קלרה בארטון: המלאכית שבנתה מוסד
בבוקר ה-19 באפריל 1861, כאשר חיילים פצועים ממהומות בולטימור הובלו אל הקפיטול של ארצות הברית, פקידת פטנטים בת ארבעים עזבה את שולחנה והחלה לקרוע תחבושות. לקלרה בארטון (Clara Barton) לא הייתה כל הכשרה רפואית או מעמד רשמי. היא עתידה הייתה להקדיש את ארבעת העשורים הבאים להפיכת הפעולה המאולתרת הזו לאחד המוסדות ההומניטריים העמידים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.
מחדר הכיתה לשדה הקרב
בארטון נולדה ב-25 בדצמבר 1821, בנורת' אוקספורד, מסצ'וסטס, הצעירה מבין חמישה ילדים של קפטן סטיבן בארטון, חקלאי וקצין מיליציה שסיפורי המלחמה שלו עיצבו את תחושת החובה המוקדמת שלה. בגיל אחת עשרה טיפלה באחיה דייוויד במשך שנתיים לאחר שנפל מגג אסם, חוויה שלימדה אותה את קצבי הטיפול בחדר החולים זמן רב לפני שחוותה זאת בשדה קרב. כילדה ביישנית להחריד, היא מצאה את קולה בכיתה, קיבלה תעודת הוראה בגיל שבע-עשרה ובילתה את העשור הבא בהוראה במסצ'וסטס. בשנת 1852 פתחה את אחד מבתי הספר הציבוריים החינמיים הראשונים של ניו ג'רזי בבורדנטאון, והגדילה אותו משישה תלמידים ליותר משש מאות – רק כדי שתידחק מתפקיד המנהלת לטובת גבר ברגע שהספר שגשג. היא עזבה לוושינגטון די.סי., שם ב-1855 הצליחה לשכנע לקבל אותה לתפקיד פקידות במשרד הפטנטים של ארצות הברית, והפכה לאחת הנשים הראשונות שהחזיקו במשרה פדרלית מהותית בשכר שווה לגברים.
מלאכית שדה הקרב
כאשר פרצה מלחמת האזרחים, האינסטינקט של בארטון לא היה להתארגן מרחוק אלא להגיע לחזית. היא הציקה לפקידי צבא לקבל אישורים להעברת אספקה ישירות לבתי חולים שדה, ועד 1862 כבר חילקה תחבושות, מזון ופנסים באנטיאטם, פרדריקסבורג ומערכות אחרות, לעיתים קרובות תחת אש ארטילרית. באנטיאטם, כאשר לרופאים אזלו התחבושות, היא זכורה כמי שהשתמשה בקליפות תירס כתחליף. חיילים החלו לכנות אותה "מלאכית שדה הקרב" (Angel of the Battlefield), ותיאורה שלה את המניעים שלה היה ישיר כאופייה: "אשאר כאן כל עוד מישהו יישאר, ואעשה כל מה שיידרש לידי". בניגוד לעובדי סיוע רבים באותה תקופה, היא לא קשרה את עצמה לצמיתות לבית חולים או ליחידה אחת, אלא עברה למקום שבו מספר הנפגעים היה הרב ביותר – דפוס של שירות עצמאי בסיכון גבוה שהגדיר את שארית הקריירה שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משרד החיילים הנעדרים
סיום המלחמה לא סיים את המשבר עבור בארטון. משפחות ברחבי המדינה כתבו מכתבים שנותרו ללא מענה, בחיפוש אחר בנים ובעלים שפשוט נעלמו בתוך כאוס המלחמה. באישורו של הנשיא לינקולן, הקימה בארטון את מה שנודע כמשרד החיילים הנעדרים (Missing Soldiers Office) בפנסיון שכור בוושינגטון, קטלגה וענתה לעשרות אלפי פניות – המוזיאון הלאומי לרפואת מלחמת האזרחים מייחס לה מענה לכמעט 42,000 מכתבים וסיוע באיתור של יותר מ-22,000 גברים נעדרים. היא גם הובילה מאמץ לזהות ולקבור כראוי את מתי צבא האיחוד במחנה השבויים אנדרסון-וויל, וסימנה כ-13,000 קברים שאחרת היו נותרים ללא רישום. המשרד, שהתגלה בשלמותו מעל חנות בוושינגטון בשנת 1997, משומר כיום כאתר היסטורי – עדות פיזית לעבודת אבל ביורוקרטית שלא היה לה תקדים בממשל האמריקאי.
ייסוד הצלב האדום האמריקאי
מותשת, בארטון נסעה לאירופה ב-1869 ופגשה את הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שסיפק אז סיוע במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה תחת מסגרת אמנת ז'נבה שארה"ב טרם אישרה. היא חזרה הביתה נחושה לייבא את המודל, ובילתה יותר מעשור בשכנוע הקונגרס ונשיאים עוקבים. היא ייסדה את הצלב האדום האמריקאי ב-21 במאי 1881, והפכה לנשיאתו הראשונה; בשנה שלאחר מכן אישרה ארצות הברית סוף סוף את אמנות ז'נבה. תרומתה החתומה של בארטון לתנועה הבינלאומית הייתה ה"תיקון האמריקאי" (American Amendment), שאומץ על ידי הוועידה הבינלאומית של הצלב האדום ב-1884, והרחיב את המנדט של הארגון מעבר לסיוע בעת מלחמה לאסונות בזמן שלום – שיטפונות, שריפות ומגיפות. תחת הנהגתה הגיב הצלב האדום לשיטפון ג'ונסטאון ב-1889 ולהוריקן גלווסטון ב-1900, תוך יצירת תבנית הסיוע האזרחי באסונות שהארגון פועל לפיה עד היום.
פרישה שנויה במחלוקת
סגנון הניהול האוטוקרטי והמעשי של בארטון – אותו אינסטינקט שהפך אותה ליעילה לבדה בשדה הקרב – הפך לנטל ככל שהצלב האדום גדל לביורוקרטיה לאומית עם דירקטוריון ואחריות ציבורית. מבקרים מתוך הארגון ומחוצה לו האשימו אותה ברישום לקוי ובהתנגדות לפיקוח, ובשנת 1904, בגיל 82, היא התפטרה מהנשיאות תחת לחץ. היא לא פרשה מהשדה לחלוטין, והמשיכה להקים את האגודה הלאומית לעזרה ראשונה (National First Aid Society) כדי לקדם הכשרה להיערכות לחירום.
מדוע קלרה נחשבת לגאון
הגאונות של בארטון לא הייתה רפואית או אינטלקטואלית במובן אקדמי כלשהו – לא הייתה לה הכשרה רשמית כאחות או כמנהלת – אלא ארגונית ומוסרית: יכולת לראות צורך שלא נענה לפני שמוסדות ראו זאת, ולבנות את הפיגומים כדי לענות עליו בעצמה, שוב ושוב, ממשרד החיילים הנעדרים ועד הצלב האדום והתיקון האמריקאי. אומץ ליבה היה פיזי ומתמשך, לא פעולה דרמטית אחת אלא ארבע שנים של בחירה להיות ליד אש ארטילרית כשהיו לה כל הסיבות שלא להיות. אותה הסתמכות עצמית, עם זאת, היא הטיעון הנגדי הכנה לכל הגיוגרפיה מסודרת. התכונה שאפשרה לה לבנות את הצלב האדום כמעט לבדה בעשורים הראשונים שלו – סירוב להאציל סמכויות, לנהל ספרים נקיים או לתת דין וחשבון לדירקטוריון – היא זו שכמעט הרסה את המוסד ברגע שצמח מעבר ליכולותיה, והתפטרותה הכפויה ב-1904 הייתה פסק דין על גבולותיה לא פחות מאשר חגיגה של פעולת הייסוד שלה. היא הייתה בונה שהתאימה יותר למצבי משבר מאשר לממשל, והצלב האדום שרד אותה בחלקו בזכות ההתקדמות מעבר לאותן תכונות שיצרו אותו.
מורשת
הארגון שבארטון ייסדה הגיב מאז לאסונות בכל יבשת, וביתה בגלן אקו, מרילנד – ששימש גם כמטה הצלב האדום בשנותיה המאוחרות – משומר כאתר היסטורי לאומי לצד משרד החיילים הנעדרים בוושינגטון. היא הלכה לעולמה ב-12 באפריל 1912, בגיל תשעים, לאחר שבילתה חיים שלמים בהתעקשות שסבל, בכל מקום שבו התרחש, הוא עבודתו של מישהו לתת לו מענה – ואז הפיכתה לעבודתה שלה.