ברם סטוקר (Bram Stoker): מנהל התיאטרון שבנה את דרקולה (Dracula)
הרוזן דרקולה (Count Dracula) עובד לבמה ולמסך יותר משבע מאות פעמים, מה שהופך אותו לאחד הדמויות המושמות ביותר בתולדות סיפור הסיפורים. כמעט אף אחד לא יכול לנקוב בשמו של האיש שכתב אותו. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 צץ באסון בפנסילבניה (Pennsylvania) כתב יד בן 541 עמודים שכותרתו "המת-החי" ("THE UN-DEAD"); פול אלן (Paul Allen) קנה אותו. זה היה המקור של הרומן, ומחברו בילה את חיי העבודה שלו כשכיר של מישהו אחר.
שבע שנים במיטה
אברהם סטוקר (Abraham Stoker) נולד ב-8 בנובמבר 1847 בקלונטארף (Clontarf), בשולי דבלין (Dublin), בעיצומו של הרעב הגדול. אביו היה פקיד ממשלתי בטירת דבלין (Dublin Castle); אמו, שרלוט ת'ورנלי סטוקר (Charlotte Thornley Stoker), הייתה פעילה חברתית מסלייגו (Sligo) שסיפרה לבנה סיפורי אימה ממקור ראשון על מגפת הכולרה של 1832. הוא נזקק לבידור, משום שאת שבע שנותיו הראשונות בילה מרותק למיטה מחלה שאיש מעולם לא אבחן. הוא היה צלול דעת לגבי מה שהדבר העניק לו: "הייתי מהורהר מטבעי, והפנאי של מחלה ארוכה סיפק הזדמנות למחשבות רבות".
ואז, בגיל שבע, הוא פשוט הבتاא. לחלוטין. הוא קיבל חינוך פרטי בבית בבטיק (Bective House) ונכנס לטריניטי קולג' דבלין (Trinity College Dublin) ב-1864.
טריניטי והישג כפול
שנותיו של סטוקר בטריניטי (1864–1870) מחו לחלוטין את היותו חולה. הוא הפך לספורטאי בולט ולאיש ועדה יעיל באופן יוצא דופן, וכיהן גם כמבեր של האגודה ההסטורית של הקולג' וגם כנשיא האגודה הפילוסופית של האוניברסיטה – הישג כפול שאף אדם אחר בתולדות הקולג' לא הצליח להשיג. הרצאת החניכה שלו עסקה בסנסציוניות בבדיוני ובחברה, דבר שהוא או צירוף מקרים או הסימן המוקדם ביותר למה שהיה עתיד להיות. הוא קיבל את התואר הראשון שלו (BA) ב-1870 ואת התואר השני (MA) ב-1875. בשלב מאחר יותר בחייו אמר לאנשים כי סיים את לימודיו בהצטיינות במתמטיקה; הרישומים אינם תומכים בכך, ונראה כי הוא אכן זכר זאת באופן שגוי.
טירת דבלין וביקורת על המלט (Hamlet)
הוא הלכ בעקבות אביו לשירות הציבורי האירי ובילה עשר שנים בטירת דבלין, כשהוא מפיק בדרך כרך הנושא את השם הבלתי מבטיח בעליל חובות פקידי מושבי השלום באירלנד (1879). העבודה האמיתית הייתה ללא שכר: הוא כתב ביקורת תיאטרון עבור ה-דבלין איבנינג מייל (Dublin Evening Mail). בדצמבר 1876 הוא פרסם ביקורת אוהדת על המלט של הנרי אירווינג (Henry Irving). אירווינג קרא זאת, חיפש אותו, וכיוון חייו של סטוקר השתנה בתוך אחר צהריים אחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים ושבע שנים בצלו של אירווינג
ב-1878 נשא סטוקר לאישה את פלורנס בלקומב (Florence Balcombe), יפהפייה מפורסמת שקודם לכן חודזרה על ידי אוסקר ויילד (Oscar Wilde), והזוג עבר ללונדון (London) כדי שיוכל לנהל את תיאטרון הליסיום (Lyceum Theatre) של אירווינג. הוא החזיק בתפקיד במשך עשרים ושבע שנים, עד מותו של אירווינג ב-1905. ילדם היחיד, אירווינג נואל ת'ورנלי סטוקר (Irving Noel Thornley Stoker), נולד ב-31 בדצמבר 1879.
העבודה הייתה עצומה ולרוב בלתי נראית – סיורים, חוזים, התכתבויות, ניהול התיאטרון היוקרתי ביותר בעולם דובר האנגלית מטעם שחקן בעל תיאבון להערצה. היא גם הפגישה את סטוקר בחדרים עם ארתור קונאן דויל (Arthur Conan Doyle) וג'יימס מקנייל ויסלר (James McNeill Whistler). הוא כתב את זכרונות אישיים על הנרי אירווינג (Personal Reminiscences of Henry Irving) ב-1906, וקוראים שמו לב מאז ומתמיד שמעבידו – מגנטי, מתנשא, הניזון מקהל מסור – דומה במידה מסוימת לרוזן.
יצירת דרקולה
המחקר ארך כארבע שנים. הוא ביקז בוויטבי (Whitby) ב-1890 ונסע שוב ושוב לקרודן ביי (Cruden Bay) שבחוף אברדינשייר (Aberdeenshire) בין 1892 ל-1910. הוא שוחח על ערפדיות עם המלומד ההונגרי ארמיניוס ואמברי (Arminius Vambery) וקרא את קודמיו, בעיקר את כרמילה (Carmilla) של שרידן לה פאנו (Sheridan Le Fanu) מ-1872. הוא החל לכתוב ב-1895, במלון קילמרנוק ארמס (Kilmarnock Arms Hotel) בקרודן ביי. דרקולה יצא לאור ב-1897.
הבחירה המכרעת הייתה מבנית. סטוקר סיפר את הסיפור כולו באמצעות מסמכים – רשומות יומן, מכתבים, גזירי עיתונים, יומן מסע של אונייה, גלילי פונוגרף – כך שהקורא מרכיב את האימה מתוך שברים, כשהוא תמיד יודע מעט יותר או מעט פחות מהדמויות. הוא גם הפך אותו למודרני באגרסיביות. מכונות כתיבה, עירויי דם, פונוגרפים ולוחות זמנים של רכבות מנוגדים לפולקלור ימי-ביניימי, והחיכוך בין השניים הוא המקום שבו הספר מייצר את האימה שלו.
שאר היצירה
הוא לא היה איש של ספר אחד בתפוקה, אלא רק בהישג. הרומנים נעים מתוך נתיב פרימרוז (The Primrose Path, 1875) ו-מעבר הנחש (The Snake's Pass, 1890) דרך תעלומת הים (The Mystery_of the Sea, 1902), תכשיט שבעת הכוכבים (The Jewel of Seven Stars, 1903), האיש (The Man, 1905), הליידי את'ליין (Lady Athlyne, 1908), גבירת התכריך (The Lady of the Shroud, 1909) ו-מאורת התולעת הלבנה (The Lair of the White Worm, 1911). היו גם מעשיות ילדים, תחת השקיעה (Under the Sunset, 1881), ומחקר על מעשי רמאות, מתחזים מפורסמים (Famous Impostors, 1910). אורחו של דרקולה וסיפורים מוזרים אחרים (Dracula's Guest and Other Weird Stories) ראו אור לאחר מותו ב-1914.
מדוע ברם נקרא גאון
הגרסה הכנה של הטענה היא צרה וספציפית: סטוקר היה גאון של המצאה ואדריכלות, לא של כתיבת משפטים. הוא לקח פולקלור מפוזר וקודם אירי אחד ודחס אותם לדמות אחת שלמה כל כך עד שהיא ברחה מן הספר לגמרי והפכה לחלק קבוע בדמיון האנושי – הישג נדיר יותר מכתיבה טובה. ההנדסה היא גם אמיתית. המבנה הדוקומנטרי הוא פתרון צורני אמיתי לבעיה של הդפסת העל-טבעי כקביל לוויקטוריאנים סקפטיים, ומבקרים שאינם מחבבים כל דבר אחר ברומן מודים שכתיבתו התיאורית מדויקת להפליא.
הטענה הנגדית היא חמורה, והיא עמדת הרוב. רוב היצירה הבדיונית של סטוקר מאוכלסת בדמויות סטראוטיפיות הנעות דרך עלילות גותיות רומנטיות, והיא אינה נמצאת בדפוס מסיבות טובות. אפילו דרקולה עורר תלונות בנות זמנו על אפיון דמויות קשיח ומלודרמה, ותלונות אלו הוגנות. המחקר המודרני הפיק ספרות פרוידיאנית, פמיניסטית, פוליטית ודתית עצומה סביב הספר – שרבים בה מרותקים לאופן שבו גיבורותיו עוברות מוטציה מטרוה כמעט נטולת מיניות לחושניות אגרסיבית לאחר שהרוזן מגיע אליהן – אך רומן יכול להיות פתיר אינסופית מבלי להיות כתוב היטב. שום מבקר רציני אינו מדרג את סטוקר בין הסופרים הגדולים. מה שהם זוקפים לזכותו הוא מעשה יצירה בלתי ניתן לצמצום אחד, שהוא מעולם לא היה קרוב לחזור עליו.
מורשת
סדרה של שבצים מוחיים הרגה אותו ב-20 באפריל 1912 בכיכר סנט ג'ורג' (St George's Square), לונדון. בתעודת הפטירה שלו נרשם "אטקסיה של שרירי הגפיים (locomotor ataxia) למשך 6 חודשים"; הביוגרפים עדיין מתווכחים אם הסיבה האמיתית הייתה עבודת יתר או עגבת שלישונית (tertiary syphilis). הוא נשרף בגולדרס גרין (Golders Green), שם אפרה נותר מוצג, ושם נוספו אלה של בנו לאחר מותו ב-1961.
החיים שלאחר המות היו מיידיים ורוויי תביעות משפטיות. נוספרטו (Nosferatu, 1922) הבלתי מורשה של פ. ו. מורנאו (F. W. Murnau) הניע את פלורנס סטוקר לתבוע; היא זכתה ביולי 1925. הגרסה המורשית של יוניברסל (Universal) הגיעה ב-1931 עם בֵּלָה לוּגוֹשִׁי (Bela Lugosi), ומאז הרוזן לא ירד מהמסך לזמן רב. סטוקר מת לפני שכל זה קרה, כשהוא מתפרנס למחייתו, עד הסוף, מניהול התיאטרון של איש אחר.