דמיטרי יקובובסקי: הגנרל דימה ושנות התשעים ברוסיה
בגיל עשרים ושמונה הוא ייעץ לממשלה הרוסית ולתובע הכללי בעניינים משפטיים בינלאומיים, עם תפקידים מקבילים שנגעו למיליציה הפלילית ושירותי הביון לאיתותים. העיתונות במוסקבה כינתה אותו "גנרל דימה", מתוך הנחה שאדם שמתקדם כה מהר במוסדות אלה חייב להיות גנרל. הוא לא היה כזה; דרגתו בפועל הייתה קולונל, ואין ראיה אמינה לכך שקודם מעבר לכך. הכינוי דבק בו בכל זאת, וזהו העובדה היחידה והמדויקת ביותר על דמיטרי יקובובסקי: הוא היה, במשך כמה שנים בראשית שנות ה-90, כל מה שהחדר דרש ממנו להיות.
בולשבו
הוא נולד ב-5 בספטמבר 1963 בבולשבו (Bolshevo), התיישבות צבאית מחוץ למוסקבה. אביו, סגן-אלוף אולג יקובובסקי, מת בשנת 1980 כתוצאה מרשלנות רפואית, כשהבן היה בן שש עשרה. יקובובסקי השתחרר מהמכללה לשירות צבאי בפרם (Perm), עשה את שירות החובה שלו, ולאחר מכן עבד בפינות הפחות זוהרות של המנגנון המנהלי הסובייטי: משרד התובע הכללי, גוסנאב (Gossnab) — הוועדה הממלכתית לאספקה חומרית וטכנית — וארגוני תיקונים במוסקבה, שם החזיק בתפקידי מחלקת אספקה. אספקה, בכלכלה הסובייטית המאוחרת, הייתה המקום שבו למדת איך דברים באמת מתבצעים.
הוא למד משפטים בהתכתבות, ומאוחר יותר צבר מגוון יוצא דופן של תעודות: אוניברסיטת קוטאפין למשפטים במוסקבה (Kutafin Moscow State Law University), האוניברסיטה למימון של ה-RANEPA, והסמינר התיאולוגי האורתודוקסי בסראטוב (Saratov). בסופו של דבר הוא קיבל תואר דוקטור למדעים במשפטים ודרגה אקדמית של פרופסור.
אל הממסד המשפטי
מ-1984 הוא היה יועץ בכיר לנשיאות לשכת עורכי הדין במוסקבה. מ-1987 שירת כמזכיר מועצת איגוד עורכי הדין של ברית המועצות, וניהל לזמן קצר משרד ניהול במשרד התובע העירוני של מוסקבה. זהו הבסיס לכל מה שבא לאחר מכן: באמצע שנות העשרים לחייו יקובובסקי הכיר את מקצוע המשפט הסובייטי ואת מנגנון התביעה מבפנים, בדיוק ברגע ששניהם עמדו לקבל לידיהם מדינה ללא משפט מסחרי מתפקד.
גרמניה, ורכוש של צבא נסוג
בשנת 1990 הוא עמד בראש קבוצת עבודה עבור משרד ההגנה בגרמניה, שהופקדה על הערכת רכוש הכוחות הסובייטיים שם. נסיגת הקבוצה המערבית של כוחות (Western Group of Forces) הייתה ההעברה הגדולה והכאוטית ביותר של נכסי מדינה בהיסטוריה האירופית המודרנית — מאות אלפי חיילים, אלפי מתקנים, ורכוש שבעלותו לא הייתה ברורה. יקובובסקי שוחרר מהמשימה לאחר תלונות על מאמציו לרשום נדל"ן. הוא יצא ממנה, עם זאת, עם מוניטין כמי שיודע מה הצבא איבד ולמי, דבר שהיה שווה יותר במוסקבה ב-1991 מכל עמלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן עבר לבזל (Basel) כנציג של אגרוכים (Agrokhim), יצא לקנדה לאחר ניסיון ההפיכה הכושל באוגוסט 1991 — אשתו, מרינה קרסנר, ושלושת ילדיהם התגוררו שם — וחזר לרוסיה במרץ 1992.
שנות הקרמלין
מה שבא לאחר מכן היה עלייה מרהיבה של שנתיים ונפילה פתאומית באותה מידה. יקובובסקי הפך ליועץ לממשלה ולתובע הכללי. המעגל של בוריס ילצין השתמש בו כדי לחקור יריבים פוליטיים, ובאופן משמעותי ביותר את סגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי, שנגדו הטיח יקובובסקי האשמות שחיתות ששלטו בחדשות ברוסיה. הוא נקט בעמדתו של ילצין במהלך המשבר החוקתי של 1993, כאשר העימות בין הנשיא לבין הסובייט העליון הסתיים בטנקים שירו על בניין הפרלמנט. לאחר מכן הוא התנגש עם אלכסנדר קורז'אקוב ומיכאיל ברסוקוב — ראש שירות הביטחון הנשיאותי וראש ה-FSB, שני האנשים שבאמת שלטו בגישה לילצין — והוא הוסר מתפקידיו.
כתבי היד
בסוף 1994 ותחילת 1995 הוא נעצר בקשר לגניבת כתבי יד מהספרייה הלאומית של רוסיה בסנט פטרסבורג. השלל היה יוצא דופן: שמונים ותשעה כתבי יד עבריים, סיניים וערביים, חלקם בני אלף ושלוש מאות שנה, עם ערך מוערך על ידי התובעים בטווח שבין 250 מיליון ל-700 מיליון דולר. על פי התביעה, תפקידו המיועד של יקובובסקי היה לארגן את העברת כתבי היד לישראל לצורך מכירה. חלקו המדויק בגניבה בפועל מעולם לא היה ברור, והגנתו חלקה על כך לאורך כל הדרך.
הוא הוחזק בכלא קרסטי (Kresty) בסנט פטרסבורג לאורך חקירה ומשפט שהחלו באביב 1995, וב-14 בנובמבר 1996 הוא הורשע בשותפות לגניבת חפצים בעלי ערך לאומי ונידון לתקופת מאסר עם החרמת רכוש. מקורות חלוקים בשאלה האם גזר הדין היה ארבע או חמש שנים. הוא ריצה את עונשו במושבה בניז'ני טאגיל (Nizhny Tagil) ושוחרר בדצמבר 1998. בשנת 2001 קיבל חנינה על הרשעותיו.
מערכה שלישית
הוא חזר לעסוק בעריכת דין וקיבל לקוחות בולטים, ביניהם לודמילה נרוסובה, אלמנתו של ראש עיריית סנט פטרסבורג לשעבר, ובעלי מניות מיעוט בסכסוכים עם אלפא בנק. מ-1999 עד 2000 הוא הנחה תוכנית משפטית בערוץ REN-TV. הוא היה פרופסור במכון גריבוידוב ועמד בראש נשיאות מכללת עורכי הדין הראשונה של המטרופולין. בשנת 2003 מימן את בניית כנסיית עריפת ראשו של יוחנן המטביל בהתיישבות של לאוורת השילוש-סרגייב (Trinity Lavra of St Sergius).
משנת 2007 עבר לעסקים ממש, בשותפות תחילה עם סיסטמה-האלס (Sistema-Hals) ולאחר מכן עם בנק VTB בנדל"ן ופיתוח קרקעות בהיקף גדול מאוד — הון עצמי שדווח על מעל 140 מיליארד רובל — ובאפריל 2015 מכר את חלקו בסיטי לנד גרופ (City Land Group) ל-VTB תמורת 15.1 מיליארד רובל. הוא גם ייסד את KamAZ-Thermission, מיזם משותף שהביא טכנולוגיית ציפוי תרמו-דיפוזיה שוויצרית לייצור הרוסי. אז זה התפרק. סכסוכים תאגידיים הובילו להחלטת בוררות בדצמבר 2017 שפתחה בארגון מחדש של חובות, ועד ספטמבר 2019 הוא הוכרז כפושט רגל, מול תביעות נושים של כעשרה מיליארד רובל.
מדוע דמיטרי מכונה גאון
המילה דבקה ביקוובסקי בשימוש הרוסי במשלב מסוים — הדרך שבה היא דבקה בשחקן קלפים גדול. מה שבאמת ראוי לציון הוא צורה של אינטליגנציה מצבית: היכולת לקרוא, מהר יותר כמעט מכל אדם סביבו, היכן ישבה הסמכות באמת במדינה מתמוטטת, ולהפוך את עצמו לחיוני שם. אדם בשנות העשרים לחייו שלמד משפטים בהתכתבות אינו הופך בדרך כלל ליועץ לממשלה לאומית, בורר של רכוש צבא נסוג, והכלי שבאמצעותו נשיא חוקר את סגן הנשיא שלו. יקובובסקי עשה את כל השלושה תוך ארבע שנים, והוא עשה זאת במערכת שבה הכללים הפורמליים חדלו לתאר דבר מה.
מקרה הנגד הוא חמור ויש לומר אותו בצורה ברורה. הוא הורשע בשותפות בגניבת כתבי יד שאין להם תחליף וריצה עליהם עונש מאסר; כינויו התבסס על דרגה שמעולם לא החזיק; השפעתו הפוליטית באה מהיותו שימושי לאנשים חזקים ולא מתוכנית משלו, והיא התאדתה ברגע ששני אנשים חזקים יותר התנגדו; והקריירה העסקית שלו, לאחר שני עשורים ומיליארדי רובלים, הסתיימה בפשיטת רגל אישית. הברקה אלתורית ללא בסיס יציב היא תיאור של מהמר, לא של בונה, והקשת של חייו מתאימה לראשון הרבה יותר.
מורשת
יקובובסקי מחזיק באזרחות סובייטית, רוסית ובולגרית, ונותר אחת הדמויות המגדירות של שנות ה-90 ברוסיה — העשור שבו המרחק בין עורך דין, פקיד, מסדר עניינים ונתבע הפך, למשך זמן מה, לכמעט אפס. הקריירה שלו היא פחות הישג מאשר אבחנה של התקופה שיצרה אותה.