב בעודה מביעה משאלה שהיה קל יותר לקרוא אותו. כמה פרימטולוגים הטילו ספק אם היא הבינה את השיטות שלהם מספיק כדי להאשים אותם. הסיכון האמיתי בסגנון שלה הוא שדמות בולטת מחליפה טענה מוכחת, מה שמשאיר אותה בלתי ניתנת להפרכה. מגיניה עונים שהוגה שמפרקת את הפנטזיה של שפה נייטרלית בקושי יכולה לכתוב בה. שני הדברים יכולים להיות נכונים.
מורשת
האראוויי היא פרופסורית אמריטה בסנטה קרוז וגרה מצפון לסן פרנסיסקו עם ראסטן הוגנס (Rusten Hogness), לו נישאה ב-1975. תשומת הלב הנוכחית שלה היא למאבקי ריבונות על קרקע ומים ולשיתוף פעולה עם מערכות ידע ילידיות ולא על תרבות דיגיטלית. השפעתה המתמשכת היא אישור: שלושה דורות של חוקרים מתייחסים כיום לגבול שבין טבע לתרבות, אנושי לחי, ואורגניזם למכונה, כדבר שיש לבחון ולא להניח מראש. היא מתעקשת על משחק כפרקטיקה פוליטית השווה לעבודה, ועל סירוב הן לעליצות טכנו-אוטופית והן לשיתוק הייאוש. "להישאר עם הצרות", כביטויה, היא העבודה.