קרול גריידר (Carol Greider) היא ביולוגית מולקולרית אמריקאית שגילתה את האנזים טלומראז בשנת 1984. היא ידועה בעיקר בזכות מחקרה הבסיסי על מבנה הטלומרים ותפקידם בהגנה על כרומוזומים. היא זכתה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 2009 על תגליות אלו לצד אליזבת בלקברן (Elizabeth Blackburn) וג'ק ו' שוסטק (Jack W. Szostak).
קרול גריידר
קרולין וידני גריידר (Carolyn Widney Greider, נולדה ב-15 באפריל 1961) היא ביולוגית מולקולרית אמריקאית וכלת פרס נובל. היא פרופסור מכובדת לביולוגיה מולקולרית, תאית והתפתחותית באוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז.
גריידר גילתה את האנזים טלומראז בשנת 1984, בעת שהייתה סטודנטית לתואר שני של אליזבת בלקברן באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. גריידר הייתה חלוצה במחקר על מבנה הטלומרים, קצות הכרומוזומים. היא זכתה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 2009, יחד עם בלקברן וג'ק ו' שוסטק, על גילויים שהטלומרים מוגנים מפני קיצור מתקדם על ידי האנזים טלומראז.
חיים מוקדמים וחינוך
גריידר נולדה בסן דייגו, קליפורניה. שני הוריה היו אקדמאים. אביה, קנת גריידר, היה פרופסור לפיזיקה. משפחתה עברה מסן דייגו לדייוויס, קליפורניה, שם בילתה את רוב שנותיה המוקדמות וסיימה את לימודיה בתיכון דייוויס בשנת 1979. היא סיימה את לימודיה בקולג' ללימודים יצירתיים באוניברסיטת קליפורניה, סנטה ברברה, עם תואר ראשון בביולוגיה בשנת 1983. במהלך תקופה זו היא למדה גם באוניברסיטת גטינגן וביצעה שם תגליות משמעותיות.
גריידר סובלת מדיסלקציה והיא מציינת כי "הכישורים המפצים שלי שיחקו תפקיד בהצלחתי כמדענית, כי צריך לנחש הרבה דברים שונים שקורים בו-זמנית וליישם אותם על בעיה מסוימת". גריידר חשדה בתחילה בדיסלקציה שלה לאחר שראתה דפוסים של טעויות נפוצות כמו מילים הפוכות כשקיבלה עבודות מדורגות בכיתה א'. גריידר החלה לשנן מילים ואת האיות שלהן במקום לנסות להגות את האיות של המילים. גריידר עבדה רבות כדי להתגבר על הדיסלקציה שלה כדי להצליח בחייה המקצועיים והיא מייחסת לדיסלקציה שלה את העזרה בהערכת הבדלים וקבלת החלטות יוצאות דופן כמו העבודה עם טטרחימנה (Tetrahymena), אורגניזם יוצא דופן.
גריידר התקשתה בתחילה להתקבל לבית ספר לתארים מתקדמים בגלל ציוני ה-GRE הנמוכים שלה עקב הדיסלקציה. גריידר הגישה מועמדות לשלושה עשר בתי ספר לתארים מתקדמים והתקבלה רק לשניים, המכון הטכנולוגי של קליפורניה ואוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא בחרה ללמוד בברקלי.
גילוי הטלומראז
גריידר סיימה את הדוקטורט שלה בביולוגיה מולקולרית בשנת 1987 בברקלי בהנחיית אליזבת בלקברן. בזמן שהייתה בברקלי, גריידר ובלקברן גילו כיצד כרומוזומים מוגנים על ידי טלומרים והאנזים טלומראז. גריידר הצטרפה למעבדה של בלקברן באפריל 1984 בחיפוש אחר האנזים שהשערה כי הוא מוסיף בסיסי DNA נוספים לקצות הכרומוזומים. ללא הבסיסים הנוספים, המתווספים כחזרות של מוטיב של שישה זוגות בסיסים, הכרומוזומים מתקצרים במהלך שכפול ה-DNA, מה שמוביל בסופו של דבר להידרדרות כרומוזומלית ולהזדקנות או לאיחוי כרומוזומלי גורם סרטן. בלקברן וגריידר חיפשו את האנזים באורגניזם המודל טטרחימנה תרמופילה (Tetrahymena thermophila), פרוטוזואה של מים מתוקים עם מספר רב של טלומרים.
ב-25 בדצמבר 1984, גריידר השיגה תוצאות המצביעות על כך שאנזים מסוים היה ככל הנראה אחראי. לאחר שישה חודשים של מחקר נוסף, גריידר ובלקברן הגיעו למסקנה שזהו האנזים האחראי להוספת טלומרים. הן פרסמו את ממצאיהן בכתב העת Cell בדצמבר 1985. האנזים, שנקרא במקור "טלומר טרמינל טרנספראז", ידוע כיום כטלומראז. טלומראז בונה מחדש את קצות הכרומוזומים וקובע את תוחלת החיים של תאים.
המחקר הנוסף של גריידר לאישור תגליתה התמקד במידה רבה בזיהוי המנגנון שבו משתמש הטלומראז לצורך התארכות. גריידר בחרה להשתמש באנזימים מפרקי RNA וראתה שהטלומרים הפסיקו להתארך, מה שהיה אינדיקציה לכך ש-RNA מעורב באנזים.
קריירה מאוחרת
גריידר החלה אז את המעבדה שלה כעמיתת מעבדת קולד ספרינג הארבור, וגם החזיקה במשרת סגל במעבדת קולד ספרינג הארבור, לונג איילנד, ניו יורק. גריידר המשיכה לחקור את טלומראז הטטרחימנה, שיבטה את הגן המקודד לרכיב ה-RNA והוכיחה שהוא מספק את התבנית לחזרות הטלומר TTGGGG (1989) וכן קבעה שהטלומראז הוא תהליכי (1991). היא גם הצליחה לשחזר את טלומראז הטטרחימנה במבחנה (1994) ולהגדיר את מנגנוני השימוש בתבנית (1995). גריידר עבדה גם עם קלווין הארלי כדי להראות שקיצור טלומרים עומד בבסיס הזדקנות תאית (1990). כדי לבחון רעיון זה עוד יותר, אופיינו טלומראז עכבר ואדם (1993) (1995) ושובט רכיב ה-RNA של טלומראז העכבר (1995).
במהלך תקופה זו, גריידר, בשיתוף עם רונלד א' דפינהו, יצרה את עכבר ה-knockout הראשון לטלומראז, והראתה שלמרות שטלומראז אינו חיוני לחיים, טלומרים קצרים יותר ויותר מובילים לפנוטיפים מזיקים שונים, המכונים בלשון עממית הזדקנות מוקדמת. באמצע שנות ה-90, גריידר גויסה על ידי מייקל ד' ווסט, מייסד חברת הביוטכנולוגיה Geron (כיום מנכ"ל AgeX Therapeutics) להצטרף למועצה המייעצת המדעית של החברה ונשארה במועצה עד 1997.
גריידר קיבלה משרת סגל בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בשנת 1997. גריידר המשיכה לחקור עכברים חסרי טלומראז וראתה שהדור השישי של העכברים שלה הפך לעקר לחלוטין, אך כאשר זווגו עם עכברי ביקורת, העכברים חסרי הטלומראז הצליחו לחדש את הטלומרים שלהם. גריידר המשיכה לעבוד על ביוכימיה של טלומראז, הגדירה את המבנה השניוני (2000) וגבול התבנית (2003) של RNA טלומראז של חולייתנים וכן ניתחה את מבנה ה-pseudoknot ב-RNA טלומראז אנושי (2005). בנוסף לעבודה בטטרחימנה ובמערכות יונקים, גריידר חקרה גם טלומרים וטלומראז בשמרים Saccharomyces cerevisiae, תוך אפיון נוסף של מנגנון המרת הגנים מבוסס הרקומבינציה שתאי שמרים חסרי טלומראז משתמשים בו כדי לשמור על טלומרים (1999) (2001). גריידר גם הראתה שטלומרים קצרים מעוררים תגובה לנזק ב-DNA בשמרים (2003).
גריידר, בלקברן ושוסטק חלקו את פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי לשנת 2006 על עבודתם על טלומרים, לפני שקיבלו במשותף את פרס נובל בשנת 2009.
בפברואר 2014, גריידר מונתה לפרופסור מכובדת של בלומברג באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גריידר כיהנה כמנהלת וכפרופסור במחלקה לביולוגיה מולקולרית וגנטיקה ב-Johns Hopkins Medicine. גריידר קודמה לראשונה לפרופסור דניאל נתנס במחלקה לביולוגיה מולקולרית וגנטיקה בשנת 2004.
נכון לשנת 2021, היא פרופסור מכובדת לביולוגיה מולקולרית, תאית והתפתחותית ב-UC סנטה קרוז.
המעבדה של גריידר מעסיקה סטודנטים ופוסט-דוקטורנטים כדי לבחון עוד יותר את הקשרים בין ביולוגיה של טלומרים לבין הקשר שלהם למחלות. המעבדה של גריידר משתמשת במגוון כלים כולל שמרים, עכברים וביוכימיה כדי להסתכל על קיצור טלומרים מתקדם. המעבדה של גריידר חוקרת גם כיצד ניתן לשלוט על עיצוב מחדש של גידולים על ידי נוכחות של טלומרים קצרים. עבודתה העתידית של המעבדה תתמקד יותר בזיהוי העיבוד והוויסות של טלומרים והתארכות טלומרים.
חיים אישיים
גריידר נישאה לנתנאל סי קומפורט, עמית אקדמי, בשנת 1992. הם התגרשו בשנת 2011. יש לה שני ילדים.
פרסים והוקרה
- חוקרת Pew במדעי הביו-רפואה (1990–1994)
- פרס בינלאומי של קרן גיירדנר (1998)
- פרס רוזנסטיל במחקר רפואי בסיסי (1998) (משותף עם אליזבת בלקברן)
- חברה באגודה האמריקאית לביולוגיה של התא (1999)
- פרס קרן פאסאנו (1999) (משותף עם אליזבת בלקברן)
- פרס צלחת הזהב של האקדמיה להישגים (2000)
- עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים (2003)
- חברה באקדמיה הלאומית למדעים (2003)
- פרס ריצ'רד לונסברי (2003), האקדמיה הלאומית למדעים
- חברה באגודה האמריקאית לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית (2004)
- פרס לילה גרובר לחקר הסרטן (2006)
- פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי (2006) (משותף עם אליזבת בלקברן וג'ק שוסטק)
- פרס ויילי במדעי הביו-רפואה (2006) (משותף עם אליזבת בלקברן)
- פרס לואיזה גרוס הורוויץ מאוניברסיטת קולומביה (2007) (משותף עם אליזבת בלקברן וג'וזף ג' גאל)
- פרס פרל מייסטר גרינגארד (2008) (משותף עם אליזבת בלקברן וויקי לונדבלד)
- פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (2009) (משותף עם אליזבת בלקברן וג'ק שוסטק)
- פרס פאול ארליך ולודוויג דרמשטטר (2009) (משותף עם אליזבת בלקברן)
- חברה במכון לרפואה (2010)
- חברה, האגודה הפילוסופית האמריקאית (2016)
- פרס פינאקל (2019), האגודה לנשים במדע
- פרס למצוינות באבחון מולקולרי, האגודה לפתולוגיה מולקולרית (2022)