ד. ה. לורנס: בן הכורה שהמשטרה פשטה על גלריותיו
בשנת 1929 פשטה משטרת לונדון על גלריה שהציגה את ציוריו והחרימה את כתבי היד שלו; שנה קודם לכן הודפס הרומן המפורסם ביותר שלו באופן פרטי בפירנצה, מכיוון שאף מוציא לאור בריטי לא הסכים לגעת בו, והוא נותר אסור למעשה בבריטניה ובארצות הברית במשך שלושה עשורים נוספים. עד שהמשפט בגין תועבה בשנת 1960 התיר סוף סוף את מכירתו החופשית של "מאהבה של ליידי צ'טרלי", דייוויד הרברט לורנס כבר היה מת במשך שלושים שנה — זמן מספיק כדי להפוך מסופר שזכה לביטול כחסר ערך או כפורנוגרפי, לאחד שהמבקרים כינוהו הסופר הדמיוני הגדול ביותר בדורו.
בית של כורה פחם ליד יער שרווד
ד. ה. לורנס נולד בשנת 1885 באיסטווד, נוטינגהמשייר, הילד הרביעי של ארתור לורנס, כורה פחם, ולידיה בירדסול, מורה לשעבר. משק הבית שבו גדל ליד יער שרווד היה הפכפך — השתייה של אביו והאלימות המזדמנת הציבו אותו מול אם שלורנס פיתח כלפיה קשר עז ומגדיר, דינמיקה שבה השתמש מאוחר יותר ישירות בסיפורת שלו. מלגה מחוזית הביאה אותו לבית הספר התיכון של נוטינגהאם בין השנים 1898 ל-1901, והוא המשיך לקבל תעודת הוראה בקולג' האוניברסיטאי של נוטינגהאם ב-1908, ועבד תחילה כפקיד וכמורה-חניך לפני שהחליט לעסוק בכתיבה במשרה מלאה ועבר ללונדון באותה שנה.
מ"הטווס הלבן" ל"בנים ואוהבים"
בלונדון, עבודתו של לורנס מצאה דריסת רגל דרך "הסקירה האנגלית" (The English Review), שפרסמה סיפור קצר שהוזמן ממנו וקטעים נוספים שביססו את מעמדו בחוגים הספרותיים של הבירה. הרומן הראשון שלו, "הטווס הלבן" (1911), בחן את ההתנגשות בין התיעוש לעולם הטבע לצד מתחי הנישואין — נושאים שאליהם יחזור לאורך הקריירה שלו. פריצת הדרך שלו הגיעה עם "בנים ואוהבים" (1913), רומן אוטוביוגרפי למחצה המבוסס ישירות על מות אמו ועל חינוכו המתוח, שביסס אותו כקול חדש וחשוב בספרות האנגלית.
פרידה, בריחה ושערורייה
בשנת 1912 פגש לורנס את פרידה ויקלי, בתם ילידת גרמניה של ברון ואשתו של אחד ממרציו לשעבר באוניברסיטה. השניים החלו ברומן וברחו לגרמניה; פרידה נטשה את בעלה ועל פי חוקי המשמורת של התקופה, איבדה את ילדיה בתהליך. מערכת היחסים שלהם שרדה את החשדנות בזמן המלחמה כלפי מוצאה הגרמני של פרידה, תהליך גירושין ארוך של שנתיים, ולפי רוב הדיווחים, מערבולת אמיתית — פרידה דווחה פעם כמי שהכתה את לורנס בראשו עם צלחת אבן — אך השניים נישאו ברגע שהסתיימו גירושיה ב-1914 ונשארו יחד, מטיילים וכותבים זה לצד זו, למשך שארית חייו של לורנס. מבקרים קראו זמן רב את השפעתה של פרידה ישירות לתוך הסיפורת של לורנס, כולל כמודל לדמותה של אורסולה ברנגוון ברומנים שלו מאותה תקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה שנבנתה על דיכוי
הסיפורת של לורנס לאורך שנות ה-1910 וה-1920 התנגשה שוב ושוב עם הצנזורה הבריטית. "הקשת בענן" (1915) דוכא כמעט מיד, עותקיו שלא נמכרו הוחרמו על ידי הרשויות בשל התייחסותו למיניות; "נשים אוהבות" (1920) זכה לגינוי דומה בשל תוכנו הרומנטי המפורש. הדפוס הגיע לשיאו עם "מאהבה של ליידי צ'טרלי" (1928), שאף מוציא לאור מרכזי לא הסכים להדפיס בבריטניה, מה שאילץ את לורנס להפיקו באופן פרטי בפירנצה; הרומן נותר אסור למכירה חופשית בארצות הברית ובבריטניה במשך עשורים לאחר מכן. בשנת 1929, המשטרה הרחיקה לכת מעבר לספריו, החרימה כתבי יד של קובץ השירה שלו "אמנון ותמר" (Pansies) ופשטה על תערוכת ציוריו בלונדון. לורנס הגן על התייחסותו המפורשת למין לאורך כל הדרך כעניין של כוונה אמנותית ולא כפורנוגרפיה, הבחנה שבני דורו לעיתים קרובות לא היו מוכנים להעניק לו.
נדודים חסרי מנוח
לאחר השיבושים של מלחמת העולם הראשונה, לורנס ופרידה נכנסו לתקופה של נדודים כמעט מתמידים, חיים לתקופות באיטליה, גרמניה, ציילון, אוסטרליה, ניו מקסיקו ומקסיקו, לפני שהשתקעו לבסוף בעיקר באיטליה. מסעות אלו הזינו ישירות רומנים כולל "מטה אהרון" (1922), "קנגורו" (1923) ו"הנחש המנוצה" (1926), שכל אחד מהם מוגדר על רקע הנופים שלורנס עבר בהם לאחרונה וכל אחד מהם ממשיך את עיסוקו באינסטינקט, חיוניות וגבולות הציוויליזציה התעשייתית.
מחלה ומוות
לורנס סבל משחפת במשך רוב חייו הבוגרים, ובשנת 1925, בעודו במקסיקו, הוא חלה גם במלריה וכמעט מת. בחיפוש אחר בריאות טובה יותר, הוא ופרידה עברו לצרפת, אך מצבו המשיך להידרדר. הוא מת ב-2 במרץ 1930, בסנטוריום בוונס, צרפת, בגיל ארבעים וארבע. שרידיו נשרפו מאוחר יותר, ולפי כמה דיווחים, הועברו בסופו של דבר לחווה שהחזיקו הוא ופרידה בניו מקסיקו.
מדוע לורנס מכונה גאון
הטענה נשענת על הישג ספרותי ספציפי ולא על מוניטין בלבד: לורנס כתב על מיניות, נישואין וחיים אינסטינקטיביים בישירות וברצינות פסיכולוגית שכמעט אף סופר בריטי בדורו לא ניסה, כשהוא מתייחס לתשוקה כמרכזית למשמעות האנושית ולא כמשהו שיש לרמוז עליו בדיסקרטיות או להטיף נגדו — עמדה שגרמה לספריו להיאסר, להחרם ולהישרף במהלך חייו ורק מאוחר יותר נתפסה, במיוחד לאחר שהמשפט בגין תועבה ב-1960 טיהר את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", כחזונית ולא כפורנוגרפית. הפרוזה שלו מצוינת גם בשל כוח תיאורי יוצא דופן, כמעט פיזי, במיוחד בעיצוב הנוף ועולם הטבע ככוחות הפועלים ישירות על חייהם הפנימיים של דמויותיו. טיעון הנגד הכנה הוא שלורנס, במשך רוב הקריירה שלו, בוטל על ידי בני דורו ככישרון משני או כפורנוגרף, ואפילו מבקרים אוהדים מאוחרים יותר מודים שהסיפורת שלו יכולה להיות חזרתית, דידקטית ולא אחידה — הרומנים שלו חוזרים שוב ושוב על אותם טיעונים לגבי אינסטינקט מול אינטלקט וציוויליזציה תעשייתית מול טבע, לעיתים על חשבון העלילה או האיפוק. שיקומו לאחר מותו כ"סופר הדמיוני הגדול ביותר בדורו" הוא בעצמו היפוך בולט, עדות פחות לגאונות בלתי משתנה ויותר לאופן שבו שיפוט הממסד הספרותי והמשפטי כלפיו יכול להשתנות בתוך דור אחד.
מורשת
לאחר זיכויו ב-1960, "מאהבה של ליידי צ'טרלי" הפך לטקסט מרכזי של המהפכה המינית של העשור ומקרה ציון דרך בהיסטוריה של הצנזורה הספרותית, בעוד "בנים ואוהבים" ו"נשים אוהבות" נותרו עמודי תווך של הקאנון המודרניסטי הנלמד בשל עומקם הפסיכולוגי ושאיפתם הסגנונית. התעקשותו של לורנס לכתוב על מיניות ואינסטינקט כנושא ספרותי רציני, ולא כחומר שיש לצנזר או לעדן, עיצבה מחדש את מה שהותר לספרות הבריטית לומר לאחר מכן — רשות שנרכשה, במהלך חייו, במחיר ישיר של כתבי יד מוחרמים, תערוכות פשוטות וספרים שלא זכה לראות מתפרסמים בחופשיות.