קלאודיו מונטוורדי: פורץ הכלים שניצח
בשנת 1600 פרסם תאורטיקן מבולוניה בשם ג'ובאני מריה ארטוזי (Giovanni Maria Artusi) חוברת שתקפה מלחין אנונימי על שימוש בדיסוננסים שהפרו את כל כללי הקונטרפונקט. המלחין היה מונטוורדי (Claudio Monteverdi), אז בשנות השלושים המוקדמות לחייו. הוא המתין חמש שנים כדי להשיב, וכשעשה זאת — בהקדמה לספר מדריגלים — הוא לא התגונן מפני ההאשמות על טעויות. הוא הכריז כי אלו אינן טעויות, ושכעת למוזיקה יש שני סגנונות במקום אחד. כל מה שנכתב באירופה בשלוש המאות הבאות נבע מטענה זו.
קרמונה
הוא הוטבל לנצרות ב-15 במאי 1567 בכנסיית סנטי נאצארו אה צ'לסו (SS Nazaro e Celso) שבקרמונה. אביו באלדסארה היה רוקח; האנציקלופדיה בריטניקה מתארת אותו כספר-מנתח וכימאי, מקצוע שהיה דומה למדי במאה ה-16.
הנער למד אצל מארק'אנטוניו אינגניירי (Marc'Antonio Ingegneri), מאסטרו די קאפלה (maestro di cappella) בקתדרלת קרמונה בין 1581 ל-1592, שהעניק לו את מה שמתואר כבסיס איתן בקונטרפונקט ובהלחנה. הבסיס השפיע עליו מוקדם. מונטוורדי פרסם את Sacrae cantiunculae בגיל 15, בשנת 1582, ואת ספר המדריגלים הראשון שלו ב-1587, שהוקדש לרוזן מרקו וריטה (Marco Verità) מוורונה. הוא יפרסם תשעה ספרי מדריגלים לאורך חמישים ואחת שנים, מ-1587 עד 1638 — תיעוד רציף של מוח מוזיקלי המשתנה בציבור.
מנטובה
סביב 1590–1591 הוא נכנס לשירותו של הדוכס וינצ'נצו הראשון גונזגה (Vincenzo I Gonzaga) במנטובה, כשהוא מגיע, לדבריו, בזכות נגינתו בכלי מיתר: "העיסוק האצילי ביותר בויולה פתח בפניי את הדרך הממוזלת לשירותך". הוא היה עובד חצר, מה שאומר שהיה משרת, והוא בילה שני עשורים בתפקיד זה.
בשנת 1599 הוא נשא לאישה את זמרת החצר קלאודיה דה קאטאניס (Claudia de Cattaneis). לאחר מותו של בנדטו פאלאוויצ'ינו (Benedetto Pallavicino) ב-1601, קודם מונטוורדי לתפקיד מאסטרו די קאפלה. שנות מנטובה הניבו את ספרי המדריגלים שבהם סגנונו מתגבש לכדי משהו חדש וניתן לזיהוי. הן הסתיימו ב-1612, וחתמו שני עשורים של שירות שהחלו כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו.
מלחמת ארטוזי
התקפתו של ארטוזי הופיעה ב-L'Artusi, שפורסם ב-1600 ושוב ב-1603. האישום היה טכני ו, במונחים שלו, נכון: מונטוורדי כתב דיסוננסים לא מוכנים שאף חיבור תאורטי לא התיר.
תשובתו של מונטוורדי, בהקדמה לספר המדריגלים החמישי בשנת 1605, הייתה להודות בעובדות אך לדחות את הסמכות. הייתה קיימת prima pratica (פרקטיקה ראשונה), הסגנון הפוליפוני הישן שבו שלטו חוקי הקונטרפונקט; והייתה קיימת seconda pratica (פרקטיקה שנייה), שבה משמעות הטקסט קבעה, והקונטרפונקט היה חייב להסתגל אליה. הוא הבטיח חיבור מלא, שייקרא Seconda Pratica, אך מעולם לא כתב אותו — דפוס שחזר עליו. אחיו ג'וליו צ'זארה (Giulio Cesare) פרסם לבסוף הבהרה שטענה כי הפרקטיקה החדשה הייתה התפתחות מהסגנונות הישנים והשלימה אותם, ולא דחייה שלהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרכז קנדי (The Kennedy Center) מציין כי מונטוורדי החזיק בשני הסגנונות בו-זמנית — stile antico (סגנון עתיק) ו-stile moderno (סגנון מודרני) — ומצטט את ביטחונו העצמי לגבי הכיוון שבו בחר: "יש אמונה שהמלחין המודרני בונה על יסודות של אמת".
אורפיאו והווספרות
האופרה L'Orfeo (אורפיאו) הועלתה בבכורה במנטובה בפברואר או מרץ 1607. מרכז קנדי מכנה אותה האופרה האמיתית הראשונה בעולם, בנימוק שהיא איחדה את כל המנגנונים בבת אחת — אריות, רצ'יטטיב, הרכבים קוליים, תזמורת, תפאורה ונרטיב המונע על ידי רגש ולא על ידי מחזה ראווה. האנציקלופדיה בריטניקה זהירה יותר, ומכנה את מונטוורדי "המפתח החשוב ביותר של הז'אנר החדש דאז". להבחנה זו יש חשיבות והיא נדונה בהמשך.
לאחר מכן הגיע רצף של אסונות והישגים באותם שמונה עשר חודשים. קלאודיה מתה בספטמבר 1607. האופרה L'Arianna הועלתה ב-1608 וכיום היא אבודה כמעט לחלוטין; רק ה-Lamento d'Arianna שרד, דבר שמונטוורדי ראה לנכון לפרסם בנפרד ב-1623, חמש עשרה שנים לאחר שהאופרה סביבו נעלמה. ב-1610 הוא פרסם את ה-Vespro della Beata Vergine (ווספרות הבתולה המבורכת), חמישה עשר חלקים המכסים את דרישות תפילת הערבית — מוזיקה קדושה בהיקף עצום, שלפי ניסוחה של בריטניקה, הביאה "רוח חילונית 'מודרנית' לתוך המוזיקה הכנסייתית".
ונציה
באוגוסט 1613, שנה לאחר תקופת מנטובה, הוא מונה למאסטרו די קאפלה בבזיליקת סן מרקו בוונציה, אחד מתפקידי המוזיקה הכנסייתית היוקרתיים ביותר באיטליה. הוא ניהל כ-30 זמרים ושישה נגנים. שכרו הועלה ל-400 דוקאטים עד 1616. הוא החזיק בתפקיד במשך שלושים שנה, עד מותו.
ונציה התאימה לו. היצירה Il combattimento di Tancredi e Clorinda (1624) כוללת כמה מההוראות הכתובות המוקדמות ביותר לנגינת פיציקטו ומציגה את מה שמונטוורדי כינה stile concitato — הסגנון "המעורר" או הסוער, קבוצת אמצעים לייצוג כעס ומלחמה בצלילים. הוא הוסמך כדיאקון בשנת 1631 וככומר ב-1632, בשנות השישים לחייו, תוך שהוא ממשיך לכתוב מוזיקה חילונית לתיאטראות הציבוריים.
האופרות המאוחרות
הוא חזר לבמה בשנות השבעים לחייו. Il ritorno d'Ulisse in patria (חזרתו של יוליסס למולדת) משנת 1640 הייתה האופרה הוונציאנית הראשונה שלו, והיא חרגה מהפסטורליה המיתולוגית שהגדירה את הצורה עד אז. האופרה L'incoronazione di Poppea (הכתרת פופאה) הגיעה בעקבותיה ב-1643, השנה שבה מת. שתיהן נמנות עם יסודות הרפרטואר האופראי של הבארוק, ושתיהן נכתבו על ידי אדם מעל גיל שבעים שכבר היה מפורסם במשך ארבעה עשורים.
מדוע קלאודיו נחשב לגאון
הטענה נשענת על פעולה אינטלקטואלית ספציפית ולא רק על שטף. מונטוורדי לא רק כתב מוזיקה שפרצה את הכלים — מלחינים רבים עשו זאת. הוא הותקף בדפוס על ידי תאורטיקן מיומן, ובמקום לסגת או לבלף, הוא יצר עיקרון כללי שארגן מחדש את התחום: שקיימות שתי פרקטיקות לגיטימיות, אחת שבה הקונטרפונקט הוא הריבון ואחת שבה הטקסט הוא הריבון, ושמלחין רשאי לבחור ביניהן. זהו מהלך תאורטי, לא של בעל מלאכה, והוא הכריע ויכוח שהתפתח במשך דור.
האלמנט השני הוא שהוא עשה זאת פעמיים. ספרי המדריגלים משתרעים מ-1587 עד 1638; האופרות משתרעות מ-1607 עד 1643. מלחין שממציא שפה בגיל ארבעים ועדיין מרחיב אותה בגיל שבעים ושש, ביצירות שעדיין נחשבות לבסיסיות לכל הרפרטואר שלאחריו, עושה יותר מאשר לרכוב על תגלית נעורים.
טענת הנגד אמיתית. הוא לא המציא את האופרה לבדו, והמקורות אינם מסכימים שהוא עשה זאת: "האופרה האמיתית הראשונה בעולם" של מרכז קנדי היא טענה חזקה משמעותית מזו של בריטניקה, "המפתח החשוב ביותר של הז'אנר החדש דאז", וההבדל אינו קוסמטי. הוא הבטיח את החיבור שהיה הופך את התאוריה שלו למחמירה ומעולם לא סיפק אותו, מה שהותיר לאחיו להסביר אותו. חלק גדול מיצירתו אבד, כך שהקטלוג שאנו שופטים הוא חלקי. ואחרי שנות ה-1650 הוא נשכח במידה רבה במשך יותר ממאתיים שנה, מה שלא קורה לדמות שבת זמנה הבינה אותה כמייסדת של הכל.
מורשת
הוא מת בוונציה ב-29 בנובמבר 1643 ונקבר בכנסיית הפרארי (Church of the Frari); ההלוויה נערכה במה שמתואר כפאר מלכותי ממש ובבזבזנות של נרות.
ואז השקט. המוזיקה של מונטוורדי נעלמה מהרפרטואר לאחר שנות ה-1650 ונשארה בחוץ עד שחוקרים החלו להשיב אותה סביב 1881. השחזור היה מקיף. בין עונות 2011 ל-2016, שלוש האופרות ששרדו שלו הועלו ב-555 הפקות ב-149 ערים — שיא הופעות שרוב המלחינים החיים היו מקנאים בו, עבור אדם שכתב אותן תחת דוכס, עבור דוג'ה, ובשפה שאף אחד לא דיבר לפני שהוא המציא אותה.