אנטוניו סליירי: היריבות שהומצאה בהיסטוריה

בנובמבר 1823, אדם זקן שאושפז בבית חולים בווינה וסבל מנסיגה מנטלית, האשים את עצמו בהרעלת מוצרט (Mozart), ואז חזר בו מהדברים בכל פעם ששכלו היה צלול. הווידוי היה חסר ערך – התסמינים של מוצרט אינם מעידים על הרעלה כלל – אך הוא הספיק. פושקין (Pushkin) כתב מחזה, רימסקי-קורסקוב (Rimsky-Korsakov) הפך אותו לאופרה, פיטר שאפר (Peter Shaffer) הפך אותו ללהיט ומילוש פורמן (Miloš Forman) לסרט זוכה פרס האוסקר. אנטוניו סליירי (Antonio Salieri), קאפלמייסטר (מנהל מוזיקלי) קיסרי ומורה של בטהובן (Beethoven), שוברט (Schubert) וליסט (Liszt), הפך לסמל הקבוע של התרבות האירופית לבינוניות.

יתום מלניאגו

סליירי נולד ב-18 באוגוסט 1750 בלניאגו, דרומית לוורונה ברפובליקה של ונציה. מוריו הראשונים היו אחיו הגדול פרנצ'סקו, כנר שלמד אצל ג'וזפה טרטיני (Giuseppe Tartini), וג'וזפה סימוני, נגן העוגב של קתדרלת לניאגו. בין 1763 ל-1764 מתו שני הוריו. דוד נזיר בפדובה לקח אותו לזמן קצר; לאחר מכן, בסביבות 1765, אציל ונציאני בשם ג'ובאני מוצ'ניגו הפך לאפוטרופוס שלו, ובוונציה הוא למד אצל נגן העוגב ג'ובאני בטיסטה פצ'טי (Giovanni Battista Pescetti) וזמר האופרה פרדיננדו פאצ'יני (Ferdinando Pacini).

בן חסותו של גאסמן

ההתערבות המכרעת הגיעה מהמלחין פלוריאן לאופולד גאסמן (Florian Leopold Gassmann), שהתרשם מכישרונו של היתום, הביא אותו לווינה ב-15 ביוני 1766 ושילם על חינוכו מכיסו. גאסמן לימד אותו לטינית, שירה איטלקית, גרמנית, הלחנה קולית ובאס ממוספר, וגרם לו לתרגם את הספר Gradus ad Parnassum של יוהאן פוקס (Johann Fux) במהלך שיעורי הלטינית – קונטרפונקט ודקדוק שנלמדו באותו תרגיל. בסלונים של ימי ראשון של משפחת מרטינז, רכש סליירי שני מורים לא רשמיים נוספים: כריסטוף ויליבלד גלוק (Christoph Willibald Gluck), שהפך לתומך שלו, והמשורר מטאסטסיו (Metastasio), שלימד אותו משקל ושירה איטלקית. דרך גאסמן הוא גם קיבל גישה למוזיקה הקאמרית של הקיסר יוזף השני, ולחסדי הקיסר, שנמשכו עד מותו של יוזף ב-1790.

המלחין של הקיסר

האופרה המלאה הראשונה של סליירי, Le donne letterate (1770), על פי מולייר, פתחה קריירה של שלושים וארבע שנים ויותר משלושים וחמש יצירות בימתיות מקוריות. Armida (1771), על פי טאסו, הועלתה בבכורה ב-2 ביוני; ב-La fiera di Venezia (1772) שרו הדמויות בשלוש שפות. כאשר גאסמן מת ב-21 בינואר 1774, ירש אותו סליירי כסגן מנהל האופרה האיטלקית; הוא נשא לאישה את תרזה הלפרסטורפר באותו אוקטובר, ובמשך שמונה-עשרה שנים הוא שלט בפועל באופרה בשפה האיטלקית בווינה.

יוזף השני שלח אותו לאיטליה בין 1778 ל-1780, שם האופרה Europa riconosciuta חנכה את לה סקאלה במילאנו – ההזמנה הגיעה אליו לאחר שגלוק סירב לה ובהסכמתו של גלוק המליץ עליו. La Scuola de' gelosi (1778) ו-La grotta di Trofonio (1785), האופרה בופה (opera buffa) הראשונה שפורסמה בפרטיטורה מלאה על ידי ארטריה, ביססו את מעמדו. בפריז הוא הפיק את Les Danaïdes (1784), שהוצגה בתחילה כיצירה של גלוק בסיועו של סליירי ורק מאוחר יותר הוכרה כשלמה שלו; היא נותרה על הבמה בפריז במשך למעלה מארבעים שנה. Tarare (1787) נתפסה כמילה האחרונה באופרה הרפורמית, והגרסה האיטלקית של לורנצו דה פונטה (Lorenzo Da Ponte), Axur, re d'Ormus (1788), הפכה להצלחתו הבינלאומית הגדולה ביותר. באותה שנה הוא מונה לקאפלמייסטר הקיסרי עם מותו של ג'וזפה בונו (Giuseppe Bonno), תפקיד בו החזיק עד 1824.

מוצרט: התיעוד

שני הגברים סבבו זה את זה. בשנת 1781 התלונן מוצרט בפני אביו כי "היחיד שקובע בעיני הקיסר הוא סליירי", והזהיר מפני סיעות איטלקיות: "אתה מכיר את האדונים האיטלקים האלה; הם נחמדים מאוד בפניך!" בתחרות ההלחנה ב-1786 באורנז'רי של שנברון, נחשב מוצרט למפסיד. אך הראיות המנוגדות חזקות לפחות באותה מידה. עם הפיכתו לקאפלמייסטר ב-1788, החיה סליירי את נישואי פיגארו (Figaro) במקום להעלות אופרה חדשה משלו. השניים הלחינו במשותף את הקנטטה Per la ricuperata salute di Ofelia עבור הזמרת ננסי סטוראס (Nancy Storace). ומכתבו האחרון של מוצרט ששרד, מה-14 באוקטובר 1791, מתעד את לקיחת סליירי לחליל הקסם (The Magic Flute), שם "מהאוברטורה ועד המקהלה האחרונה לא היה קטע שלא עורר ממנו קריאת 'בראבו!' או 'בֶּלוֹ!'". שמועת ההרעלה צפה רק עשורים לאחר מותו של מוצרט ב-1791; היא יוחסה בחלקה ליריבות בין האסכולות המוזיקליות הגרמנית והאיטלקית. סליירי הכחיש זאת בתוקף והיה, לדבריו, פגוע ממנה עמוקות.

המורה

השפעתו המתמשכת עברה דרך כיתת הלימוד. סליירי היה בין המורים המבוקשים ביותר בדורו, ותלמידיו כללו את לודוויג ואן בטהובן, פרנץ שוברט, פרנץ ליסט, יוהאן נפומוק הומל (Johann Nepomuk Hummel), אנטון אברל (Anton Eberl), הזמרת קטרינה קאנצי (Caterina Canzi) ובנו הצעיר של מוצרט, פרנץ קסאפר וולפגנג מוצרט. כל מי שלא היה עשיר למד בחינם – החזר מכוון על חסדו של גאסמן כלפי יתום חסר פרוטה. הוא ניצח על בריאת העולם (The Creation) של היידן ב-18 במרץ 1808, ההופעה שבה היידן התמוטט, וערך את הבכורה לשני הקונצרטים הראשונים לפסנתר של בטהובן ולניצחון ולינגטון (Wellington's Victory).

מדוע אנטוניו מכונה גאון

הוא אינו כזה, וכנות מחייבת לומר זאת בבירור: איש בהיסטוריה של המוזיקה לא מדרג את סליירי עם מוצרט, היידן או בטהובן, והמוניטין שלו דעך כל כך מהר שהמוזיקה שלו נעלמה ברובה מהרפרטואר בין 1800 ל-1868. אך פסק הדין הפופולרי – שהוא היה בינוני שאוכל מקנאה – הוא בדיה שיוצרה על ידי ה"טרגדיה הקטנה" של פושקין מ-1831 ועברה תעוש על ידי אמדאוס (Amadeus) של שאפר (1979) וסרטו של פורמן מ-1984, שהפכו אותו לדמות מקיאווליסטית דמוית יאגו וזיכו את פ. מארי אברהם (F. Murray Abraham) בפרס האוסקר.

לאדם האמיתי היו שתי מתנות אמיתיות ויוצאות דופן. הראשונה הייתה בנייה דרמטית: Les Danaïdes החזיקה מעמד על הבמה בפריז במשך ארבעה עשורים, Tarare ו-Axur נדדו ברחבי אירופה, ו-Falstaff (1799) מצאה קהלים חדשים בזמנים מודרניים. ה-Twenty-Six Variations on La Folia di Spagna (1815) כונתה מערכת הווריאציות התזמורתיות המונומנטלית ביותר לפני ברהמס. השנייה הייתה פדגוגית – אוזן למה שמלחין צעיר צריך, שהופעלה על בטהובן, שוברט וליסט ללא תשלום. זהו אינו גאונות של המצאה. זוהי גאונות של העברה, ומאה שנות המוזיקה שבאו אחריו עברו דרך חדריו. הוא ראה את ליקויו בבירור: "אקסצנטריות ובלבול ז'אנרים החליפו פשטות הגיונית ורבת אומנות."

מורשת

סליירי איבד את בנו היחיד ב-1805 ואת אשתו ב-1807, ניסה להתאבד בנובמבר 1823, וסבל מדמנציה בשמונה-עשר החודשים האחרונים לחייו. הוא מת בווינה ב-7 במאי 1825, בגיל 74, והרקוויאם שלו בדו מינור, שנכתב ב-1804, בוצע לראשונה בטקס האזכרה שלו ב-22 ביוני. תיאטרון בלניאגו נושא כעת את שמו, והאנדרטה שלו נושאת שיר מאת תלמידו יוזף וייגל (Joseph Weigl). הקלטות של צ'צ'יליה ברטולי (Cecilia Bartoli) ב-2003 ודיאנה דמראו (Diana Damrau) ב2008 החלו במלאכה האיטית של מתן האפשרות למוזיקה להישמע מעל האגדה.