באדי הולי: התוכנית לכל להקה שבאה אחריו
באוגוסט 1957 עלו ארבעה נערים לבנים מלבק, טקסס לבמת תיאטרון האפולו (Apollo Theater) בהארלם — הרכב הלבנים הראשון שהופיע במקום מעולם — ונתקלו בחומת אדישות. הם פרצו את הקרח כשניגנו את שירו של בו דידלי (Bo Diddley). בתוך שבועות, השיר "That'll Be the Day" הגיע למקום הראשון. 18 חודשים לאחר מכן, באדי הולי (Buddy Holly) מת בשדה תירס באיווה בגיל 22, לאחר שהקליט כ-50 שירים, רובם פרי עטו, בקריירה מקצועית שנמשכה בקושי שנתיים.
תקופת החניכות בלבק
צ'ארלס הארדין הולי (Charles Hardin Holley) נולד ב-7 בספטמבר 1936 בלבק, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של ל. או. הולי, חייט ואיש מכירות, ואלה פאולין דרייק. השפל הכלכלי גרם למשפחה לנדוד ברחבי העיר כשאביו החליף מקומות עבודה; כולם בבית, למעט אביו, שרו או ניגנו במשהו. הופעת הבכורה שלו על הבמה הייתה בגיל חמש, כששר את "Down the River of Memories" תמורת חמישה דולרים. שיעורי הפסנתר בגיל 11 נמשכו תשעה חודשים; במקום זאת הוא עבר לגיטרה.
המוזיקה שספג הייתה קאנטרי — האנק ויליאמס, ג'ימי רוג'רס, ביל מונרו, בוב וילס, משפחת קרטר — אך בשעות הלילה המאוחרות הוא כיוון את הרדיו לתחנות רית'ם אנד בלוז, ועד גיל העשרה הוא כבר חיבר בשקט בין שתי מסורות שהרדיו בטקסס הקפיד להפריד ביניהן. יחד עם חברו לספסל הלימודים בוב מונטגומרי, הוא החזיק במשבצת שידור בתוכנית "Sunday Party" בתחנת KDAV החל מ-1953, בזמן שלמד הדפסה ושרטוט בתיכון לבק.
הכישלון בנאשוויל
ב-1955 הוא הופיע שלוש פעמים כמופע פותח לאלביס פרסלי (Elvis Presley) בלבק. זה הכריע את הכף: הרכב קאנטרי-וסטרן הפך להרכב רוק אנד רול. חברת דקה (Decca) החתימה אותו בפברואר 1956 — כשהיא כותבת בטעות "Holly" בחוזה במקום "Holley", וכך הוא הפך להולי. המפיק אוון בראדלי הכניס אותו למכונה של נאשוויל, המתוזמרת והמבוקרת, והולי התמרמר על חוסר היכולת להשפיע מבחינה יצירתית. השירים "Blue Days, Black Nights" ו-"Modern Don Juan" לא נמכרו. דקה סירבה לחדש את החוזה ב-22 בינואר 1957. הוא היה בן 20, וסיים את דרכו שם.
קלוביס, ניו מקסיקו
במרחק 90 מייל משם, מפיק עצמאי בשם נורמן פטי ניהל אולפן בקלוביס שגבה תשלום לפי שיר ולא לפי שעה — ההחלטה הכלכלית המשמעותית ביותר בראשית הרוק אנד רול, שכן משמעותה הייתה שהלהקה של הולי יכולה להתמקם שם לימים שלמים. עם ג'רי אליסון בתופים, ג'ו ב. מולדין בבס וניקי סאליבן בגיטרת ליווי, הוא הקליט מחדש שיר שבוזבז בנאשוויל, ששמו נלקח משורה שג'ון ויין (John Wayne) חזר עליה בסרט המחפשים (The Searchers).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכיוון שעדיין היו מחויבים לדקה, הם הוציאו את השיר תחת שם להקה: הקריקטס (the Crickets). פסיקתה של בריטניקה לגבי אותו אולפן היא חד-משמעית — הם היו "ראשוני אמני הרוק אנד רול שניגשו לתהליך ההקלטה" כאל משהו להתנסות בו, תוך שהם מפתחים מיקומי מיקרופון לא שגרתיים, אפקטים של הדהוד (אקו) והקלטות רב-ערוציות (overdubbing). בשיר "Words of Love" הולי הקליט את קולו פעמיים, טכניקה שהביטלס (The Beatles) יהפכו מאוחר יותר לסגנון מזוהה.
המצאת הלהקה
השיר "That'll Be the Day", שיצא ב-27 ביולי 1957, הגיע לראש מצעד רבי-המכר האמריקאי באותו ספטמבר ובילה שלושה שבועות במקום הראשון בבריטניה. "Peggy Sue" הגיע למקום השלישי במצעד הפופ ולמקום השני ב-R&B; "Oh, Boy!" נכנס לעשירייה הראשונה עם "Not Fade Away" בצד השני של התקליט. לאחר מכן הכל קרה מהר מאוד: התוכנית American Bandstand, שתי הופעות בתוכנית של אד סאליבן (Ed Sullivan), סיבוב הופעות באוסטרליה עם ג'רי לי לואיס (Jerry Lee Lewis), ו-50 הופעות בבריטניה ב-25 ימים במרץ 1958 — הסיבוב שבו מיק ג'אגר (Mick Jagger) הצעיר צפה בו בווליץ', ואריק קלפטון (Eric Clapton), כשראה אותו בטלוויזיה, חשב שזה "כמו לראות כלי נגינה מהחלל החיצון."
מה שהיה חשוב יותר מכל תקליט בודד היה צורת העבודה. היכל התהילה של הרוק אנד רול (Rock and Roll Hall of Fame) מזקף לזכותו של הולי את חלוציות ההרכב הסטנדרטי מאז: שתי גיטרות, בס ותופים, שכותב ומבצע את החומרים של עצמו. לפניו, זמרים עמדו בחזית של להקות שכורות ואנשי A&R בחרו את השירים. גיטרת הפנדר סטראטוקסטר (Fender Stratocaster) שלו סיפקה גם מקצב עוצמתי וגם קווי סולו גבוהים, בעוד קולו עשה משהו שאיש לא עשה לפניו — ה"גיהוק" הקולי, המעבר לפלסט, והגמגום המשולב במכות מיתר קצביות. משקפיים בעלי מסגרת קרן היו הצעה של דון אוורלי (Don Everly); נערים החלו עד מהרה לבקש מהאופטיקאים "משקפי באדי הולי".
ניו יורק וסשן המיתרים
ביוני 1958 פגש את מריה אלנה סנטיאגו, פקידת קבלה בהוצאת Peer-Southern, והציע לה נישואין בדייט הראשון שלהם כשהוא מוציא טבעת מתוך ורד אדום. הם נישאו ב-15 באוגוסט בלבק. בדצמבר הוא נפרד מפטי ומהקריקטס בגלל שיקולים לוגיסטיים — הולי רצה לניו יורק, שם היו המוציאים לאור; הלהקה רצתה להישאר בטקסס. פטי עיכב את כספו, וזו הסיבה שהולי חזר לאוטובוס בינואר.
חודשי ניו יורק מראים לאן הוא כיוון. הוא נרשם לאולפן השחקנים (Actors Studio) של לי סטרסברג (Lee Strasberg), רצה ללמוד פלמנקו, ודיבר על שילוב זמרי גוספל וסול עם אנשי רוק אנד רול — ריי צ'ארלס (Ray Charles), מהליה ג'קסון (Mahalia Jackson). ב-21 באוקטובר 1958, במקדש פיתיאן (Pythian Temple), ניצח המנצח דיק ג'ייקובס על 18 נגנים מתזמורת ה-NBC שליוו אותו בארבעה שירים, ביניהם "It Doesn't Matter Anymore" ושיר של הולי עצמו, "True Love Ways". זה היה סשן האולפן האחרון שלו, והוא נשמע כמו אדם בן 22 שפותח בשלווה קריירה שנייה.
סיבוב הופעות החורף
סיבוב ההופעות שהרג אותו היה הפקה מיושנת ומאורגנת גרוע במערב התיכון, עם אוטובוסים ללא חימום שהתקלקלו פעמיים במזג אוויר מתחת לאפס; המתופף קארל באנץ' אושפז עם כוויות קור. לאחר ההופעה בקליר לייק, איווה ב-2 בפברואר 1959, שכר הולי מטוס ביצ'קראפט בוננזה (Beechcraft Bonanza) בעל ארבעה מושבים. טומי אלסאפ הפסיד בהטלת מטבע על מושב לריצ'י ואלנס (Ritchie Valens); ויילון ג'נינגס (Waylon Jennings) ויתר על מקומו לג'יי. פי. ריצ'רדסון. זמן קצר לאחר השעה 01:00 ב-3 בפברואר, הטייס רוג'ר פיטרסון — שלא הוסמך להטיס מכשירים בלבד — המריא אל מזג אוויר שלא יכול היה להתמודד איתו והתרסק בשדה תירס חמישה מיילים משם. כל הארבעה מתו. הולי נקבר כשגיטרת הסטראטוקסטר שלו חקוקה על מצבתו.
מדוע באדי מכונה גאון
הטענה אינה שהולי היה וירטואוז. הוא לא היה, ונגינת הגיטרה שלו הועלתה בדרגתה על ידי אלפים שלמדו אותה ממנו. הטענה היא אדריכלית. בכ-24 חודשים של עבודה מקצועית הוא הרכיב את התבנית — הרכב של ארבעה המבצע ומעבד את החומרים של עצמו, ומתייחס לאולפן כאל כלי נגינה ולא כאל מכתיב — שעל פיה פועלת המוזיקה הפופולרית מאז. AllMusic מכנה אותו "הכוח היצירתי המשפיע ביותר ברוק אנד רול המוקדם", והיכל התהילה של הרוק אנד רול, שהכניס אותו במחזור הראשון ב-1986, קובע בפשטות ש"הרוק אנד רול כפי שאנו מכירים אותו לא היה קיים ללא באדי הולי". העדות מוחשית: קית' ריצ'רדס (Keith Richards), שבנה את נגינתו המוקדמת על "Not Fade Away", אמר בפשטות: "הוא נמצא בתוך כולם"; ברוס ספרינגסטין (Bruce Springsteen) מנגן הולי בכל לילה לפני העלייה לבמה, "כדי לשמור על כנות".
טענת הנגד ההגיונית היא שהשירים קלילים — שתי דקות, חופן אקורדים, אהבת נעורים ושברון לב ללא יומרה לעומק — ושהוא מת לפני שמישהו יכול היה לבדוק אם היה לו מערכה שנייה. המיתוס של ההתרסקות עשה עבודה ממשית בניפוח דמותו. דון מקלין (Don McLean), שבנה את המיתוס הזה, הציע את ההגנה ההוגנת ביותר: הולי "היה זוכה לאותו מעמד מוזיקלי אם היה חי או מת, בגלל הישגיו". גאונות כאן פירושה סינתזה ועיצוב, לא עומק.
מורשת
הביטלס בחרו את שמם כהד ללהקת הקריקטס שלו; בוב דילן (Bob Dylan), שהיה בן 17 במרחק מטר מהבמה בדאלוות' ימים לפני ההתרסקות, העלה את הזיכרון כשקיבל פרס גראמי כמעט 40 שנה מאוחר יותר. השיר "American Pie" של דון מקלין הפך את 3 בפברואר 1959 ל"יום שבו המוזיקה מתה". הולי נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול ולהיכל התהילה של כותבי השירים ב-1986, קיבל פרס מפעל חיים בגראמי ב-1997, וקיבל כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ביום שבו היה חוגג את יום הולדתו ה-75. בלבק יש פסל, מרכז באדי הולי ואולם אמנויות על שמו. הוא היה מפורסם במשך 18 חודשים והשפיע מאז ועד היום.