בריאן דה פלמה: הפרובוקטור של המסך המפוצל
אדם נצפה על ידי אדם אחר, שבעצמו נצפה על ידי מצלמה שמסתובבת 360 מעלות סביב שניהם, בזמן שהמסגרת עצמה מתפצלת לשניים ומציגה את שתי נקודות המבט בו-זמנית. זה אינו עיטור מבודד בפילמוגרפיה של בריאן דה פלמה (Brian De Palma); זהו כמעט סימן ההיכר שלו. לאורך כמעט שישים שנה הוא בנה כמה מותחני הקולנוע הטכניים הנועזים ביותר באמריקה, משך כמה מהביקורות הקשות ביותר על אלימות ומיזוגניה, ויותר מפעם אחת, התגלה מחדש כעבור עשור כפורמליסט שזכה להבנה שגויה.
מפיזיקה לקולנוע
דה פלמה נולד ב-11 בספטמבר 1940, בניוארק, ניו ג'רזי, הצעיר מבין שלושה בנים לאב מנתח אורתופדי ואם שהתגרשו כשהיה נער – אירוע שדה פלמה אמר מאוחר יותר שעיצב את התעניינותו במציצנות ובמעקב על המסך. הוא גדל בעיקר בפילדלפיה והתחנך בבית הספר Friends' Central, הוא נרשם לאוניברסיטת קולומביה (Columbia University) כמגמת פיזיקה, אך הופנה לקולנוע לאחר שצפה בסרט 'האזרח קיין' (Citizen Kane) של אורסון ולס (Orson Welles) ובסרט 'ורטיגו' (Vertigo) של אלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock). הוא השלים תואר שני בתיאטרון במכללת שרה לורנס (Sarah Lawrence College) בשנת 1964, כאחד הסטודנטים הגברים הראשונים במוסד, שם למד אצל המורה לדרמה וילפורד ליץ' (Wilford Leach) וספג את השפעתם של האחים מייזלס (Maysles brothers), אנטוניוני (Antonioni), גודאר (Godard) ואנדי וורהול (Warhol).
האיש המוזר של הוליווד החדשה
דה פלמה הגיח לצד סקורסזה (Scorsese), ספילברג (Spielberg), קופולה (Coppola) ולוקאס (Lucas) כחלק מדור 'הוליווד החדשה', אך עבודתו המוקדמת לא דמתה לשלהם. סרטיו התיעודיים 'The Responsive Eye' (1966) ו-'Dionysus in '69' (1969) והקומדיות הנועזות שלו 'Greetings' (1968, שזכה בפרס דוב הכסף בברלין) ו-'Hi, Mom!' (1970) השיקו את קריירת המשחק של רוברט דה נירו (Robert De Niro) וסימנו את דה פלמה כקולנוען ניסיוני ואנטי-ממסדי ולא כיוצר מיינסטרים. הוא עבר באופן נחרץ לכיוון המותחן עם 'אחיות' (Sisters, 1972), 'פנטום הפרדייז' (Phantom of the Paradise, 1974) ו-'Obsession' (1976), כולם ספוגים בטכניקה היצ'קוקית.
קארי ושיא היצירה
'קארי' (Carrie, 1976), עיבודו לרומן הראשון של סטיבן קינג (Stephen King), היה פריצתו הגדולה, וזיכה את סיסי ספייסק (Sissy Spacek) ופייפר לורי (Piper Laurie) במועמדויות לאוסקר, ובהמשך למקום בארכיון הסרטים הלאומי. הוא פתח רצף של מותחנים קיצוניים סגנונית ומעוררי מחלוקת בקרב המבקרים – 'לבוש לרצח' (Dressed to Kill, 1980), שגרר שבחים ומחאות כאחד על הצגת רוצחת טרנסג'נדרית, ו-'Blow Out' (1981), גרסתו לסרט 'יצרים' (Blowup) של אנטוניוני בכיכובו של ג'ון טרבולטה (John Travolta), שעליו אמרה פאולין קייל (Pauline Kael) כי זהו סרט שבו "הז'אנר מתעלה על עצמו". קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) ציין את 'Blow Out' כאחד הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים וליהק את טרבולטה ל'ספרות זולה' (Pulp Fiction) בין היתר בזכותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פני צלקת, הבלתי משוחדים ושיא מסחרי
הרימייק של דה פלמה משנת 1983 ל'פני צלקת' (Scarface), בכיכובו של אל פצ'ינו (Al Pacino), התקבל בקרירות עם יציאתו וכיום נחשב לסרט פולחן ונקודת ציון בתרבות ההיפ-הופ. 'הבלתי משוחדים' (The Untouchables, 1987), סרט הגנגסטרים שלו מתקופת היובש עם קווין קוסטנר (Kevin Costner) ושון קונרי (Sean Connery), זיכה את קונרי בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ונותר ההצלחה הקריטית והמסחרית הגדולה ביותר של דה פלמה, כולל סצנת קרב יריות שעוצבה בגלוי על פי מדרגות אודסה של אייזנשטיין (Eisenstein). 'נפגעי מלחמה' (Casualties of War, 1989) זכה לשבחים למרות כישלון בקופות; 'מדורת ההבלים' (The Bonfire of the Vanities, 1990) היה כישלון יקר ומושמץ. הוא השתקם מסחרית עם 'דרכו של קרליטו' (Carlito's Way, 1993) ואז, ב-1996, ביים את 'משימה בלתי אפשרית' (Mission: Impossible), סרטו הרווחי ביותר וההשקה של זיכיון ארוך שנים שאליו הוא עצמו מעולם לא חזר.
קריירה מאוחרת קשה
העשורים הבאים הביאו לתמיכה מצטמצמת מצד האולפנים: 'עיניים נחשיות' (Snake Eyes, 1998) ו-'משימה למאדים' (Mission to Mars, 2000) התקבלו בצורה גרועה עם יציאתם, אם כי 'פאם פאטאל' (Femme Fatale, 2002) זכה מאז למעמד של סרט פולחן. 'הדליה השחורה' (The Black Dahlia, 2006) היה סרטו האחרון בתמיכת אולפן; 'Redacted' (2007), דרמה על מלחמת עיראק, יצרה מחלוקת פוליטית בתקציב של פחות מ-5 מיליון דולר וכמעט לא החזירה חלק ממנו. 'תשוקה' (Passion, 2012) התחרה בוונציה, ו-'Domino' (2019), שיצא ישירות לצפייה ביתית לאחר הפקה בעייתית, ספג ביקורות מתנערות מצד דה פלמה עצמו, שכינה אותו "נורא". הוא המשיך לפתח פרויקטים חדשים עד אמצע שנות השמונים לחייו, כולל סרט בהשראת הדיווחים על הארווי ויינסטין (Harvey Weinstein), תוך שהוא מפרסם שני רומנים שכתב בשותפות ואוסף תסריטים.
הטיעונים בעד ונגד
מבקרים התווכחו על דה פלמה במשך עשורים בשתי חזיתות בו-זמנית. רוג'ר איברט (Roger Ebert) שיבח שוב ושוב את שליטתו הטכנית; פאולין קייל תמכה בו כאמן הפועל בתוך ומעבר לז'אנר. מתנגדיו האשימו אותו באלימות חסרת פשר ובמיזוגניה – האשמה שדה פלמה ענה עליה בישירות: "אני עושה סרטי מתח!" מחקרים עדכניים יותר, כולל עבודה שתוארה על ידי חוקר הקולנוע ג'יימס קני (James Kenney) כמי שמכנה אותו "אחד הפמיניסטים המורכבים ביותר של הקולנוע", קראו מחדש סרטים כמו 'לבוש לרצח' ו-'Body Double' דרך עדשה קווירית ופמיניסטית, בעוד דה פלמה עצמו הביע חרטה על הצגת הדמות הטרנסג'נדרית בסרט המוקדם.
מדוע בריאן מכונה גאון
הטיעון בעד דה פלמה הוא בראש ובראשונה טיעון של בעל מלאכה ולא של אינטלקטואל: הוא אחד הסטייליסטים הווירטואוזיים ביותר מבחינה טכנית בקולנוע האמריקאי, אדם שחושב במונחים של מכניקת מצלמה טהורה – סיפור מפוצל מסך, צילומי 'ספליט דיופטר' (split-diopter) השומרים על חזית ורקע בפוקוס בו-זמני, תנועות מצלמה רציפות של 360 מעלות, וצילומי 'סטדיקם' ארוכים המתוכננים כבלט. השבח של פאולין קייל שבעבודתו הטובה ביותר "הז'אנר מתעלה על עצמו" הוא הקרוב ביותר שמבקר בולט הגיע לשימוש בשפה של גאונות כלפיו, וזה הושג בזכות סצנות ספציפיות, לא מכלול של רעיונות. הטיעון הנגדי ההוגן הוא משמעותי: דה פלמה הוא, לפי דבריו ודברי מבקריו, מחקה ומפתח של היצ'קוק יותר מאשר ממציא צורה חדשה, סרטיו הואשמו שוב ושוב בעיסוק בהלם ומיזוגניה במקום בתובנות, והרקורד שלו בקופות לאורך חמישה עשורים אינו אחיד בעליל, עם כישלונות יקרים רבים לצד ניצחונות. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המיומנות עצמה – שליטה במכניקה ויזואלית, כוריאוגרפיה של מצלמה ובניית מתח שזכו ללמידה ואימוץ ישיר מצד במאים צעירים יותר, מטרנטינו ועד נאצ'ו ויגאלונדו (Nacho Vigalondo).
מורשת
השפעתו של דה פלמה אינה חיה באסכולה מחשבתית אלא בארגז כלים: יוצרי קולנוע עדיין נעזרים בצילום הספליט-דיופטר, בסצנת המתח הרציפה והארוכה, ובהומאז' להיצ'קוק המוגש ברגיסטר הספציפי והמפורש שלו. הסרט התיעודי 'דה פלמה' (2015), הבנוי משעות של זיכרונותיו האישיים, קיבע הערכה מחודשת וביקורתית שכבר הייתה בעיצומה, והתייחס לבמאי שפעם הוקע כמחקה אלים כאחד הטכנאים הוויזואליים הקפדניים ביותר בדורו.