קוקו שאנל: האישה שמחקה את המחוך
ב-1926 הדפיס ה"ווג" האמריקאי תצלום של שמלת שאנל שחורה ופשוטה והשווה אותה למכונית פורד: עיצוב אחד, מיוצר עבור כולם, שכולם ירצו. שבע-עשרה שנים לאחר מכן האישה שיצרה אותה הייתה נכס של האבווהר (Abwehr), סוכנת מספר F 7124, שנסעה לברלין עם קצין מודיעין גרמני כדי להציע שבריטניה תנהל משא ומתן על שלום נפרד עם היטלר. שתי העובדות נכונות, ואף אחת לא מבטלת את השנייה.
אובזין
גבריאל בונר שאנל נולדה ב-19 באוגוסט 1883 בבית חולים לצדקה בפריז, בתם של ז'אן דבול, כובסת, ואלבר שאנל, רוכל רחוב. אמה מתה בגיל שלושים ושתיים, כשגבריאל הייתה בת אחת-עשרה, ואביה הניח את שלוש בנותיו בבית היתומים באובזין, המנוהל על ידי קהילת הלב הקדוש של מרי. שם לימדו אותה לתפור. המנזר נתן לה יותר ממקצוע: שרשראות הצ'טליין שלו, המדים הסגפניים שלהם והבטנות הבורדו שלהם יצוצו מחדש עשורים לאחר מכן בעיצוב תיק ה-2.55. בגיל שמונה-עשרה עברה לפנסיון קתולי במוולן והחלה לשיר בקברטים, שם רכשה את השם קוקו — אולי מהשיר "Qui qu'a vu Coco", אולי מסלנג צרפתי לאישה מוחזקת.
הגברים שמימנו אותה
בגיל עשרים ושלוש הפכה למאהבת של אטיין באלסן, קצין פרשים לשעבר ויורש טקסטיל, שחיה בטירתו רויאלייה ליד קומפיין מ-1906 עד 1908. אז הגיע ארתור "בוי" קייפל, אנגלי עשיר שהתקין אותה בדירה בפריז ושילם על החנויות הראשונות שלה. היא קיבלה רישיון ככובענית ב-1910 ופתחה את Chanel Modes ברחוב קמבון 21; בוטיק בדובו עקב ב-1913 וחנות בביאריץ ב-1915, שהרוויחה מספיק כסף כדי שתחזיר את ההשקעה של קייפל תוך שנה. הרומן שלהם בן תשע השנים הסתיים במותו בתאונת דרכים ב-22 בדצמבר 1919. "באיבוד קייפל," אמרה עשורים לאחר מכן, "איבדתי הכל." קשרים מאוחרים כללו את הדוכס הגדול דמיטרי פבלוביץ' מרוסיה, איגור סטרווינסקי, המשורר פייר רוורדי — שאיתו נאמר שעבדה על האמרות המפורסמות שלה — המעצב פול איריב, והדוכס מווסטמינסטר, שאת חיזוריו בני עשר השנים סירבה להפוך לנישואים: "היו כמה דוכסיות מווסטמינסטר. יש רק שאנל אחת."
ג'רזי, וסוף המחוך
החדשנות הגדולה הראשונה שלה החלה כחיסכון. ג'רזי היה בד סרוג זול ששימש לבגדים תחתונים; שאנל, קצרת הון, גזרה ממנו אופנה עילית — וגילתה שבגדים שנעו עם הגוף התאימו לנשים שעבדו פתאום. בסביבות 1912 החלה לפתח את השמלה השחורה הפשוטה שה"ווג" קנוניזציה ב-1926: "כפיתי שחור; זה עדיין חזק היום, כי שחור מוחק כל דבר אחר מסביב." חליפת שאנל הגיעה ב-1923, בטוויד גמיש עם כיסים פונקציונליים ומחשוף נוח, מותאמת ונבדקה שוב ושוב דרך ניסיונות תנועה חוזרים ונשנים. ב-1929 הגיע תיק היד המרופד, בהשראת תיקי חיילים ומעילי ג'וקים, מעודכן בפברואר 1955 כ-2.55. ב-1933 השתמשה לראשונה בקמליה, שאולה מ"הגברת עם הקמליות" של דיומא, ומאז שנות ה-20 במונוגרמה CC השלובה שלה. בשנות ה-30 היא שברה את מערכת המעמדות הנוקשה של התקופה בתכשיטים על ידי ערבוב אבני חן אמיתיות עם פריטי תלבושות. היא גם הפכה שיזוף לאופנתי, והפכה סימן שסימן עבודה ידנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מס' 5 והעסקה של ורטהיימר
שאנל מס' 5 הושק ב-1921. ב-1924 היא שותפה עם האחים פייר ופול ורטהיימר כדי להקים את Parfums Chanel, לוקחת עשרה אחוזים מהרווחים מול שבעים שלהם — עסקה שבילתה את שארית חייה בניסיון לבטל. זה הפך את הבושם לעסק גלובלי והפך את התנאים לטינה קבועה.
הכיבוש
היא סגרה את בית האופנה שלה ב-1939, מצהירה שזה "לא זמן לאופנה" ומשאירה ארבעת אלפים נשים ללא עבודה. היא חיה במלון ריץ, המועדף על קצינים גרמנים בכירים, והחלה קשר עם הברון הנס גונתר פון דינקלאג', דיפלומט גרמני וסוכן אבווהר שהכירה לפני המלחמה. מסמכים שנחשפו ב-2014 מראים שעבדה עבור הגנרל ולטר שלנברג, ראש ה-Sicherheitsdienst, תחת סוכן מספר F 7124, וגויסה כ"אנטישמית מרושעת" ששיבחה את היטלר. במאי 1941 עתרה לפקידים גרמנים לבעלות בלעדית על Parfums Chanel על בסיס שזה נותר "רכוש יהודים" שננטש על ידי ה-ורטהיימרים — ש, ללא ידיעתה, העבירו חוקית את השליטה במאי 1940 לאיש העסקים הנוצרי פליקס אמי, שהחזיר אותה לאחר המלחמה. ב-1943–44 השתתפה במבצע מודלהוט (Operation Modellhut), תוכנית לתווך שלום גרמני-בריטי נפרד: היא נסעה לברלין עם דינקלאג', הציעה להיפגש עם צ'רצ'יל, גייסה את ורה בייט לומברדי כשליחה וכתבה לצ'רצ'יל דרך השגרירות הבריטית במדריד. לומברדי גינתה אותה בפני הבריטים כמרגלת נאצית והתוכנית קרסה. נחקרה על ידי ועדת הטיהור הצרפתית החופשית בספטמבר 1944, היא שוחררה מחוסר ראיות מתועדות; אחייניתה דיווחה על ההסבר שלה כ"צ'רצ'יל שחרר אותי." צ'רצ'יל, שהכיר אותה דרך הדוכס מווסטמינסטר, נחשב כמי שהתערב בחלקו מתוך פחד שעדותה תחשוף סימפתיה פרו-נאצית בקרב אליטות בריטיות.
שוויץ, והקאמבק של 1954
היא ברחה לשוויץ מ-1945 עד 1953, חלק מהזמן עם דינקלאג'. התביעה שלה נגד ה-ורטהיימרים על רווחי בושם הסתיימה בהסדר מחודש ב-17 במאי 1947 — רווחי מלחמה פלוס שני אחוזים מכל מכירות מס' 5 ברחבי העולם לכל החיים, וכל הוצאות המחיה שלה שולמו — מה שהפך אותה לאחת הנשים העשירות ביותר בחיים. אף צד לא רצה משפט שיחשוף את מה שעשתה. ב-1954, בגיל שבעים ואחת, פתחה מחדש את בית האופנה שלה אחרי חמש-עשרה שנים, במימון פייר ורטהיימר, היריב שתבעה. העיתונות הצרפתית הייתה עוינת; האמריקאים והבריטים כינו זאת פריצת דרך, בטינה באלארד מהווג שמה את מארי-הלן ארנו בחליפה במרץ 1954, וההזמנות הגיעו מארצות הברית.
מדוע קוקו מכונה גאונה
האיכות הספציפית הייתה חיסור. השיטה של שאנל הייתה לזהות מה בלבוש נשים קיים רק לתצוגה או ריסון — עצמות, קישוט, ההיררכיה הקבועה של תכשיטים אמיתיים לעומת מזויפים, צבע עצמו — ולהסיר אותו, ולהשאיר בגדים המוגדרים על ידי פרופורציה ותנועה. זו אינטליגנציה עיצובית, לא דקורטיבית, והיא חזרה על עצמה בקטגוריות: שמלת הג'רזי, השמלה השחורה, חליפת הטוויד שנבדקה דרך תנועה, התיק עם רצועת הכתף ששחרר את הידיים, בושם שנמכר על הפשטה ולא על פרח. מגזין "טיים" הכניס אותה לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 — מעצבת האופנה היחידה בה.
לטיעון הנגד שני חלקים. המוסרי אינו ניתן לוויכוח: היא הייתה אנטישמית שעבדה עבור המודיעין הגרמני, ניסתה להשתלט על עסקי שותפיה תחת חוק האריזציה, וחמקה ממשפט דרך חבר רב עוצמה. המקצועי הוא שהיא הייתה פחות ממציאה מאשר עורכת חסרת רחמים — חלק גדול מאוצר המילים שלה הושאל מבגדי גברים, בגדי ספורט, מדי משרתים והמנזר שלה עצמה — ושהחזרה שלה ב-1954 הצליחה מסחרית בעוד מבקרים צרפתים שפטו אותה כחזרה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא קנה המידה של השינוי: היא הסיבה שהצללית המוגדרת של אישה מהמאה ה-20 הייתה כזו שהיא יכלה לנוע בה.
מורשת
עד 1935 שאנל הזריקה מורפין מדי יום, הרגל ששמרה עד מותה, ושנותיה האחרונות היו עריצות ובודדות. היא מתה במלון ריץ ב-10 בינואר 1971, בגיל 87, במלון שהיה ביתה במשך יותר משלושים שנה, אומרת למשרתת שלה: "את רואה, ככה מתים." בהלווייתה בכנסיית מדלן השורות הראשונות היו מלאות בדוגמניות, הארון היה מכוסה בקמליות ופרחים לבנים, והאבלים כללו את סלבדור דאלי, מרלן דיטריך, כריסטובל בלנסיאגה ואיב סן לורן. היא קבורה בבואה-דה-וו בלוזאן. תיק ה-2.55 עדיין מיוצר ברובו כפי שעיצבה אותו.