ברטה פון זוטנר: הסופרית שהמציאה את פרס השלום
היא ענתה למודעה בעיתון. המעסיק היה כימאי שוודי עשר בן ארבעים ושתיים בפריז שחיפש מזכיר ומנהל משק בית, והעבודה נמשכת, לפי דיווח מרכז נובל לשלום, שמונה ימים. אז היא ברחה כדי להתחתן עם בנו של ברון ונעלמה בקווקז. אבל ברטה פון זוטנר (Bertha von Suttner) ואלפרד נובל התכתבו זה עם זו במשך שאר חייו, ומתוך ההתכתבות הזו צמח הפרס המפורסם בעולם – שאותו היא זכתה לאחר מכן.
רוזנת ללא כסף
היא נולדה בפראג ב-9 ביוני 1843, למשولة האצולה האוסטרית-בוהמית כרוזנת קינסקי פון כיניץ אונד טטאו (Countess Kinsky von Chinic und Tettau). התואר היה ישן והכסף לא היה שם. זוהי עובדת היסוד של חייה המוקדמים: היו לה ההשכלה, השפות והגישה החברתית של האריסטוקרטיה, וללא שום הכספים, מה שבמאה התשע-עשרה הותיר לאישה מעט מאוד אפשרויות מכובדות.
בגיל שלושים היא לקחה אחת מהן והפכה למורה פרטית למשפחת זוטנר בווינה.
שמונה ימים בפריז
ב-1876 היא נסעה לפריז כדי לעבוד עבור אלפרד נובל. הדיווחים חלוקים לגבי משך שהותה – קרן נובל אומרת חודשים ספורים, מרכז נובל לשלום אומר שמונה ימים – אך כולם מסכימים שזה הסתיים בפתאומיות. ארתור פון זוטנר (Arthur von Suttner), הצעיר בבניהם של מעסיקיה הווינאיים, כתב כדי לומר שאינו יכול לחיות בלעדיה. היא עזבה את העבודה.
הקשר המקצועי נכשל והחברות לא. נובל ופון זוטנר התכתבו במשך שני עשורים, ודרך המכתבים הללו הוכר יצרן חומרי הניפוץ המצליח ביותר באירופה לתנועת השלום הצומחת של אירופה. הוא לא הוקסם בקלות. "עדכן אותי, שכנע אותי," אומר לה, "ואז אעשה משהו גדול למען התנועה." היא בילתה עשרים שנה בעדכונו.
הבריחה לחתונה
היא וארתור התחתנו בסתר בניגוד לרצון משפחתו ויצאו לגאורגיה, בקווקז, שם חיו בגלות למעשה בקצה האימפריה הרוסית. זה היה רחק מהסלונים של וינה, ונראה שהמרחק הבהיר את הדברים.
היא גודלה בתוך המעמד שמספק את קצונת הצבא של אירופה. היא חזרה וכתבה נגדו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הניחו את הנשק!
הניחו את הנשק! (Die Waffen nieder!) פורסם בדרזדן על ידי אדגר פירסון ב-1889. פון זוטנר בחרה בבדיון במתכוון, מתוך אמונה שרומן יגיע לקהל שעלונים לעולם לא יגיעו אליו, והיא צדקה: שלושים ושבע מהדורות גרמניות הופיעו לפני 1905, והספר תורגם לשש עשרה שפות – אנגלית ב-1892, איטלקית ב-1897, ספרדית ב-1905, לצד צ'כית, דנית, פינית, נורווגית ושוודית.
הספר מסופר על ידי מרתה אלטהאוז (Martha Althaus), רוזנת אוסטרית, לאורך ארבע מלחמות. היא מתאלמנת בגיל תשעה עשרה במלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, שמתחילה את התפנותה. בעלה השני, הברון פרידריך טילינג (Friedrich Tilling), הוא קצין אוסטרי פעיל שנלחם במלחמת שלזוויג השנייה ובמלחמת אוסטריה–פרוסיה ולאחר מכן מתפטר כדי להצטרף למסעותיה. אחיה מתים מחולרה שפותחה בתנאי מלחמה; אביה מת מצער. במלחמת צרפת–פרוסיה, פרידריך נורה לאחר שזוהה בטעות כמרגל פרוסי.
המבנה הוא הטיעון. מלחמה אינה מוצגת כשדה קרב אלא כמכונה שמגיעה שוב ושוב לאותו סלון ומסירה את האנשים שבו. הוא נותר היצירה הספרותית החשובה ביותר בשפה הגרמנית על מלחמה עד במערב אין כל חדש ב-1929. פון זוטנר ייסדה מגזין חודשי תחת אותו כותר ופרסמה ספר המשך, ילדיה של מרתה (Marthas Kinder), ב-1903; הוא עובד לסרט ב-1914 ושוב ב-1952.
גנרליסימו של תנועת השלום
הרומן הפך אותה למפורסמת, והיא המירה את התהילה לארגון במהירות יוצאת דופן. היא ייסדה את האגודה האוסטרית לשלום ב-1891. היא הפכה לדמות קבועה בקונגרסי השלום הבינלאומיים ושימשה כנשיאת כבוד של הלשכה הבינלאומית הקבועה לשלום בברן. בתחילת שנות ה-1900 התנועה כינתה אותה "הגנרליסימו" שלה – דרגה צבאית, שמוחלת על פציפיסטית, רק בחצייה בצחוק.
היא הייתה גם פמיניסטית שראתה בשתי הסוגיות בעיה אחת. "אולי," היא כתבה, "אחוות האחיות האוניברסלית הכרחית בטרם אחוות האחים האוניברסלית אפשרית." והיא טענה למען אחדות אירופית, עשורים מוקדם מדי, כמנגנון המעשי שבאמצעותו ניתן למנוע את מלחמות היبשת במקום להסתפק בקיثונן.
הפרס, והצוואה שמאחוריו
נובל מת ב-1896. צוואתו קבעה פרסים בפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות – ושלום, קטגוריה ללא קשר ברור לתחומי העניין של כימאי ובעלת קשר מלא לאישה שהתווכחה איתו בדואר מאז 1876. היסטוריונים רבים מזכים את השפעתה בהחלטה. היא, בלשונה שלה אליו, האמינה ש"מה שנתנו, אתה ואני, הולך להמשיך לחיות."
ב-1905, תשע שנים לאחר מותו, ועדה נובל הנורوוגית העניקה לה את פרס השלום, תוך ציון "תעוזתה להתנגד לזוועות המלחמה". היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה אותו. היא הייתה מועמדת בכל שנה מאז תחילת הפרס ב-1901. עד 1975 רק שלוש נשים זכו בו בכלל, והיא נותרת היחידה מביניהן שלא חלקה אותו עם גבר.
מדוע ברטה מכונה גאון
היכולת המובחנת היא אסטרטגית ולא ספרותית: היא הבינה, מוקדם וברור יותר מכל אדם בתנועתה, שהפציפיזם מפסיד כיוון שהוא מובא כטיעון ולא מורגש, ושהדרך לשנות את דעתה של יבשת לגבי מלחמה היא להכניס קורא לתוך משפחה שמלחמה ממשיכה לפקוד. בחירת הרומן הייתה החלטה טקטית מכוונת, שהוצגה ככזו, והיא עבדה בהיקף ששום עלון שלום לא התקרב אליו – שלושים ושבע מהדורות גרמניות ושש עשרה שפות בתוך שש עשרה שנים. לאחר מכן היא עשתה את החצי השני הבלתי-זוהר: הקימה את האגודה האוסטרית לשלום, פעלה בקונגרסי הבינלאומיים, ובילתה עשרים שנה בסבלנות בהמרת התעשיין העשיר ביותר הקרוב לנשק באירופה במכתבים. התוצאה הייתה מוסד שהאריך ימים יותר מכל ארגון שהיא ייסדה ומכל ספר שכתבה.
יש להציג את טענת הנגד בבירור. הניחו את הנשק! אינו נקרא היום כיצירה ספרותית; המוניטין שלו היסטורי, והדידקטיות שלו היא הסיבה שעבד והסיבה שהתיישן. השפעתה על צוואתו של נובל מיוחסת על ידי היסטוריונים ולא מתועדת על ידי הצוואה עצמה – טענת הסיבתיות סבירה, לא מוכחת, והיא העמוד הבודד הגדול ביותר במוניטין שלה. הגישה האסטרוקרטית שלה הייתה יתרון אמיתי שלרוב הרפורמטורים לא היה. והפסיקה הקשה ביותר היא זו שההיסטוריה סיפקה: היא מתה בווינה ב-21 ביוני 1914, ימים אחדים לפני ההתנקשות בסרייבו, לאחר שבילתה עשרים וחמש שנים בטענה שאירופה עומדת להשמיד את עצמה, ונכשלה במניעתה. האם זה כישלון או הצדקה תלוי לחלוטין באיזה אופק זמן מסתכלים.
מורשת
היא לא זכתה לחיות כדי לראות את המלחמה שבילתה את חייה בתיאורה. הארגונים שהקימה טואטאו הצידה על ידיה בתוך שבועות ספורים.
מה ששרד היה הפרס. מדי דצמבר באוסלו, פרס נובל לשלום מוענק משום שכימאי שוודי שוכנע על ידי רוזנת בוהמית שעבדה פעם עבורו, בקצרה, בטרם עזבה כדי להתחתן. הוא נותר הטיעון העמיד ביותר שהיא העלתה מעולם.