קרלוס רואיס סאפון: מוכר הספרים של סיפורים נשכחים
עמוק מתחת לברצלונה, בדמיונו, שוכנת ספרייה מפותלת בשם "בית הקברות של הספרים הנשכחים", שבה נשמר כל כרך שנשמט מזיכרון העולם, ושם נאמר לילד לבחור ספר אחד ולהגן עליו כל חייו. מתוך רעיון יחיד זה בנה קרלוס רואיס סאפון (Carlos Ruiz Zafón) את אחת התופעות הספרותיות הפופולריות הגדולות של המאה ה-21: ברצלונה גותית של צללים וסודות, שהובילה את "צלה של הרוח" (The Shadow of the Wind) ליותר מחמישים שפות ולידיהם של מיליונים.
ילדות בברצלונה
קרלוס רואיס סאפון נולד ב-25 בספטמבר 1964 בברצלונה, העיר שתהפוך ללב הפועם של כל יצירתו הספרותית. הוא גדל במשפחה ממעמד הפועלים; סביו עבדו במפעלים ואביו מכר ביטוחים. הוא למד בבית ספר דתי, מאוחר יותר למד מדעי המידע, והחל את הקריירה שלו לא בספרות אלא בפרסום, תחום שבו שלט לפני שהחליט שהמילים נועדו למשהו גדול יותר. הוא היה בן שלושים בערך כשהתפרסם ספרו הראשון.
מספרות נוער לרב-מכר עולמי
ארבעת הרומנים הראשונים של סאפון, שהחלו עם "נסיך הערפל" (El Príncipe de la Niebla) בשנת 1993, נכתבו עבור קוראים צעירים וזיכו אותו בקהל מעריצים מסור בספרד. בשנות ה-90 עבר ללוס אנג'לס ועבד לזמן קצר בכתיבת תסריטים, ניסיון שחידד את האיכות הקולנועית של הפרוזה שלו. לאחר מכן, בשנת 2001, הגיע "צלה של הרוח" (La Sombra del Viento), רומן המתרחש בברצלונה הפצועה של השנים שלאחר מלחמת האזרחים הספרדית, העוקב אחר הצעיר דניאל סמפרה כשהוא חוקר את גורלו של סופר מסתורי. הספר הפך לאחד הרומנים הספרדיים המצליחים ביותר מזה עשורים, נמכר במיליוני עותקים והופיע ברשימת מאה הספרים הספרדיים הגדולים של הרבע האחרון של המאה הקודמת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בית הקברות של הספרים הנשכחים
"צלה של הרוח" התברר כחלק הראשון של מחזור בן ארבעה ספרים, "בית הקברות של הספרים הנשכחים", שהמשיך עם "משחקו של המלאך" (2008), "אסיר השמים" (2011), והסתיים עם "מבוך הרוחות" (2016). לאורך הרביעייה טווה סאפון סאגה גותית שלובת זרועות על סופרים, מוכרי ספרים וסודות קבורים, שכולם מקרינים החוצה מאותה ספרייה תת-קרקעית נסתרת ומהרחובות האווירתיים של ברצלונה. סגנונו שאב בגלוי מקלאסיקות מהמאה ה-19, מסרטי פילם נואר ומנות שנותיו כתסריטאי; הוא דמיין סצנות באופן קולנועי, והעלה באוב עולמות עשירים ומוצלים ודמויות אקסצנטריות. הוא היה מגן נלהב על יצירותיו וסירב לכל עיבוד קולנועי, כשהוא מתעקש שהספרים הם "מחווה לספרות, למילה הכתובה" וכי הפיכתם לסרט או לטלוויזיה "תהיה בגידה".
תפוצה עולמית
יצירתו של סאפון הגיעה לקוראים ביותר מארבעים וחמש מדינות וליותר מחמישים שפות, ודווח כי "צלה של הרוח" לבדו נמכר בכחמישה-עשר מיליון עותקים. הוא זכה בפרסים ספרותיים בינלאומיים ברחבי אירופה, והוצאת הספרים שלו, פלנטה (Planeta), כינתה אותו "אחד הסופרים העכשוויים הטובים ביותר". עם זאת, כפי שציין יותר מסופד אחד, הוא נותר סוג מסקרן של כוכב: סנסציה ספרותית שספריה רבי-מכר, שרבים מהקוראים המסורים שלו עדיין התקשו לזכור את שמו, כאשר תהילתו נחה יותר בספר מאשר בסופר.
מדוע קרלוס מכונה גאון
הכישרון של סאפון מתואר בצורה הטובה ביותר כאדריכלות נרטיבית: היכולת לבנות יקום בדיוני רחב ומקושר, שזכה לעלילה מורכבת וסוחפת מבחינה רגשית, ושמר על מתח ואווירה לאורך ארבעה רומנים מחוברים. האיכות היצירתית הספציפית היא בניית עולם המותכת עם תנופת הסיפור, הכוח לגרום לקוראים להיכנע לחלוטין למקום שמעולם לא היה קיים. מכירותיו הבינלאומיות העצומות והכללתו בין הספרים החשובים ביותר של ספרד לאחרונה הם מדדים אמיתיים להישג, והתפיסה שלו לגבי "בית הקברות של הספרים הנשכחים" היא מקורית באמת, דימוי שנכנס לדמיונם המשותף של הקוראים. הטיעון הנגדי ההגון הוא שסאפון כתב בצורה מוצקה במסורת הגותית-מלודרמטית הפופולרית, ורבים בממסד הספרותי היו זהירים לגבי דירוגו יחד עם החדשנים הגדולים של הפרוזה. העלילות שלו יכולות להיות בארוקיות, האווירה שלו עמוסה לעייפה, וכמה מבקרים רואים ביצירתו בידור עשוי היטב ולא ספרות בת-קיימא. המילה גאון, כשהיא מיושמת עליו, מכבדת את השליטה במלאכת הסיפור ואת ההמצאה של עולם בדיוני בלתי נשכח, לא את המצאתו מחדש של הרומן כצורה. על בסיס מדויק יותר זה הטענה מחזיקה מעמד: מעטים מהסופרים בעידן שלו השתוו ליכולתו לגרום לכל כך הרבה קוראים להתאהב עמוקות בקריאה עצמה.
מורשת
קרלוס רואיס סאפון נפטר מסרטן המעי הגס ב-19 ביוני 2020, בלוס אנג'לס, בגיל חמישים וחמש. הוא הותיר אחריו יצירת מופת שהושלמה ומורשת מוזרה ומתמשכת: ברצלונה של המחשבה, חציה אמיתית וחציה חלום, שקוראים ברחבי העולם נושאים איתם כעת. הנושא העמוק ביותר שלו היה תמיד אהבת הספרים, והישגו הגדול ביותר עשוי להיות בכך שספריו שלו הפכו, עבור מיליונים, בדיוק לאותו כרך יקר ערך שהספרייה הבדיונית שלו נבנתה כדי להגן עליו.