אבריל לאבין (Avril Lavigne): נסיכת האנטי-פופ שניצחה את נסיכות הפופ

היא נכנסה לאודישן בן חמש-עשרה דקות ויצאה ממנו עם חוזה לשני אלבומים בשווי של למעלה ממיליון דולר, ואז בילתה את כספי החוזה בסירוב להפוך לזמרת הקאנטרי-פופ בסגנון פיית' היל (Faith Hill) שצוות ההפקות שלה רצה לבנות. כל הקריירה המוקדמת של אבריל לאבין (Avril Lavigne) הייתה ויכוח, שהתנהל בגופיות ובנעלי סקייטבורד, נגד תבנית נסיכת הפופ המונפקת שאליה הוחתמה במקור על ידי חברת התקליטים שלה.

ממקהלת הכנסייה ועד לתחרות הרדיו

לאבין (Lavigne) נולדה ב-27 בספטמבר 1984 בבלוויל, אונטריו, וגדלה בעיקר בעיירה הסמוכה נפאני, אונטריו, על ידי הורים דתיים לצד שני אחים. את ההכשרה המוזיקלית הראשונה שלה קיבלה משירה תכופה במקהלות כנסייה, והיא לימדה את עצמה לנגן בגיטרה והחלה לכתוב שירים כנערה, בתחילה במטרה לכוון למוזיקת קאנטרי ולא לצליל הרוק-פאנק שיגדיר אותה. הפריצה שלה הגיעה ב-1999, בגיל ארבעה עשרה, כאשר זכתה בתחרות רדיו להופיע על הבמה עם שאניה טוויין (Shania Twain) – חשיפה מוקדמת ומעצבת לכוכבות קאנטרי ממש לפני שהכיוון המוזיקלי של עצמה סטה בחדות ממנו.

אודישן בן חמש-עשרה דקות, הימור על מיליון דולר

לאחר שעזבה את התיכון, לאבין (Lavigne) נעה בין ניו יורק ללוס אנג'לס כדי לנסות להשיג חוזה הקלטות, ויושב ראש חברת אריסטה רקורדס (Arista Records), ל.א. ריד (L.A. Reid), החתים אותה על חוזה לשני אלבומים בשווי של למעלה ממיליון דולר בעקבות אודישן דווח של חמש-עשרה דקות. מה שבא לאחר מכן היה מאבק על הזהות האמנותית של עצמה: בעבודה עם צוות ההפקות המטריקס (The Matrix) על מה שהפך לאלבום הבכורה שלה, לאבין (Lavigne) דחתה את האינסטינקט שלהם לעצב אותה באסתטיקת קאנטרי-פופ בסגנון פיית' היל (Faith Hill), והתעקשה במקום זאת על כיוון הפופ-רוק שרצתה. האלבום, שנקרא במקור "שום דבר רגיל" ("Anything But Ordinary"), שונו שמו ל-"שחרר" ("Let Go") בעקבות דמו משנת 2001 שלא יצא לאור, ויצא לאור בשנת 2002, כאשר לאבין (Lavigne) הייתה בת שבע-עשרה.

Let Go והמודל של נערת הסקייטבורד

"שחרר" ("Let Go") מכר יותר מ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם, בהמרצת הסינגלים "מורכב" ("Complicated") ו-"נער סקייטבורד" ("Sk8er Boi"), והפך את לאבין (Lavigne), לפי הערכת פופמאטרס (PopMatters), ל"אנטיתזה לארכיטיפ נסיכת הפופ המונפקת" ששלט במצעדים באותה תקופה – ניגוד ישיר לבני דורה כמו בריטני ספירס (Britney Spears) וכריסטינה אגילרה (Christina Aguilera). דמות הגופייה ונעלי הוואנס (Vans) שלה, שפותחה במקור כהגנה מפני חוסר ביטחון בתיכון, הפכה למודל תרבות נעורים אמיתי שמעריצים ברחבי צפון אמריקה אימצו במלואו, עד לשיער הצבעוני שלה. מבקרים, במיוחד מבקרים גברים, פקפקו באמינות הפאנק שלה בהצלחתה המסחרית המיינסטרימית, אך פופמאטרס (PopMatters) טוען שההצלחה הזו הייתה בעצמה רדיקלית באופן בולט: אשה מתבגרת הפורצת לטריטוריית רוק אלטרנטיבי הנשלטת על ידי גברים ועושה זאת בתנאים של רדיו הפופ עצמו ולא בתנאי המחתרת של הפאנק. הערכת אפל מיוזיק (Apple Music), המצוטטת באותה סקירה לאחור, מיקמה את כישרונה האמיתי לא בדימוי אלא ב"כתיבת שירים אך פגיעות" – הערכה המעדיפה תוכן מהותי על פני השיווק שהקיף אותו.

קריירה שנבנתה אלבום אחר אלבום

לאבין (Lavigne) המשיכה את "שחרר" ("Let Go") עם "תחת העור שלי" ("Under My Skin") (2004), "הדבר הטוב ביותר שיש" ("The Best Damn Thing") (2007), "שיר ערש פרידה" ("Goodbye Lullaby") (2011), ואלבום נושא שם עצמי ב-2013, כשהיא מקיימת קריירת הקלטות לאורך שני עשורים של מגמות פופ משתנות מבלי לנטוש את ליבת הפופ-רוק ש-"שחרר" ("Let Go") ביסס. נישואיה – לדריק וויבלי (Deryck Whibley) מסאם 41 (Sum 41) מ-2006 עד 2009, ולסולן ניקלבק (Nickelback) צ'אד קרוגר (Chad Kroeger) מ-2013 עד 2015 – שמרו עליה מחוברת לסצנות הרוק ופופ-פאנק האלו שעיצבו את הצליל של עצמה, לטובה ולרעה בעיני מבקרים שראו בנישואים המשכים למיתוג הז'אנר שלה.

מחלה וחזרה

בשנת 2015, אובחנה לאבין (Lavigne) כחולה במחלת ליים (Lyme disease), מחלה חמורה דיה כדי לרתק אותה למנוחת מיטה במשך חמישה חודשים ולפי דיווחים מסוימים, להביא אותה סמוך למוות – תקופה שקטעה את הקריירה שלה באמצע הדרך וכפתה עליה התאוששות שעליה דיברה פומבי מאז. היא חזרה למוזיקה לאחר מכן, ובראשית שנות ה-2020 מבקרים וערוצים תירו את מה שמגזין מל (MEL Magazine) כינה "אברילווינסנס" ("Avril Lavignaissance"), תוך מתן קרדיט לדור חדש של להקות תחיית פופ-פאנק על חידוש העניין بصליל שעזרה לפופولריות שלו שני עשורים קודם לכן.

מעבר למוזיקה

לאבין (Lavigne) בנתה מיזמים עסקיים במקביל לקריירת ההקלטות שלה, כולל קו הבושם רוז אסור (Forbidden Rose) ומותג האופנה אבי דון (Abbey Dawn), שנקרא על שם כינוי הילדות של עצמה. בשנת 2010, היא ייסדה את קרן אבריל לאבין (The Avril Lavigne Foundation) כדי לתמוך בצעירים עם מוגבלויות ומחלות קשות, באומרה: "תמיד חיפשתי דרכים להחזיר כי אני חושבת שזו אחריות שכולנו חולקים" – פילנתרופיה שקיבלה משמעות אישית לאחר אבחון מחלת הליים של עצמה חמש שנים לאחר מכן.

מדוע אבריל מכונה גאונה

הטענה המועלית עבור לאבין (Lavigne) אינה גאונות אינטלקטואלית אלא סוג מסוים של אינסטינקט פופ: היכולת, כנערה טרייה מתחרות רדיו למוזיקת קאנטרי, לזהות ולהחזיק בזהות אמנותית מגובשת מול הלחץ הישיר של צוות הפקות מנוסה וחברת תקליטים גדולה שרצו משהו קונבנציונלי יותר. אינסטינקט זה הפיק תבנית – כתיבת שירי פופ-רוק בשילוב עם אסתטיקת סקייטבורד מכוונת ולא-זוהרת – שמכרה במספרים מסחריים עצומים ועיצבה מחדש את מה שאמנית צעירה בפופ המקורב לרוק הורשתה להיראות ולהישמע כמוהו. הערכת אפל מיוזיק (Apple Music) כי כוחה האמיתי טמון בכתיבת שירים ופגיעות ולא בדימוי לבדו מצביעה על רכיב מלאכה אממית מתחת לשיווק, ופופמאטרס (PopMatters) ממסגר את הפריצה המסחרית שלה בז'אנר הנשלט על ידי גברים כפעולה רדיקלית משמעותית בפני עצמה, ולא סתם התאמה בת מזל של דימוי לרגע. הטיעון הנגדי ההוגן הוא מהותי: היא לא המציאה את הפופ-פאנק, שהיה לו ייחוס קיים דרך להקות כמו בלינק-182 (Blink-182) ואמנים כמו אלאניס מוריסט (Alanis Morissette) שהצליל של לאבין (Lavigne) עצמה שאב ממנו בגלוי, ורב הדימוי המוקדם שלה עוצב ושוקק על ידי מנגנון חברת תקליטים מנוסה ולא הגיח בחלל ריק. מה שאפשר לומר מבלי לנפח את הטענה הוא שהיא הגיעה בגיל שבע-עשרה עם מספיק בהירות לגבי הזהות האמנותית של עצמה כדי לעקוף את האינסטינקטים של צוות הפקות מבוסס, והימור זה השתלם מסחרית ותרבותית בדרכים שאף צד לא יכול היה להבטיח מראש.

מורשת

יותר משני עשורים לאחר "שחרר" ("Let Go"), השפעתה של לאבין (Lavigne) ניכרת בדור של אמני תחיית פופ-פאנק המציינים אותה ישירות, והקריירה של עצמה – שנקטעה על ידי מחלה חמורה ועוצבה מחדש על ידי שני נישואים מתוקשרים באותה סצנה מוזיקלית – הוכיחה עמידות מספקת כדי לקיים תחייה מאוחרת אמיתית של הקריירה במקום לדעוך לנוסטלגיית שנות ה-2000 בלבד.