קמילה אורסו: הילדה שהקונסרבטוריון של פריז מעולם לא התכוון לקבל
בשנת 1849 התחרתה ילדה בת שמונה מול שבעים שישה בנים על תשעה מקומות פנויים בכיתת הכינור של הקונסרבטוריון של פריז – מוסד שעד לאותו רגע מעולם לא קיבל סטודנטית לכינור. היא זכתה במקום באופן חד-משמעי. היה זה הראשון בשורה ארוכה של רגעים שבהם קמילה אורסו פשוט גברה על מערכת שנועדה להדיר אותה, והיא בילתה את חמשת העשורים הבאים בעשייה דומה על במות ברחבי שלוש יבשות, בתקופה שבה מבקרים התווכחו בגלוי אם לאישה יש מה לחפש כשהיא מחזיקה כינור בכלל.
ייעודי שהתגלה במיסה
אורסו נולדה בשם אמילי-קמילה אורסו (Émilie-Camille Urso) ב-13 ביוני 1840 בנאנט שבצרפת (יש מקורות המציינים את שנת 1842), הבכורה מבין חמישת ילדיהם של סלבטור אורסו, חלילן איטלקי, ואמילי ז'ורואר, זמרת צרפתייה. הקריאה שלה הגיעה כמעט במקרה: לאחר ששמעה סולו כינור במהלך מיסה לכבודה של סצילה הקדושה בכנסייה של אביה, היא החליטה שהכלי שייך לה. היא החלה בשיעורים בגיל שש אצל פליקס סימון, כנר ראשי של תזמורת התיאטרון המקומית, שהסכים ללמדה ללא תשלום תקופת ניסיון – הימור שהשתלם כמעט מיד בהתחשב בקצב ההתקדמות המהיר שלה. משטר האימונים שלה עלה משלושה שעות ביום לכדי, לפי עדויות מסוימות, שבעה או שמונה שעות ביום בהיותה ילדה קטנה.
פריצה אל תוך הקונסרבטוריון
אורסו התקבלה לקונסרבטוריון של פריז ביוני 1849 בגיל שמונה – היא המתינה במיוחד עד שהגיעה לגיל הקבלה המינימלי – כשהיא גוברת על שבעים וששה בנים שהתחרו על תשעה מקומות בכיתת הכינור והפכה לסטודנטית הראשונה שבית הספר קיבל אי פעם לתוכנית זו. תחת חסותו התובענית של למבר מאסאר (Lambert Massart), היא שמרה לכאורה על אימונים של שמונה שעות או יותר ביום בין הגילאים שבע עשרה. היא עברה את מבחני הגמר שלה ביולי 1852, וזכתה בתעודות מקום שלישי בסולפג' ובכינור – כשהיא מבצעת את הקונצ'רטו מס' 24 של ויאוטי – והפכה לסטודנטית הראשונה בקונסרבטוריון שזכתה בפרס כלשהו בכינור.
הופעת בכורה אמריקאית וקריירה בדרכים
אורסו ערכה את הופעת הבכורה האמריקאית שלה בסתיו 1852 באולם מטרופוליטן בניו יורק, ב-30 בספטמבר, והמבקרים התרשמו משיווי המשקל שלה לא פחות מאשר מהטכניקה שלה; באחת הביקורות צוין שהיא "מחזיקה את הכינור בחופשיות ובקלות שבה גברת ספרדית מחזיקה את המניפה שלה". במהלך העשורים הבאים היא הופיעה עם אגודת הבוסטון פילהרמוניק והפילהרמוניק של ניו יורק (שניהם ב-1863), יצאה לסיבוב הופעות עם להקתו של פטריק ס. גילמור (Patrick S. Gilmore) בין השנים 1863 ל-1864, והופיעה ברחבי קנדה ב-1864 וב-1865. היא שבה לאירופה לתשואות רמות בפריז ביוני 1865, וממש משם בנתה קריירת סיבוב הופעות שנמשכה כ שלושים שנה והגיעה לבסוף לאוסטרליה ולדרום אפריקה – מסלול שמוזיקאים מעטים מכל מגדר ניסו במאה התשע-עשרה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"פסלת אש"
מבקרים בני זמנה חיפשו שפה חיה כדי לתאר את נוכחות הבמה והשליטה שלה. הסופר תיאדור טילטון (Theodore Tilton) תיאר אותה כמי שעומדת "על הבמה כמו פסלת אש", ומבקרים שיבחו שוב ושוב את מה שאחד מהם כינה אינטונציה "מושלמת ככל שאוזן אדם יכולה לאפשר". בשיא תהילתה היא כונתה "המלכה הכנרת של העולם", ועוד ב-1901 – עמוק בתוך קריירה שרוב המבצעים היו מסיימים מזמן – ה-Tacoma Ledger, בסקירת סיבוב הופעות בצפון-מערב אמריקה, הכריז בפשטות כי "קמילה אורסו היא עדיין הכנרת הדגולה בעולם".
נגינה נגד ההנחות של תקופתה
הקריירה של אורסו התפתחה על רקע ספקנות מתמדת ומפורשת שאישה יכולה או צריכה לשלוט בכלי שנחשב באותה תקופה לגברי. היא התייחסה להנחה זו באופן ישיר בהרצאה משנת 1893, ושואלת בצורה ממוקדת: "למה שלא אלמד את הכינור?" היא גם לא התאימה לתבנית התקופה עבור נשים במובנים אחרים – היא נישאה פעמיים, גידלה ילדים, הופיעה ללא הפסקה, ארגנה את סיבובי ההופעות של עצמה ולימדה, והכול בבת אחת, בתקופה שבה פרשנות ציבורית ציפתה מנשים לבחור תפקיד אחד ולהישאר בתוכו. אנקדוטה בולטת אחת, אם כי קודרת, מימי סיבובי הופעות הספר שלה גורסת שכ-שלוש מאות זאבי יער נהרגו כדי לסייע במימון הופעות באותה גזרה – פרט שממחיש עד כמה מחוץ למעגלי הקונצרטים המקובלים פעלה הקריירה שלה לפעמים. מבחינה כלכלית, הצלחתה מעולם לא התעצמה במלואה: בשנותיה המאוחרות היא הופיעה בוודוויל כדי לסגור חודשים, מה שעורר ביקורת נוקבת מצד אלה שחשבו שכנרת רצינית לא צריכה לרדת לכדי הופעות מגוונות, והיא מעולם לא צברה מספיק כדי לפרוש בנוחות.
מוות וקבר ללא שמה
אורסו הלכה לעולמה בניו יורק ב-20 בינואר 1902, מסיבוכים של דלקת תוספתן, ונקברה בבית העלמין גרין-ווד בברוקלין. המצבה המקורית שלה ציינה אותה רק כ"אשתו של" בעלה, ללא כל אזכור לקריירה שהפכה אותה למפורסמת בינלאומית – מופע אחרון ושקט של אותה מחיקה שהיא בילתה את חייה בהדיפתה. כנרות צעירות זיהו את מה שעשתה ללא קשר לכך: מוד פאוול (Maud Powell), שפנתה לקריירת קונצרטים אמריקאית משלה, זקפה לזכות אורסו את ההוראה "למה כל הגרודים הגולמיים שלי יכולים להפוך".
מדוע קמילה נקראת גאון
הגאונות של אורסו, כפי שתארו אותה בני דורה, הייתה בעיקרה ביצועית: שליטה מדויקת ואקספרסיבית במיוחד בכינור, שניכרה בגיל צעיר מספיק כדי שמווסד ללא תקדים לקבלת בנות יעשה יוצא דופן כדי לקבלה, ושנשמרה לאורך קריירה בת חמישים שנה שבעוד שנות השישים לחייה מבקרים עדיין כינו את הטובה בעולם. "אינטונציה קרובה למושלמת ככל שאוזן אדם יכולה להרשות לעצמה" היא שפה של שליטה טכנית, ולא של חדשנות מושגית – שום דבר ברישום אינו זוקף לזכותה עיצוב מחדש של טכניקת כינור, הלחנה או תיאוריה מוזיקלית באופן שבו מילה זו מרמזת לפעמים על דמויות אחרות. מה שהפך את הישגה למשמעותי היסטורית היה פחות טענה לאינטלקט מוזיקלי חסר תקדים מאשר העובדה שהיא הגיעה לרמת שליטה זו תוך כדי פריצת מוסדות בכוח – הקונסרבטוריון, במת הקונצרטים האמריקאית, מעגלי סיבובי הופעות בינלאומיים – שלא היה להם מנגנון בנוי לכך שאישה תכנס אליהם כלל; השאלה שלה עצמה מ-1893, "למה לא למדתי את הכינור", היא סיכום טוב יותר של מה שהוכיחה מכל טענה לגאונות יחידה. הדיווח ההגון זוקף לזכותה מיומנות יוצאת דופן ומתועדת היטב וסיבולת חריגה ולא קטגוריה של מקוריות יצירתית המובחנת ממבצעים עילית אחרים בתקופתה.
מורשת
אורסו זכורה כיום פחות כשם מוכר בכל בית ויותר כראשונה מתועדת – האישה הראשונה בכיתת הכינור של הקונסרבטוריון של פריז, ואחת הנשים הראשונות שבנו קריירת קונצרט סולو משמעותית בארצות הברית – וכמשפיעה ישירה על דור הכנרות האמריקאיות, כולל מוד פאוול, שהלכו בעקבותיה אל במות מקצועיות. מחקרים עדכניים ורציוספקטיביות מוזיאוניות פעלו לשחזור קריירה שעל גבי מצבתה שלה, במשך עשורים, סירבו לתעד.