אנטוניו גראמשי: האסיר שהסביר הסכמה
"עשרים שנה עלינו לעצור את המוח הזה מלתפקד." כך אמר התובע הפשיסטי במשפטו של עיתונאי סרדיני גיבן שגובהו פחות ממטר וחמישים, והמדינה אכן לקחה את שיניו, את עיכולו ובסופו של דבר את חייו. היא לא עצרה את המוח. באחת-עשרה שנות מאסר מילא גראמשי יותר משלושים מחברות וכשלושת אלפים עמודים בניתוח של האופן שבו כוח באמת עובד בחברות מודרניות — טיעון כל כך בלתי צפוי שהוא מצוטט כיום במדעי המדינה, לימודי תרבות ותיאוריה פוסט-קולוניאלית על ידי אנשים ללא כל עניין במרקסיזם בכלל.
אלס
הוא נולד אנטוניו פרנצ'סקו גראמשי ב-22 בינואר 1891 באלס שבסרדיניה, אל הקצה העני ביותר של הפריפריה האיטלקית. ב-1898 הואשם אביו פרנצ'סקו במעילה, והמשפחה קרסה לעוני; אנטוניו נאלץ לעזוב את בית הספר עד לשחרור אביו ב-1904. הוא סבל גם מעיוות בעמוד השדרה — כיום נחשב בדרך כלל למחלת פוט ולא לנפילה בילדות כפי שמספרת האגדה — שעצר את צמיחתו מתחת למטר וחמישים, הותיר אותו גיבן מאוד, וגרם לו חיים שלמים של כאב.
ב-1911 זכה במלגה לאוניברסיטת טורינו, שם קרא ספרות ולמד בלשנות אצל מתאו ברטולי. טורינו הייתה אז דטרויט של איטליה, והצפייה בחברה אגררית מתעשתת בדור אחד עיצבה את כל מה שכתב מאוחר יותר. הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בסוף 1913 ופנה לעיתונאות, כותב עבור Avanti! ו-Il Grido del Popolo ובנה מוניטין רציני.
מועצות ומפלגה
באפריל 1919, עם פלמירו טוליאטי, אנג'לו טאסקה ואומברטו טראצ'יני, ייסד את L'Ordine Nuovo. דרך גלי השביתות של 1919–20 טען שמועצות הפועלים שצצו במפעלי טורינו אינן רק גופי מיקוח אלא העובר של ממשל עצמי של מעמד הפועלים. המועצות הובסו. ב-21 בינואר 1921 בליבורנו עזר לייסד את המפלגה הקומוניסטית של איטליה.
הוא נסע למוסקבה ב-1922 כנציג המפלגה, ושם נשא לאישה את ג'וליה שוחט, כנרת רוסייה, ב-1923; נולדו להם שני בנים, דליו וג'וליאנו. הוא נבחר לסגן עבור ונציה במאי 1924 והפך למזכיר המפלגה באוגוסט ההוא. משטרו של מוסוליני, שהתגבש לאחר רצח הסגן הסוציאליסטי ג'אקומו מאטיאוטי, כבר פירק את החוקה סביבו. בנובמבר 1926 עצרה אותו המשטרה הפשיסטית ללא קשר לחסינותו הפרלמנטרית. הוא נידון לעשרים שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המחברות
מחברות הכלא, שנכתבו בין 1929 ל-1935, הן הסיבה שמישהו עדיין קורא אותו. הן חוברו תחת צנזורה — וזו חלק מהסיבה שהוא מכנה את המרקסיזם "פילוסופיית הפרקסיס" לאורך כל הדרך, ביטוי שאול מאנטוניו לאבריולה שגם קרה לו לחמוק מעבר לצנזור הכלא — בהערות מקוטעות, מקובצות נושאית שמעולם לא נועדו לפרסום. האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מציינת שהאופי המקוטע הזה הוא בדיוק הסיבה שהטקסט תומך בקריאות מנוגדות כל כך.
הבעיה המרכזית שהציב לעצמו הייתה מדוע המהפכה הצליחה ברוסיה המפגרת ונכשלה בכל מקום באירופה המתקדמת. תשובתו הייתה שהוא וכולם הבינו לא נכון את המדינה המודרנית. המדינה, כתב, היא חברה פוליטית פלוס חברה אזרחית — הגמוניה המוגנת על ידי שריון הכפייה. במדינה מפותחת המעמד השליט אינו שולט בעיקר על ידי משטרה. הוא שולט על ידי הסכמה, המיוצרת ללא הרף דרך בתי ספר, כנסיות, עיתונים ואינטלקטואלים, עד שהאינטרסים הספציפיים שלו נחווים על ידי כולם כשכל ישר רגיל. הוא קרא לזה הגמוניה: לא שליטה בלבד אלא מנהיגות אינטלקטואלית ומוסרית.
מכאן נובעת המסקנה האסטרטגית. מתקפה חזיתית — מלחמת תמרון — עובדת רק היכן שהחברה האזרחית דקה. במערב, שבו החברה האזרחית מורכבת ממה שכינה תעלות המגנות על המדינה, מהפכנים חייבים להילחם במלחמת עמדות, ולכבוש את מוסדות ההסכמה לפני, לא אחרי, לקיחת הכוח.
סביב זה בנה את השאר. אינטלקטואלים אורגניים צומחים מתוך מעמד כדי לבטא את ניסיונו, בניגוד לאינטלקטואלים מסורתיים — כמרים, פרופסורים — המדמיינים את עצמם מעל ההיסטוריה. השכל הישר הוא מקוטע וטפשי, אך מכיל גרעין בריא של שכל טוב שיש לעסוק בו ולא לבוז לו. הגוש ההיסטורי נותן שם לברית הכוחות המקיימת סדר נתון. הסובלטרן נותן שם לאלה המודרים מייצוג לחלוטין. מהפכה פסיבית מתארת כיצד מעמדות שליטים סופגים דרישות מלמטה כדי להימנע מוויתור על כוח — קריאתו את הפורדיזם והאמריקניזם. ולאורך כל הדרך הוא תוקף את הכלכליזם של המרקסיזם האורתודוקסי, מפרק את ניסיונו של בוכארין להפוך את המטריאליזם ההיסטורי למדע טבע מנבא.
מדוע אנטוניו מכונה גאון
האיכות המוצגת היא המצאה מושגית: היכולת לתת שם לדבר שכולם יכולים לראות ואף אחד לא בודד. הגמוניה היא המקרה הברור ביותר. התצפית שהסכמה בחברה המונית מיוצרת ולא ניתנת, וכי תרבות היא לפיכך אתר של מאבק פוליטי ולא השתקפות של הסדרים כלכליים, היא כעת כה ספוגה עד שקשה להיזכר שהיה לה מחבר. זה לא היה ברור ב-1930. זה סתר את האורתודוקסיה המרקסיסטית השלטת, שגרסה שרעיונות הם מבנה-על והבסיס עשה את העבודה האמיתית, וזה הסביר כישלון — אי-הגעת המהפכה במערב — שהאורתודוקסיה יכלה להתייחס אליו רק כעיכוב.
התנאים הופכים את ההישג למוזר יותר. הוא עבד ללא ספרייה ראויה לשמה, בבריאות מידרדרת, בקטעים, תחת צנזור, בידיעה שגזר דינו כנראה יאריך ימים ממנו. הוא נשען על האידיאליזם הניאו-הגליאני של קרוצ'ה, על תיאורו של סורל את הסוציאליזם כמודעות מוסרית, על הפרקסיס של לאבריולה, ועל מקיאוולי, שהנסיך שלו הוא ליהק מחדש כמפלגה המהפכנית — הנסיך המודרני. Jacobin מתאר אותו כמרקסיסט האיטלקי המצוטט ביותר אי פעם ובין הפילוסופים המרקסיסטים המפורסמים ביותר של המאה העשרים, וההגעה משתרעת הרבה מעבר למרקסיזם: לימודי תרבות, תיאוריה ביקורתית, יחסים בינלאומיים ולימודי סובלטרן כולם פועלים על אוצר המילים שלו.
טיעון הנגד ראוי לציון. המחברות הן הערות לא גמורות, לא מערכת, והדו-משמעות שלהן אפשרה כמעט לכולם לתבוע אותו. חוקרים מצביעים על חובו הלא פתור לקרוצ'ה ועל יחסו הדו-משמעי הן למטריאליזם והן ללניניזם. מבקרים טוענים שהמסגרת שלו מעניקה רישיון לסוג של אליטיזם אינטלקטואלי, ושההיסטוריציזם שלו, המתייחס לאמת כאל מה שמעמד יכול לחיות לפיו ביעילות, ממיס את הקרקע לטענות אובייקטיביות. הוא גם, עם חבריו, קרא רע מאוד את יכולת האלימות של הפשיזם לפני שנסגר עליו. מה ששורד את כל זה הוא המושג עצמו, שאף אחד לא הצליח להסתדר בלעדיו.
מורשת
בריאותו התפרקה בכלא: שיניים אבדו, לא מסוגל לאכול אוכל מוצק, מקיא דם, מטיח את ראשו בקיר התא מכאבי ראש. הועבר למרפאה בפורמיה ב-1933 ואז לרומא, הוא היה סוף סוף אמור להשתחרר ב-21 באפריל 1937. טרשת עורקים, שחפת, יתר לחץ דם, תעוקת לב ושיגדון הפכו זאת לבלתי אפשרי. הוא מת שישה ימים לאחר מכן, ב-27 באפריל 1937, בגיל ארבעים ושש. אפרו טמון בבית הקברות הלא-קתולי ברומא.
המחברות שרדו אותו, והמאה העשרים קראה אותן. האם גראמשי עצמו היה שורד את מפלגתו שלו מוטל בספק — חוקרים מציינים את עוינותו הגוברת לסטלין וחודשים שאילו היה נודע הדבר ברבים, הוא היה מגורש. היורוקומוניזם ההדרגתי של טוליאטי תבע אותו מאוחר יותר; כך גם השמאל החדש; כך, לאחרונה, עשה ימין שמרני ששואל את אוצר המילים שלו כדי לתאר את מתנגדיו. התובע קיבל את עשרים השנים שלו. הוא פשוט בחר באיבר הלא נכון לתקוף.