צ'אנג מיון: האדם העדין שלא הצליח להחזיק ברפובליקה
הוא היה חבר מסדר פרנציסקוס החילוני (Franciscan tertiary) מסור שנמנע מעישון ומאלכוהול, ניסח את תוכנית הפיתוח הכלכלי שדיקטטור צבאי יטען מאוחר יותר לקרדיט עליה, והנהיג ממשלה כה עדינה ומפולגת עד שהיא החזיקה מעמד פחות משנה בטרם שמו לה חיילים קץ. כהונתו הקצרה של צ'אנג מיון (Chang Myon) כראש ממשלה עומדת במרכזן של אחת השאלות התיאורטיות המתמשכות של קוריאה המודרנית: האם ממשלה דמוקרטית באמת, לו ניתנה לה יותר זמן, הייתה יכולה לשרוד במקום שבו שלו לא הצליחה.
חינוך קתולי, מזרח ומערב
צ'אנג מיון נולד ב-28 באוגוסט 1899 בסיאול (Jeokseon-dong), לצ'אנג גי-בין (Chang Gi-bin) ולוסיה הוואנג (Lucia Hwang). הוא סיים את בית הספר היסודי אינצ'ון פארקמון ב-1912 ואת בית הספר התיכון החקלאי סוואון ב-1917, נישא לקים אוק-יון (Kim Ok-yun) ב-1916, ולזוג נולדו בסופו של דבר תשעה ילדים. בינואר 1921 הוא נסע לארצות הברית, החל ללמוד במכללת מנהטן באותו ספטמבר וסיים את לימודיו ב-1925. כקתולי מסור, הוא נדר נדרים למסדר הפרנציסקני החילוני ב-1921 ומאוחר יותר נסע לאיטליה לצורך הליך הכרזה על קדושים של קדושים מעונים קתולים קוריאנים, שם פגש את האפיפיור פיוס ה-11. בשובו לקוריאה בנה קריירה כאיש חינוך, לימד שפה ודת, תרגם יצירות תיאולוגיות קתוליות לקוריאנית, וב-1936 הפך למנהל בית הספר התיכון למסחר דונגסונג (Dongsung Commerce High School).
מדיפלומט לסגן נשיא
הקריירה הציבורית של צ'אנג עברה באופן נחרץ לעבר הדיפלומטיה לאחר שחרורה של קוריאה. הוא הוביל את משלחת דרום קוריאה לעצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-1948 וחזה בהכרה הרשמית של האו"ם במדינה, ולאחר מכן הפך לשגריר הראשון שלה בארצות הברית ב-1949, תפקיד שממנו ביקש באופן פעיל תמיכה בינלאומית לאחר פרוץ מלחמת קוריאה בשנה שלאחר מכן. הוא כיהן כראש ממשלת הרפובליקה הראשונה מנובמבר 1950 עד אפריל 1952, ולאחר ניכור גובר מסינגמן רי (Syngman Rhee), נבחר לסגן נשיא ב-1956, והפך במהלך השנים הבאות לדמות האופוזיציה המובילה נגד ממשלתו הסמכותנית של רי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ראש ממשלת רפובליקה מתפוררת
כאשר ממשלתו של רי נפלה במהלך מהפכת אפריל בהובלת סטודנטים ב-1960, אימצה דרום קוריאה חוקה פרלמנטרית חדשה, שבה הפכה הנשיאות, שהוחזקה בידי יון פו-סון (Yun Po-sun), לתפקיד סמלי בלבד, בעוד הסמכות הביצועית האמיתית נותרה בידי ראש הממשלה. האספה הלאומית בחרה בצ'אנג לתפקיד זה ב-18 באוגוסט 1960. ממשלתו הפיקה תוכנית לפיתוח כלכלי שהמשטר הבא של פארק צ'ונג-הי (Park Chung-hee) יאמץ ויישם, מורשת מדיניות ששרדה שנים לאחר תקופת כהונתו של צ'אנג. אך ה"קוריאה טיימס" (Korea Times), בסקירת ההיסטוריה של התקופה, תיאר "אדם עדין ומתחשב" שחסר את היכולת לשלוט ב"סביבה הפוליטית הסוערת" שמפלגתו הדמוקרטית שלו סייעה ליצור: המפלגה התפצלה כמעט מיד לסיעות יריבות של דמוקרטים ודמוקרטים חדשים, וצ'אנג הוכיח חוסר יכולת לעמוד בלחץ מצד פעילי סטודנטים שכבשו את האספה הלאומית בדרישה לענישה רטרואקטיבית של פקידי רי לשעבר – חקיקה שרבים ראו כחשודה מבחינה חוקתית אך שממשלתו אישרה בכל זאת, מה שהוביל לחקירות של כ-40,000 בני אדם וטיהור של אלפי פקידים ושוטרים.
מודח בתוך שנה
כהונתו של צ'אנג כראש ממשלה נמשכה בקושי תשעה חודשים. ב-16 במאי 1961 הוביל הגנרל פארק צ'ונג-הי הפיכה צבאית ששמה קץ לרפובליקה השנייה לחלוטין. צ'אנג נעצר בשנה שלאחר מכן, אויים בהוצאה להורג, ושוחרר לבסוף בערבות באוגוסט 1962. הוא מת ב-4 ביוני 1966, בגיל 66, כתוצאה ממחלת דלקת כבד. ב-1999 העניקה לו ממשלת דרום קוריאה לאחר מותו את מסדר ההצטיינות להקמת המדינה.
הערכה הצבועה בחוכמה שלאחר מעשה
היסטוריונים שנסקרו על ידי ה"קוריאה טיימס" היו חלוקים בשאלה האם ממשלתו של צ'אנג הייתה יכולה לשרוד בנסיבות כלשהן, בהתחשב באיום הצבאי של צפון קוריאה ובמה שהעיתון תיאר כתרבות הפוליטית המפוצלת של קוריאה באותה עת, אם כי חלקם טענו שלו תוכניותיו הכלכליות היו נושאות פרי, התמיכה הציבורית בממשל דמוקרטי הייתה עשויה להתגבש בסופו של דבר. אחת המורשות האישיות הבולטות של צ'אנג הגיעה דרך חונכות ולא דרך תפקיד: הוא שימש כסנדק לנשיא לעתיד קים דה-ג'ונג (Kim Dae-jung) לאחר שהשפיע על התנצרותו לקתוליות, וקים שיבח מאוחר יותר את שכנועו הדמוקרטי של צ'אנג לפיו העברה שלווה של השלטון חשובה יותר מאשר היאחזות בכהונה אישית.
מדוע צ'אנג מכונה גאון
דבר במקורות שנסקרו לא מיישם את המילה "גאון" על צ'אנג מיון, והחשבון הכנה של שנת כהונתו הוא מקרה בוחן של הגונות ללא פיקוד: אדם דתי וממושמע אישית – ללא טבק, ללא אלכוהול, משק בית צנוע למרות תפקיד רם – שמפלגתו התפצלה תחתיו ושממשלתו נכנעה ללחץ רחוב בנוגע לחקיקה שאפילו בני תקופתו זיהו כרעועה חוקתית. הישגו העמיד ביותר, תוכנית הפיתוח הכלכלי שבוצעה מאוחר יותר על ידי הממשל הצבאי שהדיח אותו, מעיד על תכנון טכנוקרטי מיומן ולא על גאונות ייחודית כלשהי, וזו אירוניה מרה בקריירה שלו שתוצאותיה מיוחסות לדיקטטור שסיים את כהונתו כראש ממשלה ולא לצ'אנג עצמו. מה ששורד בצורה הברורה ביותר בתיעוד הוא מוניטין של יושרה אישית ועקרון דמוקרטי – התכונה שקים דה-ג'ונג שיבח במיוחד – לא גאונות אינטלקטואלית או אסטרטגית. כינויו כגאון יחליף הערצה לאופיו בראיות לגבי יכולת המשילות שלו, אשר על פי הדיווחים הזמינים פשוט לא הייתה שווה למשבר שירש.
מורשת
צ'אנג מיון זכור כיום פחות כראש ממשלה כושל ויותר כהערת שוליים טראגית לניסיון הראשון והקצר של הדמוקרטיה הקוריאנית לממשל פרלמנטרי – מנהיג דמוקרטי בכנות שעקרונותיו האריכו ימים מעבר לכהונתו כראש ממשלה בעשורים, שהתגלמו בתוכניות הכלכליות שיורשיו יישמו ובבן הסנדקים שיהפוך בעצמו לנשיא של דרום קוריאה דמוקרטית שלושה עשורים לאחר מכן. היסטוריונים של הרפובליקה השנייה ממשיכים להתייחס לממשלתו הקצרה כמקרה הבחינה המרכזי לשאלה האם התרבות הפוליטית שלאחר השחרור של קוריאה, שעדיין הייתה פצועה ממלחמה ושלטון קולוניאלי, הייתה יכולה לקיים דמוקרטיה פרלמנטרית אמיתית כלל – שאלה ששלושת חודשי כהונתו הותירו ללא פתרון ולא עם תשובה, שכן ההפיכה הצבאית שהדיחה אותו מנעה כל סיכוי לראות האם הזמן לבדו היה עשוי לאפשר לממשלתו להבשיל לכדי משהו עמיד יותר.