ברט הארט: האיש שהמציא את המערב
בפברואר 1860, טבחו מתיישבים במפרץ המבולדט (Humboldt Bay) בין שמונים למאתיים מבני עם הוויאוט (Wiyot), רובם נשים וילדים. עורך המשנה של העיתון המקומי, צעיר בן עשרים ושלוש מאלבני (Albany), הדפיס את הפרטים: "מחזה מזעזע ומחליא יותר לא הוצג מעולם לעיניהם של עם נוצרי ומתורבת". בתוך חודש הוא נמלט על נפשו מפני איומים בלינץ'. עשר שנים לאחר מכן, אותו האיש הפך את המערב האמריקאי לספרות, ואירופה כולה קראה את יצירותיו.
מאלבני אל מכרות הזהב
הוא נולד בשם פרנסיס ברט הארט (Francis Brett Hart) ב-25 באוגוסט 1836 באלבני, ניו יורק; אביו הנרי הוסיף את האות "e". מוצא המשפחה היה מעורב: סבו מצד אביו, ברנרד הארט (Bernard Hart), היה סוחר יהודי אורתודוקסי וממייסדי הבורסה לניירות ערך של ניו יורק; אמו, אליזבת רבקה אוסטרנדר (Elizabeth Rebecca Ostrander), הייתה ממוצא הולנדי ואנגלי וגידלה אותו בכנסייה הרפורמית ההולנדית.
הוא קרא ברעבתנות ופרסם שיר סאטירי, "הגיגי סתיו" (Autumn Musings), בגיל אחת-עשרה — וזכה ללעג מצד משפחתו, דבר שכמעט הביא לסיום הניסוי הספרותי שלו. לימודיו הפורמליים הופסקו ב-1849, כשהיה בן שלוש-עשרה.
ב-1853 עבר לקליפורניה ועסק בכל מלאכה שהציעה תקופת הבהלה לזהב: כורה, מורה, שליח ועיתונאי. הוא שמר על תיבות אוצר בכרכרות דואר עבור חברת ולס פארגו (Wells Fargo), לימד בבית ספר ליד סונורה (Sonora) שלמרגלות הרי הסיירה, ובהמשך שירת כמזכיר במטבעה של סן פרנסיסקו. דבר מכל אלו לא נחשב למחקר באותה עת. נהגי הכרכרות שאיתם נסע הפכו לדמותו החוזרת יובה ביל (Yuba Bill).
יוניון, 1860
בין 1857 ל-1860 הוא חי ביוניון (Union) — כיום ארקטה (Arcata) — במפרץ המבולדט, ועבד כמורה פרטי, מורה בבית ספר, סדר דפוס וכתב בעיתון הנורת'רן קליפורניאן (The Northern Californian). גינויו לטבח הוויאוט הוא הדבר הראשון שכתב וששרד בהיסטוריה, והוא עלה לו במקומו בעיר. באביב 1860 נמלט לסן פרנסיסקו.
הבוהמיין
סן פרנסיסקו עיצבה אותו. הוא פרסם את שירו הראשון ב-גולדן ארה (The Golden Era) ב-1857; כעת הפך לעורכו והחל להעלות את רמתו הספרותית, כשהוא כותב תחת שם העט "הבוהמיין". אפילו מארק טוויין (Mark Twain), לימים אויבו המושבע, הודה שעריכתו של הארט "השמיעה צליל חדש, רענן ומלא חיים". הכומר תומאס סטאר קינג (Thomas Starr King) המליץ עליו בפני ג'יימס ט. פילדס (James T. Fields) מה-אטלנטיק מאנת'לי (Atlantic Monthly), שפרסם את סיפורו הקצר הראשון באוקטובר 1863. ב-1864 הוא היה ממייסדי הקליפורניאן (The Californian) והדריך את המשוררת איינה קולברת' (Ina Coolbrith). הוא נשא לאישה את אנה גריסוולד (Anna Griswold) בסן רפאל ב-11 באוגוסט 1862; הביוגרף המוקדם שלו, הנרי סי. מרווין (Henry C. Merwin), סבר שהיה כמעט בלתי אפשרי לחיות איתה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מחנה רוארינג
ב-1868 הפך אותו אנטון רומן (Anton Roman) לעורך של האוברלנד מאנת'לי (The Overland Monthly), ובגיליון השני של כתב העת פרסם את סיפורו שלו, "המזל של מחנה רוארינג" (The Luck of Roaring Camp): סיפור על מחנה כורים של גברים קשוחים המאמצים תינוק יתום. הסיפור הפך אותו למפורסם ברחבי אמריקה ואירופה בתוך חודשים. אחריו הגיע "המוקעים של פוקר פלאט" (The Outcasts of Poker Flat). הארט מצא נוסחה — גאולה סנטימנטלית של אנשים מפוקפקים, המתרחשת בנוף סיירה מתואר במדויק, מסופרת בפרוזה אירונית וקרירה מול דיאלקט צבעוני.
"שפה פשוטה מפיו של ג'יימס הדובר אמת" (Plain Language from Truthful James) הופיע בספטמבר 1870 והפך לתופעה עצומה. הסיפור, שהודפס מחדש בבוסטון ב-1871 בשם "הסיני הפגאני" (The Heathen Chinee), נועד להיות סאטירה נגד האלימות כלפי סינים, כשהקורא אמור להזדהות עם הקורבן, אה סין (Ah Sin). הקוראים, לעומת זאת, הריעו לתוקף. הארט בילה את שארית חייו בהתנערות מהשיר — "השיר הגרוע ביותר שכתבתי אי פעם, אולי השיר הגרוע ביותר שמישהו כתב אי פעם" — וניסה שוב ב-1874 עם "ואן לי, הפגאני" (Wan Lee, the Pagan), שבו האמריקאים הלבנים הם הפראים.
עשרת אלפים דולר, ואחרי כן
ב-1871 עבר למזרח וחתם עם ה-אטלנטיק מאנת'לי על חוזה של 10,000 דולר בשנה, סכום חסר תקדים. זה היה שיא שהחזיק מעמד כ-18 חודשים. בסוף 1872 כבר לא היה לו חוזה פרסום כלל. הוא הרצה, שכר אחוזה במוריסטאון שלא יכול היה להרשות לעצמו, ובחורף 1877–1878 תיאר "חיים מהיד לפה", כשהוא כותב לאשתו על הקושי לשרוד את "דצמבר וינואר הנוראים ההם".
קונסול
ההצלה הגיעה מהפוליטיקה. במאי 1878, לאחר חודשים של שתדלנות, מונה לסוכן מסחרי של ארצות הברית בקרפלד (Krefeld), גרמניה, בשכר של 2,500 דולר לשנה; ב-1880 עבר למשרת קונסול בגלאזגו (Glasgow), בשכר של 3,000 דולר בתוספת עמלות. הוא היה טוב בתפקיד יותר ממה שמישהו ציפה — בקרפלד הוא ארגן מחדש את הטיפול במסמכי משלוח והגדיל משמעותית את גביית העמלות, ובגלאזגו הפיק דוחות משמעותיים על סחר ותעשייה, בעזרת צוות מקומי מוכשר. ממשלו של גרובר קליבלנד (Grover Cleveland) פיטר אותו ב-1885, והוא השתקע לצמיתות בלונדון.
הוא מעולם לא חזר הביתה. במשך עשרים וארבע שנים באירופה כתב לאשתו וארבעת ילדיו ושלח כסף, אך סירב להביאם אליו או לחזור בעצמו, בטענה למצוקה כספית; בארבעים שנות נישואים חיו בני הזוג יחד רק שש-עשרה שנה. הוא המשיך לכתוב עד הסוף; אלרי קווין (Ellery Queen) כינה את הפארודיה שלו על שרלוק הולמס, "נרתיק הסיגרים הגנוב" (The Stolen Cigar-Case), כנראה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם.
טוויין
מארק טוויין היה חבר, ואז הפך לפרויקט הריסה. כשביקש הארט משרת קונסול, טוויין עשה לו לובינג נגדי, ואמר לנשיא הייז (Hayes) שלארט "אין יותר תשוקה לארצו מאשר לצדפה למיטתה", וכתב לוויליאם דין האוולס (William Dean Howells) שהארט הוא "שקרן, גנב, נוכל, סנוב, שיכור, נצלן ופחדן". רק התערבותו של האוולס השיגה את המינוי. טוויין המשיך לכנות אותו "הנוכל האלמותי", האשים אותו בלווואת כספים שמעולם לא התכוון להחזיר, וטען באוטוביוגרפיה שלו שהדיאלקט של הכורים שבו השתמש הארט "מעולם לא היה קיים מחוץ לדמיונו".
מדוע ברט נחשב לגאון
ההישג הספציפי הוא המצאה של ז'אנר: הארט לא כתב היטב על המערב כמו שיצר את המערב כמקום ספרותי. לפני "המזל של מחנה רוארינג", מחנות הכורים היו חומר לעיתונים; אחריו הם הפכו לז'אנר, עם צוות דמויות — המהמר בעל הקוד, הזונה בעלת המצפון, החכם השיכור, נהג הכרכרות — שעבר דרך הספרות האמריקאית ואז לקולנוע במשך מאה וחמישים שנה. היה לו גם כישרון טכני אמיתי לסיפור הקצר: דחיסות, נוף שמתואר בכמה משיכות מכחול, וקול סמכותי יבש שנשמר במרחק אירוני מחומרים סנטימנטליים מאוד.
אנשים רציניים השתמשו בשפה רצינית לגביו. אנדרו קרנגי (Andrew Carnegie) כינה אותו ב-1878 "המשורר הלאומי המובהק ביותר של אמריקה". רודיארד קיפלינג (Rudyard Kipling) כתב שסן פרנסיסקו היא "אדמת קודש" בזכות הארט, ושהעיר "שווה הרבה פחות מהאיש".
הצד השני של המטבע אכזרי ונכון ברובו. כישרונו של הארט, כפי שנאמר באחד התיאורים, מוצה בגיל ארבעים; הוא בילה שלושה עשורים בווריאציות על עבודה שנעשתה בכמה שנים סביב 1870. האפקטים המזוהים איתו הם סנטימנטליים, ודיאלקט הכורים שלו ייתכן שהומצא ברובו — האשמתו של טוויין אינה רק זדון. שירו המפורסם ביותר נכשל כל כך עד שהזין את הגזענות שאותה תקף. מה ששרד הוא לא גוף עבודה גדול אלא תבנית גדולה, שבוצעה בצורה מבריקה כמה פעמים. זהו סוג צר של גאונות, אך היא אמיתית.
מורשת
הוא מת מסרטן הגרון בקמברלי (Camberley), אנגליה, ב-5 במאי 1902, ונקבר בפרימלי (Frimley), רחוק מהמדינה שאותה הציב על המפה הספרותית. קליפורניה מלאה בבתי ספר, רחובות וציוני דרך הנושאים את שמו; ארצות הברית הציבה אותו על בול של 5 דולר בסדרת האמריקאים הדגולים ב-1987. הקוד המוסרי של כל אקדוחן וכל גאולה במחנות הזהב בסיפורת האמריקאית עדיין חוזר לעורך צעיר שנאלץ לעזוב את העיר בגלל שאמר את האמת על טבח.