אפיצ'טפונג ויראסיתקול: חלום יפה ומוזר
בליל ה-23 במאי 2010, נשיא חבר השופטים של קאן, טים ברטון, הקריא שם שכמעט אף אחד בחדר לא ציפה לו. המועמד המוביל היה Of Gods and Men של קסבייה בובואה. במקום זאת, דקל הזהב הלך לסרט תאילנדי על אדם גוסס שרוח אשתו מבקרת אותו, ובנו שהפך לקוף יער אדום-עיניים. האולם הגיב בגניחות הפתעה ואז במחיאות כפיים נלהבות. ההסבר של ברטון היה בן שש מילים: "הדוד בונמי הוא חלום יפה ומוזר."
בן של שני רופאים
אפיצ'טפונג ויראסיתקול נולד ב-16 ביולי 1970 בבנגקוק למשפחה תאילנדית-סינית, וגדל בקון קן שבצפון-מזרח המדינה, שם שני הוריו עבדו כרופאים. אביו שירת גם בבית הנבחרים של תאילנד. סינית הייתה שפה שמעולם לא למד, שכן אביו מת מוקדם. משק הבית היה בודהיסטי, עם הזרמים האנימיסטיים וההינדיים שרצים דרך החיים הדתיים בתאילנד שזורים בו — רקע שחשוב יותר מהריהוט הביוגרפי הרגיל, כי הוא מסביר מדוע הרוחות בסרטיו מתנהגות כפי שהן מתנהגות. הן אינן סמלים, והן אינן מפחידות. הן מתיישבות ליד שולחן האוכל ומקבלות צלחת.
בית החולים הוא הירושה השנייה. רופאים, מרפאות, מטופלים וגופות ישנות חוזרים על עצמם לאורך עבודתו בהתמדה שאף מבקר לא צריך להתאמץ כדי להבחין בה; ילדות שבילה סביב מרפאה מחוזית סיפקה את הדימויים של מחלה, אבחנה וחלום שהקולנוע שלו ממשיך לחזור אליהם.
אדריכלות, ואז שיקגו
הוא קיבל תואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת קון קן ב-1994 — הכשרה במבנה, נפח וכיצד אדם נע דרך חלל, מה שניתן לטעון שהוא הכנה טובה יותר לסוג הקולנוע שלו מאשר השכלה קולנועית קונבנציונלית. לאחר מכן נסע לארצות הברית וסיים תואר MFA בקולנוע בבית הספר של המכון לאמנות של שיקגו ב-1997. הוא חזר לא כבמאי תאילנדי מסחרי אלא כאמן שהוכשר בתוך בית ספר לאמנות, וזה בדיוק האופן שבו הקריירה שלו התנהלה מאז: סרטים באורך מלא שמוקרנים בקאן ומיצבים שמוקרנים בגלריות, שנעשו על ידי אותו אדם עם אותה קבוצת דאגות.
Kick the Machine
בשנת 1999 הוא היה ממייסדי Kick the Machine, חברת הפקה שהפכה למנגנון המעשי להפקת והקרנת קולנוע תאילנדי ניסיוני. השם נקרא כבדיחה וכמניפסט בו-זמנית. סרט הביכורים שלו, Mysterious Object at Noon (2000), נבנה על משחק ה"גופה המעודנת" של הסוריאליסטים — סיפור שהועבר מזר לזר ברחבי תאילנד, כשכל תורם ממשיך אותו מבלי לשלוט בו. סרט ראשון שמוותר על המחברות למקריות אינו כרטיס ביקור רגיל. הוא הכריז על במאי שעבורו נרטיב היה חומר לבדיקה ולא שירות שיש לספק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העלייה
קאן הכירה בו במהירות והמשיכה להכיר בו. Blissfully Yours (2002) זכה בפרס Un Certain Regard. Tropical Malady (2004) — סרט שנוטש את סיפור האהבה שלו באמצע ומתחיל מחדש כציד ללא מילים בג'ונגל — לקח את פרס חבר השופטים. Syndromes and a Century (2006) הוקרן בבכורה בוונציה. ואז הגיע הדוד בונמי שזוכר את חייו הקודמים ודקל הזהב, ואחריו Cemetery of Splendour (2015) ו-Memoria (2021), סרטו הראשון שצולם בחו"ל, בכיכובה של טילדה סווינטון, שחלק את פרס חבר השופטים בקאן.
נושאיו לאורך כל זה עקביים: חלומות, עולם הטבע, מיניות, והאופן שבו המערב מסתכל על אסיה. הוא עובד לעיתים קרובות עם שחקנים לא מקצועיים. על התווית שמוצמדת לרוב לרגישות שלו הוא היה אקספנסיבי באופן אופייני ולא מתגונן: "עבורי, המילה קווירי פירושה שהכול אפשרי."
המאבק עם הצנזורים
Syndromes and a Century נתקל בצנזורה תאילנדית, ואפיצ'טפונג סירב להסדר המקובל. "אני מתייחס לעבודות שלי כפי שאני מתייחס לבנים או לבנות שלי," אמר. "אין סיבה להשחית אותם מתוך פחד מהמערכת." בהגיעו מבמאי שמעמדו הבינלאומי נתן לו יותר מנוף מרוב הקולנוענים התאילנדים, לסירוב היה משקל; בהגיעו מאדם שסרטיו עדינים עד כדי נמנום, זו הייתה תזכורת שימושית ששקט אינו זהה לציות.
תגובתו לדקל הזהב עצמו, שאותו תיאר כ"סוריאליסטי", פנתה מיד החוצה. תאילנד הייתה אז בעיצומו של סכסוך פוליטי חריף, והוא הביע תקווה שהפרס "יהיה כמו מים קרירים כדי להרגיע את המצב."
מדוע אפיצ'טפונג מכונה גאון
היכולת המדוברת היא ארגון מחדש של מה שסרט מורשה לעשות עם זמן ותודעה. קולנוע רגיל מתייחס לחלום, זיכרון, חיים קודמים ומציאות ערה כאל רשומות נפרדות, המסומנות על ידי חיתוכים, מוזיקה או התמוססות. אפיצ'טפונג מסיר את הסימנים. בסרטיו רוח מגיעה באותו אור ובאותו קצב צילום כמו אחות שמביאה תה, והצופה לא מקבל שום הוראה לגבי איזה סדר מציאות פועל. זו לא עמימות; זו עמדה קפדנית, הנגזרת מקוסמולוגיה בודהיסטית ואנימיסטית שבה הקטגוריות הללו מעולם לא היו נפרדות מלכתחילה. הוא בנה דקדוק קולנועי מתוך תפיסת עולם במקום לייבא אחד מאירופה או מהוליווד, וזהו תוכן הטענה.
טיעון הנגד אמיתי ואין לרכך אותו. סרטיו איטיים, אליפטיים, ועבור צופים רבים, קרובים לבלתי חדירים; הניצחון ב-2010 היה הלם אמיתי בדיוק משום שעבודתו יושבת רחוק כל כך ממה שקהלים יסכימו לשבת דרכו. אפילו האלופים שלו מתארים את המשיכה במונחים של חלום ולא של הבנה — המחמאה של ברטון שיבחה מוזרות, לא הישג. זה הוגן לשאול כמה מהמוניטין שלו מתוחזק על ידי מעגל פסטיבלים שמתגמל קושי, והאם גוף עבודה שמתנגד לפרשנות יכול בכלל להישפט לפי הסטנדרטים הרגילים של מלאכה. התשובה שלו, במשתמע, היא שהסטנדרטים שגויים. בין אם מקבלים זאת ובין אם לא, הוא לא הגיע לשיטה שלו במקרה: הוא למד אדריכלות, לקח MFA, ניהל חברת הפקה משלו ועיבד את המערכת לאורך שני עשורים. זו עמדה שקולה, לא תעלומה.
מה הוא שינה
אפיצ'טפונג עשה את הסרט התאילנדי הראשון שזכה בדקל הזהב, וחשוב מכך, הפך את זה לסביר שבמאי מחוץ לציר האירו-אמריקאי יתקבל לשורה הראשונה של הקולנוע העולמי מבלי לתרגם את עצמו — מבלי להסביר את הרוחות, מבלי להחליק את הקצב, מבלי להעמיד פנים שהקוסמולוגיה שלו הייתה מטאפורה למשהו שקהל מערבי כבר האמין בו. הוא השאיר את Kick the Machine פועלת כדי שאחרים יוכלו לנסות זאת גם כן. שאר התחום עדיין מדביק את הפער להרשאה שהוא לקח.