דייוויד פקארד: המוסך וספר החוקים
שמונת היחידות הראשונות של המוצר הראשון אי-פעם שנבנה על ידי היולט-פקארד נמכרו לאולפני וולט דיסני, שהיו זקוקים להן כדי לבדוק את מערכת הקול עבור הסרט פנטסיה. לחברה היו 538 דולר של הון, מוסך שכור בפאלו אלטו, ולא הייתה הסכמה על מה לקרוא לעצמה; המייסדים הטילו מטבע, וזו הסיבה שהחברה לא נקראת פקארד-יואלט. הדבר שנבנה באותו מוסך לא היה באמת מתנד האודיו. זה היה תיאוריית ניהול.
מפואבלו לפאלו אלטו
דייוויד פקארד (David Packard) נולד ב-7 בספטמבר 1912 בפואבלו, קולורדו, בנם של ספרי סידני פקארד, עורך דין, ואלה גרייבר. הוא נסע מערבה לסטנפורד, קיבל את התואר הראשון שלו ב-1934, וחזר לתואר שני בהנדסת חשמל ב-1938. סטנפורד סיפקה לו את כל מה שהיה חשוב: הכשרה הנדסית, אישה בשם לוסיל סאלטר, לה נישא ב-1938, וחבר ללימודים בשם ביל יואלט (Bill Hewlett).
הוא עבד בחברת ג'נרל אלקטריק לפני ששני הגברים יצאו לדרכם העצמאית ב-1939. חלוקת העבודה ביניהם נקבעה מוקדם ומעולם לא השתנתה באמת. יואלט היה הממציא; פקארד, על פי הערכת בריטניקה, "הוכיח את עצמו כמנהל מומחה". האחד בנה את המוצרים, השני בנה את המוסד.
בניית החברה
היולט-פקארד צמחה והפכה ליצרנית הגדולה בעולם של מכשירי בדיקה ומדידה אלקטרוניים לפני שעברה למחשבונים, מחשבים ומדפסות. פקארד היה נשיא מ-1947 עד 1964, מנכ"ל מ-1964 עד 1968, ויו"ר מ-1964 עד 1968 ושוב מ-1972 עד 1993 — חמישה עשורים בצמרת או בקרבתה של חברה שמעולם לא הפסיק להתייחס אליה כאל ניסוי.
הניסוי היה באופן ניהול המקום. מה שנודע כ"דרך HP" (The HP Way) היה אוסף של שיטות עבודה שנחשבו כמעט מוזרות בתעשייה האמריקאית של אמצע המאה: חטיבות מבוזרות שקיבלו אוטונומיה אמיתית, חלוקת רווחים שהורחבה לעובדים מן השורה, מחויבות להימנע מפיטורים, מדיניות דלת פתוחה, והטכניקה שפקארד הפך למפורסמת: ניהול על ידי שיטוט — מנהלים שעזבו את משרדיהם ושוחחו עם האנשים שעושים את העבודה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פקארד העלה את כל זה על הכתב ב-1995, שנה לפני מותו, בספר הדרך של HP: איך ביל יואלט ואני בנינו את החברה שלנו (The HP Way: How Bill Hewlett and I Built Our Company). הטענה הבסיסית היא שחברה קיימת כדי לתרום, שרווח הוא דרישה להמשכיות ולא מטרה, ומהנדסים שמתייחסים אליהם כאל מבוגרים יניבו תוצאות טובות יותר ממהנדסים שמתייחסים אליהם כאל עלויות.
הפנטגון
בשנת 1969 הפך אותו ריצ'רד ניקסון לסגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית, ופקארד שירת בתפקיד עד 1971. הוא הביא מזג של יצרן לבירוקרטיה שהייתה זקוקה לכך מאוד: ייבוא ניהול משאבים עסקי לרכש צבאי, ביטול הגישה של רוברט מקנמרה לרכש חבילה כוללת, והקמת המכללה לניהול מערכות הגנה כדי להקנות מקצועיות לאנשים שקנו נשק. בריטניקה מציינת שהוא פיקח על תוכניות הפיתוח הראשוניות של ה-F-16 וה-A-10 — שניים מכלי הטיס העמידים ביותר שארצות הברית הפעילה אי פעם, שניהם זולים בסטנדרטים של מה שהקיף אותם.
הוא נותר דמות במדיניות הביטחון לאחר מכן, וב-1972 פרסם את המזכר המתווה חריגים לחוק פוס קומיטאטוס (Posse Comitatus Act) המסדיר את השימוש בכוח צבאי בהפרות סדר אזרחיות מקומיות.
תרומות
הוא ולוסיל ייסדו את קרן דייוויד ולוסיל פקארד (David and Lucile Packard Foundation) ב-1964, וקנה המידה של מה שבא לאחר מכן הוא יוצא דופן גם בקרב הון תעשייתי אמריקאי. הוא השקיע 55 מיליון דולר בהקמת האקווריום של מפרץ מונטריי, שנפתח ב-1984, ועוד 13 מיליון דולר במכון המחקר של האקווריום של מפרץ מונטריי ב-1987; 40 מיליון דולר לבית החולים לילדים לוסיל פקארד בסטנפורד, שנפתח ב-1991; ויחד עם יואלט, 77 מיליון דולר לסטנפורד ב-1994. לוסיל נפטרה ב-1987. במותו שלו, הוריש פקארד כ-4 מיליארד דולר — כמעט כל הונו — לקרן. מאז היא השקיעה יותר ממיליארד דולר במחקר אוקיינוסים בלבד.
מדוע דייוויד מכונה גאון
פקארד לא היה ממציא. זו הייתה המחלקה של יואלט, ופקארד אמר זאת בעליזות במשך חמישים שנה. הטענה לזכותו היא ארגונית: הוא הבין, עשרות שנים לפני שזה היה אופנתי, שבעסק שהנכס האמיתי היחיד שלו הוא הכישרון של אנשיו, מערכת הניהול היא המוצר. ביזור, חלוקת רווחים, ללא פיטורים, דלתות פתוחות, שיטוט — אף אחד מאלה לא היה עניין של מה בכך. כל אחד מהם היה פתרון הנדסי לבעיה של השגת עבודה טובה מאנשים חכמים, והשילוב יצר את התבנית שסיליקון ואלי מעתיקה, ממסדת ולעיתים בוגדת בה מאז.
ההוכחה היא העמידות. HP הפכה ליצרנית המכשירים הגדולה בעולם ואז נכנסה בהצלחה לשלושה שווקים לא קשורים, דבר נדיר ביותר, והיא עשתה זאת בזמן שמייסדיה התייחסו לכוח העבודה בדרכים שהמתחרים שלהם חשבו לרגשניות. ארצות הברית העניקה לו את מדליית החירות הנשיאותית ב-1988, לצד המדליה הלאומית לטכנולוגיה.
טיעון הנגד הכן הוא ש"גאון" היא מילה מאומצת עבור מצוינות אדמיניסטרטיבית, חריגה ככל שתהיה. פקארד לא הפיק שום משפט, שום המצאה, שום גילוי. היה לו מזל יוצא דופן של תזמון ומקום — סטנפורד, המלחמה, בום האלקטרוניקה של המלחמה הקרה — וחצי מהקרדיט על הכל שייך ליואלט. הוגן יותר לכנות אותו גאון של עיצוב מוסדי: אדם שהמדיום שלו היה תנאי העבודה של אחרים, והעבודה הטובה ביותר שלו החזיקה מעמד יותר מכל מוצר ששלח אי פעם.
מורשת
הוא מת בסטנפורד ב-26 במרץ 1996, בגיל שמונים ושלוש. המוסך בפאלו אלטו מוגדר כיום רשמית כמקום הולדתה של סיליקון ואלי; הקרן שהעניק נמנית עם הגדולות בארצות הברית; כלי שיט למחקר הקרוי על שמו פועל באוקיינוס השקט ממונטריי. אך הירושה האמיתית היא סט של הנחות שהוטמעו כל כך ביסודיות בתעשיית הטכנולוגיה עד שהן כבר לא נראות כבחירות — שמהנדסים צריכים להחזיק במניות, שהיררכיות צריכות להיות שטוחות, שבוס צריך להיות בחדר. הכל נכתב תחילה על ידי אדם שהתחיל עם הטלת מטבע ו-538 דולר.