ברברה הפוורת': החור דרך האבן
בשנת 1932, בסטודיו בלונדון, חתכה הפוורת' חור נקי דרך גוש פיסול. הפסל צורה מנוקבת (Pierced Form) נהרס מאוחר יותר כאשר ההפצצות במלחמת העולם השנייה החריבו את הסטודיו שלה ב-Mall, אך הרעיון האריך ימים יותר מהאובייקט וארגן מחדש את הפיסול המודרני: חלל ריק יכול להוות אלמנט חיובי, פעיל בדיוק כמו מסה, והמרחב העובר דרך פסל חשוב לא פחות מהפסל עצמו. כל פסל חלול, מושחל או קשור בחוטים בארבעים השנים הבאות נגזר מההחלטה ההיא.
וייקפילד והצמד מיורקשייר
ברברה הפוורת' נולדה ב-10 בינואר 1903 בוייקפילד, יורקשייר, בתם הבכורה של הרברט הפוורת', מהנדס אזרחי שהפך למודד מחוז, וגרטרוד ג'ונסון הפוורת'. היא למדה בבית הספר התיכון לבנות בוייקפילד מ-1909 עד 1920 בזכות מלגות מוזיקה ומלגות פתוחות, ולאחר מכן עברה ללמוד בבית הספר לאמנות בלידס ב-1920, שם מצאה את עצמה לצד פסל נוסף מיורקשייר מאותו הדור: הנרי מור (Henry Moore). היריבות המקצועית החלה שם ומעולם לא הסתיימה לחלוטין.
היא התאמנה בפיסול בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון מ-1921 עד 1924, קיבלה את הדיפלומה שלה ב-1923, ונשארה שנה נוספת כדי להתחרות על פרס רומא (Prix de Rome). מור זכה בו. היא קיבלה במקום זאת מלגת נסיעות של West Riding ויצאה לאיטליה באוקטובר 1924 – טוסקנה, יצירות רומנסקיות ושל הרנסאנס, קררה, וחשוב מכך, התמחות בגילוף שיש תחת הפסל המומחה ג'ובאני ארדיני (Giovanni Ardini). שם הפכה המשמעת של גילוף ישיר, עבודה על החומר ללא תיווך של גבס, לשיטתה ולא רק לתיאוריה שלה.
סקיפינג, ניקולסון, Unit One
במאי 1925 נישאה לפסל ג'ון סקיפינג (John Skeaping) בפאלאצו וקיו בפירנצה. בנם פול נולד ב-3 באוגוסט 1929; הזוג נפרד ב-1931 והתגרש במרץ 1933. באותו קיץ של 1931 בנורפוק פגשה את הצייר בן ניקולסון (Ben Nicholson), ובאביב 1932 הוא כבר חי ועבד איתה בסטודיו ב-Mall. הם נישאו בנובמבר 1938; השלישייה שלהם, סיימון, רייצ'ל ושרה, כבר נולדו ב-3 באוקטובר 1934. הפוורת' טענה, בניגוד להנחות של כל הסובבים אותה, שגידול ילדים הזין את עבודתה ולא הרעיב אותה.
שנות ה-30 היו העשור הקוסמופוליטי ביותר שלה. בשנת 1933 נסע הזוג לפריז ופגש את ברנקוזי (Brancusi), ארפ (Arp), פיקאסו (Picasso) ובראק (Braque); באותה שנה הצטרפה לקבוצת Abstraction-Création. שניהם היו חברים מייסדים של Unit One, והציגו בגלריה Mayor באפריל 1934 לצד ספרו של הרברט ריד (Herbert Read) שהגדיר את התנועה המודרנית בבריטניה. היא הציגה בתערוכה מופשט וקונקרטי (Abstract & Concrete) ב-1936 ותרמה את המאמר "פיסול" ל-מעגל: סקירה בינלאומית של אמנות קונסטרוקטיבית (Circle: International Survey of Constructive Art) ב-1937 – היא הייתה כותבת על צורה וגם יוצרת שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סנט אייבס
ב-25 באוגוסט 1939, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, לקחו הפוורת' וניקולסון את השלישייה לסנט אייבס (St Ives) בקורנוול בהזמנתו של אדריאן סטוקס (Adrian Stokes). נאום גאבו (Naum Gabo) הלך בעקבותיהם. השנים הראשונות היו קשות: בתים צפופים, ללא מקום לעבודה משמעותית עד 1943, פסלי גבס ורישומים שנעשו בלילה אחרי שהילדים ישנו, ובנובמבר 1940 הידיעה שהפצצות השמידו את הסטודיו ב-Mall ואת צורה מנוקבת יחד איתו. התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלה התקיימה ב-Temple Newsam בלידס ב-1943.
בספטמבר 1949 קנתה את סטודיו Trewyn בסנט אייבס ומדצמבר 1950 התגוררה שם באופן קבוע. המקום נתן לה את מה שמעולם לא היה לה: גינה מוקפת חומה שבה יכלה לעבוד ולהציב פסלים בחוץ, אותה כינתה "סוג של קסם". היא העסיקה עוזרים קבועים – דניס מיטשל (Denis Mitchell), ג'ון ולס (John Wells), טרי פרוסט (Terry Frost) – והחוף של קורנוול חדר ישירות לעבודתה, כאשר האור, המים והסלע השחוק של האזור השפיעו על הברונזות המנוקבות והחלולות.
פול, והאנדרטאות
ב-13 בפברואר 1953 נהרג בנה פול כאשר מטוס חיל האוויר המלכותי שלו התרסק בתאילנד. היא גילפה את מדונה וילד (Madonna and Child) כאנדרטה, והוא הוצג במהלך תערוכתה בגלריה לאמנות Whitechapel בשנת 1954. הצער אינו דקורטיבי ביצירותיה המאוחרות; הוא מבני.
ההזמנות הציבוריות הגיעו בהתמדה: מרידיאן (Meridian) ב-1958 עבור State House בלונדון; פסל האלומיניום באורך חמישה מטרים וחצי דמות מכונפת (Winged Figure) על בניין ג'ון לואיס באוקספורד סטריט ב-1963; וב-1964 פסל הברונזה המונומנטלי צורה יחידה (Single Form) מחוץ למזכירות האו"ם בניו יורק, שהוזמן לזכרו של המזכיר הכללי דאג המרשלד (Dag Hammarskjöld). היא זכתה בפרס הגדול בביאנלה של סאו פאולו ב-1959, קיבלה תואר CBE ב-1958 ותואר אבירות (Dame Commander) ב-1965, הפכה לאישה הראשונה שהייתה נאמנה בגלריה טייט, כיהנה מ-1965 עד 1972, קיבלה תואר דוקטור כבוד מאוקספורד ב-1968 והוכתרה כבארד של קורנוול בשם Gravyor – פסלת. הטייט העניק לה רטרוספקטיבה מלאה ב-1968.
מדוע ברברה נקראת גאון
הטענה נשענת על המצאה צורנית אחת, שניתן לתארכה במדויק ואומצה באופן אוניברסלי: הצורה המנוקבת. לפניה, מסה פיסולית הייתה מוצקה וחלל היה מה שהקיף אותה. אחריה, החור הוא מרכיב – הוא מאפשר כניסת אור, ממסגר נוף דרך האובייקט, והופך גוש סטטי למשהו שמביטים דרכו ולא רק עליו. זהו המקבילה הפיסולית לגילוי חלל שלילי ברישום, וזה שינה את מה שהמדיום יכול לעשות. היא שילבה זאת עם גילוף ישיר שנלמד בקררה, כך שהרעיון הגיע עם הסמכות של אבן שגולפה ביד ולא כרעיון שרטוט. מוסדות אישרו זאת: הפרס הגדול מסאו פאולו, תואר האבירות, הזמנת האו"ם, וכהונת הנאמנות הראשונה בטייט שניתנה לאישה.
טענת הנגד עוסקת בעיקר באופן שבו הטיפול במוניטין שלה נעשה ולא במה שיצרה. היא הושוותה להנרי מור במשך חמישים שנה, השוואה שממנה מעולם לא ברחה ושהתוצאה של פרס רומא ב-1923 הניעה; העדיפות של הצורה המנוקבת מיוחסת לה, אך הסיפור הפופולרי של הפיסול המודרניסטי הבריטי סופר בדרך כלל כסיפורו של מור עם הפוורת' בשוליים. שתי התנגדויות קשות יותר: אוצר המילים של אליפסות, חללים וצורות מתוחות הוא צר ו, לאורך מאות עבודות, הופך לחזרתי; והברונזות המאוחרות, המיוצרות באמצעות סטודיו של עוזרים קבועים, יושבות באי-נוחות עם אמונת "הנאמנות לחומר" של הגילוף הישיר שעליה נבנתה סמכותה המוקדמת. אף נקודה אינה נוגעת בהמצאה עצמה. שתיהן שייכות לדיווח כנה.
מורשת
הפוורת' מתה ב-20 במאי 1975, בגיל שבעים ושתיים, בשריפה מקרית בסטודיו Trewyn. משפחתה פתחה את הסטודיו כמוזיאון ברברה הפוורת' בשנת 1976; הטייט מנהל אותו מאז 1980, ו-Hepworth Wakefield ניצב כעת בעיר שבה נולדה. היא פרסמה את אוטוביוגרפיה מצולמת (A Pictorial Autobiography) ב-1970, ובשנה שלאחר מכן את סוויטת הים האגאי (The Aegean Suite), תשע ליטוגרפיות. מה שהיא הותירה אינו סגנון אלא הרשאה – שפיסול יכול להיות פתח לא פחות מאשר אובייקט, ושהנוף שבו יצירה מונחת יכול להתקבל ישר דרך האמצע שלה.