קרלו ג'זואלדו (Carlo Gesualdo): הנסיך הרוצח שכתב מחדש את חוקי ההרמוניה
בליל ה-16 באוקטובר 1590, בארמון בפיאצה סן דומניקו מג'ורה (Piazza San Domenico Maggiore) בנאפולי, פרצו אציל בן 24 וחבורת משרתים חמושים לחדר השינה של אשתו. מריה ד'אוואלוס (Maria d'Avalos) ומאהבה, פבריציו קאראפה (Fabrizio Carafa), דוכס אנדריה, מתו שם. הרוצח היה קרלו ג'זואלדו, יורש נסיכות ונוזה (Venosa). שום בית משפט לא העניש אותו. במהלך שני העשורים הבאים הוא כתב חלק מהמוזיקה הנועזת ביותר של הרנסאנס: מדריגלים כל כך דיסוננטיים וחסרי מנוחה, שקרוב ל-350 שנה לאחר מותו, איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky) עיבד מחדש שלושה מהם כמחווה. המוזיקה והרציחות לא נפרדו מאז.
אחיינו של קדוש, שנולד לכוח
ג'זואלדו נולד, ככל הנראה ב-30 במרץ 1566, בונוזה שבממלכת נאפולי, למשפחה מאדמות הדרום הגדולות. אמו, ג'רונימה בורומאו (Geronima Borromeo), הייתה אחיינית של האפיפיור פיוס הרביעי (Pius IV). הוא נקרא על שם אחיה, קרלו בורומאו (Carlo Borromeo), הארכיבישוף הרפורמטור של מילאנו, שהוכרז כקדוש בשנת 1610. כבן שני, קרלו לא היה אמור למלוך. מותו המוקדם של אחיו הבכור הפך אותו ליורש תארי המשפחה ונכסיה.
המוזיקה תבעה אותו מוקדם. הוא למד הלחנה מילדותו והפך לנגן לאוטה מיומן. גברים במעמדו היו אמורים לשלם למלחינים, לא להפוך לכאלה. ג'זואלדו עשה את שניהם.
נישואים בין בני דודים
בשנת 1586 הוא נשא לאישה את בת דודתו הראשונה, מריה ד'אוואלוס. היא הייתה מבוגרת בכמה שנים מבעלה החדש וכבר התאלמנה פעמיים. היא ילדה לו בן, עמנואלה (Emanuele). בתוך שנים ספורות היא החלה ברומן עם פבריציו קאראפה, הדוכס השלישי מאנדריה, חבר באחד הבתים האצילים הגדולים של נאפולי.
ליל ה-16 באוקטובר 1590
ג'זואלדו טמן מלכודת. בליל ה-16 באוקטובר 1590, כשגברים חמושים לצידו, הוא פרץ לחדרה של אשתו במעון המשפחתי ורצח את מריה ד'אוואלוס ואת פבריציו קאראפה. הגופות הושארו על מדרגות הארמון. חקירה רשמית נפתחה למחרת.
מריה ד'אוואלוס הייתה אם לילד קטן. ארבע מאות שנים של סיפור מחדש הפכו את שניהם לדמויות באגדה של מישהו אחר. הם היו בני אדם, ומותם הוא נקודת הייחוס של סיפור זה.
צדק עבור נסיך
ה-Gran Corte della Vicaria, בית המשפט הגבוה של הממלכה, קבע כי ג'זואלדו לא ביצע פשע. החוק באותה תקופה התיר לבעל להרוג אישה ומאהב שנתפסו בניאוף, והמשנה למלך לא התערב לטובת משפחת קאראפה. ג'זואלדו פרש מנאפולי לנכסי משפחתו, הרחק מקרובי משפחתם של הקורבנות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המשוררים טורקוואטו טאסו (Torquato Tasso) וג'מבטיסטה מרינו (Giambattista Marino) כתבו שניהם על הפרשה. בשנת 1591 מת אביו של ג'זואלדו, והרוצח הפך לנסיך ונוזה.
פרארה: נסיך בין אנשי מקצוע
בשנת 1594 נסע ג'זואלדו צפונה לפרארה (Ferrara), מושבם של דוכסי ד'אסטה (d'Este) ומרכז לכתיבת מדריגלים חדשים. הוא בא כדי לתבוע כלה, לאונורה ד'אסטה (Leonora d'Este), והוא בא כמלחין. הדפוס הדוכסי הדפיס את ספריו הראשון והשני של מדריגלים לחמישה קולות באותה שנה, שלישי ב-1595 ורביעי ב-1596.
הנישואים היו אומללים. בתוך חודשים הוא עזב את אשתו החדשה לתקופות ארוכות, ודיווחים בני הזמן מתארים התעללות ובגידה. היא הלכה בעקבותיו דרומה, בחוסר רצון, בשנת 1597.
הרמוניה על הקצה
מה שהופך את ג'זואלדו למשמעותי הוא הצליל. מדריגל מספריו המאוחרים נע בטלטלות: קטע איטי של אקורדים כרומטיים צורמים, לאחר מכן התפרצות של קונטרפונקט מהיר, ואז עצירה פתאומית. מילה בודדת של כאב, moro ("אני מת"), יכולה לגרור את ההרמוניה למחוזות שאליהם בני דורו לא נכנסו. המוזיקולוג גלן ווטקינס (Glenn Watkins) כתב על ה"סגנון ההרמוני המסנוור" של אותם ספרים אחרונים.
הספרים החמישי והשישי הופיעו ב-1611, מודפסים בג'זואלדו. הוא טען שהיצירות נכתבו שנים קודם לכן ושהוא פרסם אותן מכיוון שהופצו עותקים פגומים ואחרים גנבו את עבודתו. הספר השישי מכיל את Moro, lasso, al mio duolo, קינה לחמישה קולות שהפתיחה שלה שוקעת דרך שרשרת של אקורדים כרומטיים.
כפרה בצבע ובפוליפוניה
בעשור האחרון לחייו פנה ג'זואלדו בחדות לעבר הכנסייה. הוא בנה שתי כנסיות בעיירה ג'זואלדו, סנטיסימו רוזאריו (Santissimo Rosario) וסנטה מריה דלה גרציה (Santa Maria delle Grazie). בשנייה תלויה היצירה Il Perdono di Gesualdo (1609), מאת ג'ובאני באלדוצ'י (Giovanni Balducci): הנסיך כורע ברך בעוד דודו הקדוש, קרלו בורומאו, מתווך עבורו לפני ישו. בשנים 1611 ו-1612 הוא ביקש מזכרות של בורומאו מבן דודו, הקרדינל פדריקו בורומאו (Federico Borromeo), וקיבל דיוקן וסנדל.
המוזיקה הדתית שלו נושאת את אותו משקל. שני ספרי מוטטים, ה-Sacrae cantiones, הודפסו בשנת 1603. בשנת 1611 הגיע ה-Tenebrae Responsoria לשבוע הקדוש, שהגדיר טקסטים של בגידה והפסיון עם אותה הרמוניה מתוחה כמו במדריגלים.
בית ללא שלום
הטירה בג'זואלדו לא הייתה מקלט. לאונורה ד'אסטה פתחה בהליכי כישוף נגד פילגש לשעבר של בעלה; שתי נשים הורשעו ונכלאו בטירה. ב-20 באוגוסט 1613 מת עמנואלה, בנו מנישואיו הראשונים. ג'זואלדו האריך ימים אחריו בפחות משלושה שבועות. הוא מת בטירתו ב-8 בספטמבר 1613. סיבת מותו אינה מתועדת בוודאות.
שתיקה, ואז גילוי מחדש
במשך רוב ארבע מאות השנים שלאחר מותו, הסיפור עלה על התווים. המאה ה-20 הפכה את הסדר. חוקרים ומלחינים שמעו בכתיבתו הכרומטית קול שונה מכל קול אחר בתקופתו, וסטרווינסקי הפך למגינו המפורסם ביותר. הוא עיבד מחדש שלושה מדריגלים לכלים בשם Monumentum pro Gesualdo di Venosa ad CD annum וניצח על הבכורה בוונציה ב-27 בספטמבר 1960. ג'ורג' בלנשין (George Balanchine) הפך זאת מאוחר יותר לבלט עבור הניו יורק סיטי בלט (New York City Ballet). כיום המדריגלים והרספונסוריות שלו מוקלטים על ידי הרכבים מובילים, מה-Collegium Vocale Gent ועד הג'זואלדו סיקס (Gesualdo Six).
על המסך ובדפוס
- Monumentum pro Gesualdo di Venosa ad CD annum (1960), יצירה תזמורתית מאת איגור סטרווינסקי המעבדת מחדש שלושה מדריגלים של ג'זואלדו; הוקרנה בבכורה בוונציה בניצוחו של סטרווינסקי, ובהמשך הועלתה כבלט מאת ג'ורג' בלנשין עבור הניו יורק סיטי בלט. - Gesualdo: Death for Five Voices (1995), סרט תיעודי עבור רשת השידור הציבורי הגרמנית ZDF, בבימויו וקריינותו של ורנר הרצוג (Werner Herzog); אף שחקן אינו מגלם את ג'זואלדו, והזמרת מילבה (Milva) מופיעה כרוחה של מריה ד'אוואלוס. - Gesualdo (1995), אופרה מאת אלפרד שניטקה (Alfred Schnittke) לליברית מאת ריצ'רד בלצ'אכר (Richard Bletschacher), הועלתה בבכורה באופרה הממלכתית של וינה ב-26 במאי 1995 בניצוחו של מסטיסלב רוסטרופוביץ' (Mstislav Rostropovich).
מדוע קרלו ג'זואלדו מכונה גאון
מכיוון שהמוזיקה אמיתית. ג'זואלדו שמע אפשרויות הרמוניות שבני דורו לא יכלו לדמיין או לא העזו להסתכן בהן, והוא העלה אותן על הכתב ללא פשרות. המקוריות הזו היא הסיבה שהוא נמצא ב-Geniuses.club. זו גם הסיבה שסיפורו חייב להסופר בשלמותו. מריה ד'אוואלוס ופבריציו קאראפה נהרגו על ידי אדם שמעמדו הציב אותו מעל החוק, ובית המשפט שזיכה אותו הגן על סדר חברתי, לא על צדק. יותר מדי סיפורים הפכו את שני הקורבנות לאביזרים לאגדה על אמן מעונה. הגאונות שלו מסבירה את המדריגלים. היא לא מסבירה דבר על אותו לילה בנאפולי, והיא לא מתרצת דבר ממנו.