בטי דייוויס (Bette Davis): השחקנית שתבעה את האולפן שלה
בשנת 1936 עלתה שחקנית עם שנתיים של כוכבות מאחוריה על ספינה לאנגליה, במטרה לשבור את החוזה שקשר אותה לוורנר ברדרס. היא הפסידה. בתי המשפט האנגליים פסקו נגדה והיא חזרה הביתה כדי לרצות את תנאיה. זהו האיפוס המכריע של הקריירה של בטי דייוויס לא משום שניצחה – היא לא ניצחה – אלא מפני שנסעה, ומפני שהמאבק עצמו במקום התוצאה הפך לעיקר.
לוול, ושם מאת באלזק
הוא נולדה רות אליזבת דייוויס ב-5 באפריל 1908 לול, מסצ'וסטס, הבת הבכורה של הארלו דייוויס, עורך פטנטים, ואשתו רות. אחותה ברברה הגיעה שמונה עשרה חודשים לאחר מכן. ההורים התגרשו, והאם תמכה לאחר מכן במשק הבית כאומנת וכצלמת – סוג מסוים של ירידה במעמד החברתי שמייצר סוג מסוים של אמביציה אצל ילד.
שם הבמה הגיע מהספרות: היא לקחה את "בטי" מהרומן משנת 1846 של אונורה דה באלזק בת הדודה בטי (La Cousine Bette), ספר על אישה שטינתה מארגנת את כל חייה. הייתה זו, למעשה, השאלה הולמת.
ברודוויי והתחלה רעה
היא התאמנה בבית הספר לתיאטרון של רוברט מילטון-ג'ון מארי אנדרסון בניו יורק ולקחה שיעורי מחול אצל מרתה גרהם, חינוך שניכר בדיוק הפיזי הקיצוני של עבודתה המאוחרת על המסך – היציבה, השקט הפתאומי, האופן שבו היא משתמשת בסיגריה כסימן פיסוק. היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי ב-1929 במחזה של איבסן הגברת מהים והופיעה באותה שנה בכלים שבורים (Broken Dishes).
יוניברסל החתימה אותה כשחקנית חוזה ב-1930. היא הגיעה ללוס אנג'לס בדצמבר ההוא וערכה את הופעת הבכורה שלה בסרט אחות רעה (Bad Sister, 1931). לאולפן לא היה מושג מה לעשות עם אישה שלא הייתה יפה באופן קונוונציונלי ואף לא הייתה מוכנה להעמיד פנים שהיא כן. וורנר ברדרס אספו אותה עבור האיש שניגן באלוהים (The Man Who Played God, 1932), וזה התברר כבניין הנכון.
מכבלי אנוש
מכבלי אנוש (Of Human Bondage, 1934), לצד לסלי הווארד, ביסס אותה. במשחקה כמלצרית שהיא גסה, אכזרית ונטולת רכות גואלת לחלוטין, עשתה דייוויס משהו שכמעט אף שחקנית ראשית בתקופתה לא הורשתה לעשות: היא הפכה את עצמה לדוחה בכוונה, וההופעה הייתה רבת עוצמה פי כמה וכמה בשל כך. פרס האוסקר עבור מסוכנת (Dangerous) הגיע ב-1935 ושני, עבור יזבל (Jezebel), ב-1938.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בין השניים הגיעה התביעה. התנגדותה של דייוויס לוורנר ברדרס לא הייתה כסף אלא חומר – הקצאה בלתי פוסקת של תפקידים מתחת לכבודה – וההליכים המשפטיים באנגליה ב-1936 פסקו נגדה. היא חזרה לאולפן, והאולפן, לאחר שניצח, החל לתת לו סרטים טובים יותר בכל מקרה. המינוף שלה הוקם מעצם העובדה של המאבק.
העשור הגדול
מה שבא בעקבות זאת הוא אחד מרצפי העבודה המרוכזים ביותר בקולנוע האמריקאי. ניצחון אפל (Dark Victory, 1939), המכתב (The Letter, 1940), שועלים קטנים (The Little Foxes, 1941), נוסעת סמויה (Now, Voyager, 1942) – תמונות הבנויות סביב מבצעת שיכולה להחזיק את מרכז הסרט ללא קסם, המגלמת נשים חולות, מרשעות, מודחקות או מומרות, ותמיד מחזיקות ברצון.
במהלך מלחמת העולם השנייה היא הקימה את המזנון ההוליוודי (Hollywood Canteen), המועדון שבו שירתו אנשי צבא ובידור על ידי כוכבי קולנוע, ותיארה זאת מאוחר יותר כאחד הדברים היחידים בחייה שעליהם הייתה גאה באמת. היא הייתה גם האישה הראשונה שכיהנה כנשיאת האקדמיה לאמנויות ולמדעים של הקולנוע.
מרגו צ'אנינג ואחרי
היא עזבה את וורנר ברדרס ב-1949, נקודה שבה רוב הקריירות מהוותיקות שלה הסתיימו. במקום זאת היא עשתה את הכל אודות חוה (All About Eve, 1950) ונתנה את ההופעה שמאריכה ימים יותר מכל דבר אחר: מרגו צ'אנינג, כוכבת ברודוויי המזדקנת שמבינה בדיוק מה קורה לה ואינה יכולה לעצור זאת. תריסר שנים מאחר כך היא לקחה את תפקידה של בייבי ג'יין הדסון במה קרה לבייבי ג'יין? (What Ever Happened to Baby Jane?, 1962) – גרוטסקית, מקריבה את עצמה, חסרת יהירות לחלוטין – וזכתה במועמדות העשירית והאחרונה שלה לאוסקר.
הקריירה נמשכה חמישים וחמש שנים ויותר משמונים סרטונים, מאחות רעה ב-1931 ועד אמצע שנות השמונים, ונחתמה בהלווייתנים של אוגוסט (The Whales of August, 1987) לצד ליליאן גיש. ב-1977 היא הפכה לאישה הראשונה שקיבלה את פרס מפעל החיים של מכון הסרטים האמריקאי.
החיים הפרטיים היו סוערים בכל קנה מידה: ארבעה נישואים – לנלסון, מ-1932 עד 1938; לארתור פארנסוורת' מ-1941 ועד מותו ב-1943; לוויליאם גרנט שרי מ-1945, שאיתו הביאה בת, ברברה, המכונה ב.ד.; ולשחקן גארי מריל מ-1950 עד 1960, שאיתו אימצה שני ילדים, מרגו וויליאם.
מדוע בטי נקראת גאון
המתנה של דייוויס לא הייתה ורסטיליות של פרסונה – היא הייתה מוכרת כמו בוגארט – אלא נכונות שהסתכמה בטכניקה. היא הייתה מוותרת על חיבת הקהל כדי להגיע למשהו אמיתי, והיא עשתה זאת שוב ושוב, בעלות מסחרית, בדיוק בנקודה בהיסטוריה של הקולנוע שבה יכולת ההעסקה של אישה ראשית תלויה בחיבה אליה. המלצרית במכבלי אנוש, הרוצחת בהמכתב, כוכבת הילדים ההרוסה בבייבי ג'יין: אלו הופעות שמסרבות לזווית המחמיאה. בשילוב עם השליטה הפיזית שלה אצל גרהם ודיקציה מכוונת כל כך עד שהפכה לקול הפרודי ביותר באמריקה, התוצאה היא גוף של משחק מסך שקרוב יותר לטרגדיה של במה מאשר לזוהר אולפני.
האינטליגנציה האסטרטגית ראויה לקרדיט משלה. תבוסתה המשפטית ב-1936 מובנת כיום כאבן דרך בפירוק הארוך של מערכת חוזי האולפנים, ונשיאות האקדמיה שלה והתארגנותה בזמן המלחמה מציגות אישה שהבינה כוח מוסדי והשתמשה בו.
המקרה הנגדי אינו טריוויאלי. דייוויס יכלה להיות מנומסת עד כדי קריקטורה עצמית, והאיכויות המדויקות שעושות את ההופעות הגדולות לגדולות – ההדגשה, ההגייה, התיאטרליות – קורסות למחנה בחומר חלש יותר, שממנו היה הרבה מאוד. עשר מועמדויות לאוסקר לאורך חמישים וחמש שנים פירושן גם תקופות ארוכות של עבודה חסרת ייחוד. ו-"גאון" כאן מתאר אמנות פרשנית, לא מקורית: היא לא כתבה, ביימה או הפיקה את הסרטים שעשו אותה. מה שיצרה היה רשות – ההדגמה שאישה על המסך יכולה להיות בלתי אהודה ובכל זאת לשלוט בפריים. רשות זו נוצלה על ידי כל שחקנית מסך רצינית מאז.
מורשת
דייוויס מתה ב-6 באוקטובר 1989 בצרפת, ליד פריז, מסרטן, לאחר שנחלשה על ידי שבץ מוחי מספר שנים קודם לכן. היא הייתה בת שמונים ואחת. הדמויות שלה, כפי שניסוח של עבודתה קובע, היו "נקבות בעלות רצון חזק המסוגלות להתגבר על טרגדיה ולהערים על גברים שתלטנים" – תיאור שמתאים לשחקנית לפחות כמו לתפקידים. היא בילתה את חייה המקצועיים בתעשייה שהעדיפה את נשותיה דקורטיביות, והותירה אחריה הוכחה שהחלופה מוכרת טוב יותר ומחזיקה מעמד זמן רב יותר.