כריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan): האישה הראשונה באירופה שהייתה סופרת מקצועית
לאחר שהתאלמנה בגיל עשרים וחמש, כשהיא מטופלת בשלושה ילדים, אם קשישה ומערבולת של תביעות משפטיות שלא הוסדרו נגד עיזבון בעלה המנוח, עשתה כריסטין דה פיזאן משהו שכמעט אף אישה באירופה של ימי הביניים לא עשתה קודם לכן: היא נטלה עט ביד והפכה אותו למקור פרנסתה. בתוך עשור היא כבר כתבה עבור מלכים.
מוונציה לחצר המלוכה הצרפתית
היא נולדה בשם כריסטינה דה פיצאנו (Cristina da Pizzano) בוונציה בספטמבר 1364, בתו של טומאזו די בנוונטו דה פיצאנו (Tommaso di Benvenuto da Pizzano), רופא ואסטרולוג חצר. כשהייתה בת ארבע, קיבל אביה משרה בחצרו של שארל החמישי (Charles V) מלך צרפת, והמשפחה עברה להתגורר בפריז באופן קבוע. בניגוד למקובל באותה תקופה, טומאזו עודד את השכלתה של בתו בניגוד למוסכמות, והעניק לה בסיס בספרות ובלמידה שנמנע מרוב הנשים בימי הביניים, גם אלו שהיו ממעמד חברתי גבוה. בשנת 1379, בגיל חמש עשרה, היא נישאה לאטיין דו קסטל (Etienne du Castel), נוטריון ומזכיר מלכותי; הנישואים הניבו שלושה ילדים ונראים, על פי כתביה המאוחרים, כמאושרים. הם הסתיימו בשנת 1389 כאשר אטיין מת ממגפה, והותיר את כריסטין לפרנס את משפחתה לבדה תוך מאבק בתביעות משפטיות ממושכות רק כדי להשיב את השכר שהיה חייב עיזבונו.
הפיכת האבל למקצוע
צורך כלכלי, ולא רק שאיפות ספרותיות, דחף את כריסטין לעבר הכתיבה כמקצוע. עד שנת 1393 היא חיברה בלדות אהבה שמשכו את תשומת לבם של דמויות אמידות בחצר המלוכה, ובמקום להסתמך על פטרון אחד, היא טיפחה במכוון מערכות יחסים בקרב הפלגים המפולגים של משפחת המלוכה הצרפתית — בתי בורגונדי, אורליאן וברי תמכו בה כולם בנקודות זמן שונות, גם כאשר התקרבו למלחמת אזרחים גלויה זה עם זה. היא הקדישה עבודות מוקדמות למלכה איזאבו מבוואריה (Isabeau of Bavaria), ושיבחה אותה כ"גברת רבת עוצמה, שנולדה בשעה טובה", ובמהלך העשורים הבאים הפיקה לפחות ארבעים ואחת עבודות ידועות על פני ביוגרפיה, תיאוריה פוליטית, אסטרטגיה צבאית ופילוסופיה מוסרית — תוצר שספריית הקונגרס מייחסת לו את הקמת "תקדים מקצועי לסופרות" בעידן שבו כמעט אף אישה לא כתבה למחייתה כלל.
הכניסה למאבק על דמותן של הנשים
בשנת 1402, נכנסה כריסטין לוויכוח ספרותי פומבי — "ריב הרומן של הוורד" (Querelle du Roman de la Rose) — ותקפה את שירו המפורסם של ז'אן דה מן (Jean de Meun) על מה שכינתה תיאור מיזוגיני, וולגרי ומשמיץ של נשים כמפתות מניפולטיביות. זו הייתה אחת הביקורות הפמיניסטיות הכתובות המוקדמות והעקביות ביותר על יצירה ספרותית מרכזית בהיסטוריה האירופית, והיא ביססה את המוניטין שלה כסופרת המוכנה להתווכח בפומבי עם הסופרים המוערכים ביותר של התקופה. היא המשיכה בחיבורים שעוצבו כעצות לנסיכים ולזכרו של שארל החמישי, עבודות ששימשו גם כטיעונים לסמכותה האינטלקטואלית שלה: אם אישה יכולה לייעץ למלכים על משילות, הטיעונים הישנים על חוסר היכולת הנשי קרסו אל מול העובדות של הקריירה שלה עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עיר הגבירות
יצירת המופת שלה, "ספר עיר הגבירות" (Le Livre de la cité des dames, 1405), בנתה עיר אלגורית שלמה מאוכלסת ומוגנת על ידי נשים, שנבנתה באמצעות דיאלוג בין כריסטין לשלוש סגולות מואנשות — תבונה, צדק ויושרה. היא מילאה אותה בקדושות, דמויות מהברית הישנה ונשים מהעת העתיקה הפגאנית, תוך שהיא מדירה במכוון את הסמכות הגברית משיפוט ערכן של נשים, ובתוך כך הציעה את מה שעשוי להיות הפרשנות האוהדת הראשונה למדוזה (Medusa) בספרות המערבית, כשהיא מציגה אותה לא כמפלצת אלא, לפי הגדרתה של כריסטין, כאישה הראויה להגנה מפני אלימות גברית ולא לדמוניזציה. טקסט נלווה שלה מאותה שנה, "ספר שלוש הסגולות" (Le Livre des trois vertus), העניק הדרכה מעשית לנשים בכל המעמדות החברתיים, מנסיכות ועד איכרות, על הבטחת העצמאות והסגולה שהנסיבות שלהן איפשרו. טענתה החינוכית המרכזית הייתה בוטה ועבור התקופה רדיקלית: "אילו היה נהוג לשלוח ילדות קטנות לבית הספר וללמדן את אותם המקצועות הנלמדים לבנים, הן היו לומדות באותה מידה והיו מבינות את הדקויות של כל האמנויות והמדעים."
קריירה שהתבססה על כתבי יד, לא רק על מילים
כריסטין לא רק כתבה — היא ניהלה את ההפקה הפיזית של ספריה, תוך שיתוף פעולה הדוק עם מאיירים מיומנים, כולל אמנית בשם אנסטסיה (Anastasia) שזכתה לשבחה של כריסטין כ"מוכשרת ביותר בתקופתה". בשנת 1414 הגישה למלכה איזאבו כרך מקובץ יוצא דופן הידוע כיום בשם "ספר המלכה" (The Book of the Queen), המכיל שלושים מיצירותיה לצד 130 מיניאטורות — הוכחה ראוותנית לכך שהיא שלטה באופן יסודי לא רק בכתיבה אלא גם בסחר הספרים של ימי הביניים עצמו. ספריית הקונגרס מחזיקה כיום במהדורה מודפסת נדירה של "איגרת אותיה" (Epistre d'Othea), שהופקה בסביבות 1499 על ידי המדפיס פיליפ פיגושה (Philippe Pigouchet), עדות פיזית לאופן שבו עבודתה נמשכה אל תוך העשורים הראשונים של תרבות הדפוס האירופית.
מלחמה, פרישה ושיר אחרון
כאשר צרפת גלשה למלחמת אזרחים בין סיעות הבורגונדים והארמניאקים וכוחות אנגליים כבשו את פריז, פרשה כריסטין בסביבות שנת 1418 למנזר הדומיניקני בפואסי, שם בתה כבר הפכה לנזירה, והתפוקה הספרותית שלה פסקה ברובה. היא יצאה משתיקה שנמשכה עשור פעם אחת בלבד, בשנת 1429, כדי לכתוב את "שיר ז'אן ד'ארק" (Ditié de Jehanne d'Arc), שיר החוגג את ניצחונה הצבאי של ז'אן ד'ארק (Joan of Arc), שפורסם ימים ספורים לאחר הכתרת שארל השביעי — הצהרה פומבית אחרונה ומלאת התלהבות לפני מותה בסביבות 1430, ככל הנראה לפני לכידתה והוצאתה להורג של ז'אן.
מדוע כריסטין מכונה גאונה
הטענה נשענת על הישג אינטלקטואלי ספציפי: כריסטין לא הגנה על סגולת הנשים במופשט, כפי שעשו סופרים מוקדמים יותר לעיתים, אלא בנתה טיעונים שיטתיים ומובנים — משפטיים, תיאולוגיים והיסטוריים — לסיבה שהפער הנתפס בין יכולות גברים לנשים היה תוצר של מניעת השכלה ולא של הטבע, ואז גילמה את הטיעון הזה על ידי הצלחה, ללא עזרה, בז'אנרים (חיבורים צבאיים, פילוסופיה פוליטית, ביוגרפיה מלכותית) השמורים כמעט אך ורק לגברים מלומדים. השילוב הזה של טיעון תיאורטי והוכחה חיה הוא מה שחוקרים מתכוונים אליו כשהם מתייחסים אליה כאל יותר מסופרת מוכשרת: סימון דה בובואר (Simone de Beauvoir) עצמה ציינה אותה בשנת 1949 כאישה הראשונה ש"נטלה את עטה להגנת מינה", שיפוט על מקוריות המטרה ולא רק על ליטוש ספרותי. המגבלה הכנה היא שהפרוזה של כריסטין, לפי אמות מידה ספרותיות מודרניות, היא דחוסה, פורמלית וספוגה במוסכמות אלגוריות מימי הביניים שיכולות להרגיש מרוחקות לקוראים עכשוויים; הגאונות שלה הייתה משמעותית מבחינה טיעונית ומבנית — עיצוב מחדש של מה שניתן לטעון בשם הנשים — ולא עניין של חדשנות סגנונית שנקראת כבריקה חסרת מאמץ על הדף כיום.
מורשת
השפעתה של כריסטין האריכה ימים מעבר למשבר הפוליטי המיידי שבמהלכו כתבה: עצותיה לנסיכות עיצבו את הדרכתה של אן מצרפת (Anne of France) לנשים מלכותיות עשורים לאחר מכן, תרגומים לאנגלית הופצו תחת הנרי השביעי (Henry VII), ואליזבת הראשונה (Elizabeth I) החזיקה גם בספריה וגם בשטיחי קיר המתארים סצינות מ"עיר הגבירות". לאחר מאות שנים של הזנחה, חוקרי המאה העשרים החיו את המוניטין שלה, ובשנת 2024 כיבדה אותה פריז בפסל זהב בין עשר נשים חלוצות שהוכרו במהלך טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים — הכרה פומבית בולטת, שש מאות שנים לאחר מכן, באלמנה שהפכה משבר משפטי לקריירת כתיבה מקצועית ומתמשכת הראשונה שאישה אירופית בנתה אי פעם.