הארכידוכס קרל: האיש שהביס את נפוליאון לראשונה
במאי 1809, במישור שממזרח לווינה בין הכפרים אספרן (Aspern) ואסלינג (Essling), נסיך הבסבורגי חולה אפילפסיה עשה את מה שאף מפקד באירופה לא הצליח לעשות: הוא נלחם בנפוליאון בונפרטה (Napoleon Bonaparte) במשך יומיים ואילץ אותו לסגת חזרה מעבר לדנובה. זו הייתה תבוסתו הגדולה הראשונה של הקיסר בשדה הקרב. שישה שבועות לאחר מכן, כמעט על אותה קרקע, אותו נסיך הבסבורגי הובס באופן כה מוחץ בואגרם (Wagram), עד שהתפטר מכל תפקידיו ומעולם לא פיקד שוב. שני האנשים היו הארכידוכס קרל, והמרחק ביניהם הוא החידה של הקריירה שלו.
בן מאומץ של וינה
קרל נולד ב-5 בספטמבר 1771 בפירנצה, בנם השלישי של הקיסר לעתיד לאופולד השני (Leopold II) ומריה לואיסה מספרד, ואחיו הצעיר של האיש שימלוך כפרנץ השני (Francis II). הוא לא גדל אצל הוריו, אלא בווינה אצל דודתו חסרת הילדים, הארכידוכסית מריה כריסטינה (Maria Christina), ובעלה אלברט מסקסוניה-טשן (Albert of Saxe-Teschen), שאימצו אותו. הוא סבל מאפילפסיה כל חייו, בתקופה שלא הבינה את המצב כלל ולא סלחה לחולשה פיזית אצל חייל בכלל. למרות זאת הוא פיקד על צבאות.
ארצות השפלה והריין
הוא נכנס לצבא ב-1792 ולמד את המקצוע מהר ובאופן רע – כלומר בתבוסות באותה תדירות שבהן למד בניצחונות. הוא הוביל בריגדה בקרב ז'מאפ (Jemappes) ב-1792, הצטיין באלדנהובן (Aldenhoven) ובנרווינדן (Neerwinden) ב-1793, והפך למושל ארצות השפלה ההבסבורגיות באותה שנה, תפקיד שאיבד כאשר הצרפתים כבשו את ארצות השפלה ב-1794. הוא היה בצד המפסיד בואטיני (Wattignies) ובפלרוס (Fleurus).
ואז הגיעה שנת 1796, והמערכה שהפכה אותו למי שהוא. לאחר שקיבל את הפיקוד על כל הכוחות האוסטריים על הריין, קרל הביס את ז'אן-בטיסט ז'ורדן (Jean-Baptiste Jourdan) באמברג, וירצבורג ולימבורג, ולאחר מכן הסתובב והביס את ז'אן ויקטור מורו (Jean Victor Moreau) בווצלאר, אמינגן ושלינגן. זוהי מערכה של קווי פנים שבוצעה במהירות נגד שני צבאות נפרדים, והיא כונתה כמעט ללא דופי. ב-1797 פגש לראשונה את בונפרטה עצמו בפריולי, הובס קשות, וניהל את הנסיגה במיומנות כה רבה עד שהוציא את הצבא כשהוא שלם ברובו – הישג שהרשים את הפיקוד האוסטרי יותר מכמה ניצחונות. ב-1799 הוא הביס שוב את ז'ורדן באוסטראך ובשטוקאך, פלש לשווייץ, הביס את מסנה (Masséna) בקרב ציריך הראשון, והדף את הצרפתים חזרה מעבר לריין לאחר מנהיים.
הרפורמטור
עבודתו המשמעותית יותר הייתה מנהלית. החל מ-1801 כשר מלחמה, ורשמית מ-1806 כמפקד עליון וראש מועצת המלחמה, החל קרל לפרק צבא של המאה ה-18 ולבנות צבא של המאה ה-19. הוא ביטל את שירות החובה לכל החיים והנהיג גיוס חובה עם פטורים. הוא סיים את הענישה הגופנית עד 1805. הוא בנה מחדש את חיל הרגלים המוזנח, יצר רגימנטים של מילואים, והקים את הלאנדוור (Landwehr), כוח טריטוריאלי שגילם את עקרון "האומה חמושה" שהמהפכה הצרפתית הפכה לקטלני. ב-1 בספטמבר 1805 הוא הקים מטה כללי מודרני, המחולק למנהלות לתכתובת פוליטית, מבצעים ומינהל שירות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זו הייתה התוכנית הנכונה, אך היא הייתה איטית מדי. התנגדות שמרנית בתוך מועצת המלחמה גרמה לכך שהרפורמות הניבו ערך מוחשי מועט עד 1805, השנה שבה אוסטריה יצאה למלחמה והפסידה בצורה קטסטרופלית – קרל עצמו הובס על ידי מסנה בקלדיירו (Caldiero) שבאיטליה. הצבא שנלחם ב-1809 היה הצבא שלו, והוא היה הכוח ההבסבורגי הראשון בדור שיכול היה לעמוד מול הצרפתים.
הסופר
קרל גם כתב, בהרחבה ובסמכותיות. עקרונות אמנות המלחמה לגנרלים (Grundsätze der Kriegskunst für die Generale) הופיע ב-1806, עקרונות האסטרטגיה (Grundsätze der Strategie) – שנבנה סביב ניתוח המערכה שלו מ-1796 – ב-1814, והיסטוריה של מערכת 1799 בגרמניה ובשווייץ ב-1819. הדוקטרינה שהם הציגו היא זהירה וגיאומטרית: אסטרטגיה כתחרות על נקודות מכריעות, מלחמה כחישוב של עמדות. קלאוזביץ (Clausewitz), כשקרא אותם, התנגד בדיוק לזה – לקשיחות, לדבקות במה שכינה אסטרטגיה גיאוגרפית, ולחוסר הרצון להתייחס לקרב כדבר שמכריע.
1809
המלחמה נפתחה רע. נפוליאון טיפל בקרל בגסות באבנסברג, לנדסהוט ואקמול וכבש את וינה. אז, במאי, חצה הקיסר את הדנובה בלאובאו כדי לסיים את הצבא האוסטרי, וקרל תפס אותו כשכוחותיו מחולקים על ידי הנהר. במשך יומיים באספרן-אסלינג האוסטרים החזיקו מעמד, יצאו להתקפת נגד ואילצו את נפוליאון לסגת. זה היה הכישלון הגדול הראשון בקריירה שלו, ואירופה שמה לב.
קרל לא המשיך בכך. ביולי חצה נפוליאון שוב בכוח רב, ובואגרם – יומיים של טבח עצום ושוחק משני הצדדים – האוסטרים נשברו. קרל נסוג, הסכים להפסקת אש בזנוים (Znaim), והתפטר מכל תפקידיו הצבאיים. הוא היה בן שלושים ושבע. הוא לא קיבל פיקוד במערכות המכריעות של 1813 ו-1814; במקומו הוביל שוורצנברג (Schwarzenberg) את צבא בוהמיה.
מדוע קרל מכונה גאון
למילה יש גיבוי אמיתי כאן. ארתור ולסלי (Arthur Wellesley), שלא היה סנטימנטלי לגבי גנרלים זרים, כינה את קרל הגנרל הגדול ביותר של זמנו. הוא המפקד היחיד שהנחיל לנפוליאון תבוסה גדולה ראשונה בשדה הקרב, והוא מתואר בצדק מסוים כחייל הטוב ביותר שבית הבסבורג הפיק אי פעם. האיכות הספציפית שהוצגה באספרן-אסלינג הייתה זריזות טקטית תחת לחץ: הבנה שנפוליאון התחייב יתר על המידה מעבר לנהר, פעולה לפני שהחלון נסגר, והחזקת קרב הגנתי במשך יומיים נגד הצבא התוקפני ביותר באירופה. הוסיפו לכך אינטליגנציה ארגונית אמיתית – מערכת המטה, הלאנדוור, ביטול שירות החובה לכל החיים והשוט – וגוף של כתיבה אסטרטגית רצינית מספיק שקלאוזביץ חשב שראוי לתקוף אותה.
טיעון הנגד מתועד היטב באופן חריג, והוא מקרה של טמפרמנט ולא של יכולת. קרל היה זהיר באופן כפייתי. הדוקטרינה האסטרטגית שלו הייתה הגנתית ועמדתית, ונגד יריב שהבין שקרבות, לא מקומות, מסיימים מלחמות, זהירות הייתה שיטה מפסידה. האשמתו של קלאוזביץ בקשיחות גיאוגרפית היא הגרסה התיאורטית; ואגרם היא המעשית. הרפורמות שלו, נכונות בתכנונן, נעו לאט מדי מכדי להציל את אוסטריה ב-1805. וישנו פסק הדין המוזר, שחוזר על ידי הביוגרפים שלו, שהתיאוריה והפרקטיקה של הארכידוכס קרל מהוות את אחד הניגודים המוזרים ביותר בהיסטוריה הצבאית – לא מציאותי על הדף, פעיל בצורה חיה בשדה הקרב. אדם שהדוקטרינה הכתובה שלו לא מתארת את עבודתו הטובה ביותר אינו בדיוק הוגה מהשורה הראשונה לגבי מלחמה. כנו אותו מפקד שדה מעולה, רפורמטור מוסדי מצוין, ותיאורטיקן בינוני שההיסטוריה החמיאה לו על ידי קישורו לאותו אחר צהריים שבו הוא עלה על בונפרטה.
מורשת
קרל נישא לנסיכה הנרייטה מנאסאו-ויילבורג (Henrietta of Nassau-Weilburg) בספטמבר 1815, ירש את דוכסות סקסוניה-טשן ב-1822, שמו עלה כמועמד לכס המלוכה הבלגי ב-1830, וחי פרישה ארוכה. הוא מת בווינה ב-30 באפריל 1847 וטמון בקריפטה הקיסרית. ב-1860 הציבה וינה אותו על סוס בהלדנפלאץ (Heldenplatz), מול הנסיך אויגן (Prince Eugene) – שני החיילים שהבסבורגים בחרו לזכור. הצבא שבנה מחדש האריך ימים אחריו בשבעים שנה. המוניטין נשען, ותמיד יישען, על יומיים במאי ליד הדנובה שבהם האיש שלא ניתן היה להביסו היה.