אנטונין ארטו: נביא האכזריות של התיאטרון
סוזן סונטג (Susan Sontag) טענה כי תולדות התיאטרון המערבי מתחלקות לשתי תקופות ברורות: לפני אנטונין ארטו (Antonin Artaud) ואחריו. הוא כמעט לא כתב מחזות שהועלו בהצלחה במהלך חייו, בילה את שנותיו האחרונות במעבר בין בתי חולים פסיכיאטריים לטיפולי נזעי חשמל, ומת ללא הכרה משמעותית – ובכל זאת, המניפסט שהותיר אחריו שינה מחדש את הדרך שבה ה"תיאטרון החי" (Living Theatre) ודורות של במאים ניסיוניים תפסו את השפעת הבמה על הקהל.
ילדות בצל המחלה
ארטו נולד ב-4 בספטמבר 1896 במרסיי להורים שהיו בני דודים מדרגה ראשונה, אנטואן-רואה ארטו ואופרזי נאלפאס, שאמהותיהן היו אחיות מסמירנה. ארטו היה אחד מתשעה ילדים, ארבעה מהם נולדו מתים ושניים מתו בינקותם. בגיל חמש אובחן כחולה בדלקת קרום המוח, אבחנה שהביוגרף שלו, דייוויד שייפר (David Shafer), הטיל בה ספק מאז. הוא התחנך במוסד הקתולי "קולז' סקרה-קר" (Collège Sacré-Coeur) בין השנים 1907 ל-1914, שם קרא את רמבו, מאלרמה ופו, וייסד כתב עת ספרותי משלו לפני שהסתגר חברתית והשמיד את כתביו המוקדמים לקראת סוף לימודיו. הוריו, שהיו מודאגים, סידרו לו טיפול פסיכיאטרי, ובמהלך חמש השנים הבאות הוא עבר בין סדרה של סנטוריומים; הוא גויס לזמן קצר לצבא הצרפתי ב-1916 לפני ששוחרר מוקדם מסיבות בריאותיות שלא פורטו. במאי 1919 רשם לו מנהל סנטוריום לאודנום, מה שהוביל להתמכרות לאופיאטים שנמשכה כל חייו, וב-1921 עבר לפריז תחת השגחתו הפסיכיאטרית של ד"ר אדואר טולוז (Édouard Toulouse).
שחקן, סוריאליסט וכופר מנודה
בפריז התאמן ארטו אינטנסיבית תחת הבמאים המובילים ז'אק קופו (Jacques Copeau) ושארל דולן (Charles Dullin), והצטרף ל"תיאטרון דה ל'אטלייה" (Théâtre de l'Atelier) ב-1921 לפני שעזב לאחר 18 חודשים על רקע מחלוקות בנוגע להופעתו כקרל הגדול במחזה הואון מבורדו (Huon de Bordeaux). הוא הפך לשחקן קולנוע פעיל, גילם את ז'אן-פול מארה בסרטו של אבל גאנס (Abel Gance) נפוליאון (1927) ואת הנזיר מסייה בסרטו של קרל תאודור דרייר (Carl Theodor Dreyer) הפסיון של ז'אן ד'ארק (1928), וכתב תסריטים, אם כי רק אחד מהם, הצדפה והכומר (1928), הופק בימי חייו – תוצאה שגרמה לו לרגשות מעורבים. הוא הצטרף לזמן קצר לסוריאליסטים של אנדרה ברטון (André Breton) לפני שברטון נידה אותו ב-1927, בעיקר בשל סירובו של ארטו לקבל את פניית התנועה לעבר פוליטיקה קומוניסטית. יחד עם רובר ארון (Robert Aron) ורוז'ה ויטראק (Roger Vitrac), הוא ייסד את "תיאטרון אלפרד ז'ארי" (Théâtre Alfred Jarry) ב-1926 והעלה ארבע הפקות בין 1927 ל-1929 בפני קהל שכלל את אנדרה ז'יד ופול ואלרי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תיאטרון האכזריות
הרעיון התיאטרוני המכונן של ארטו התגבש לאחר שצפה ברקדנים באלינזיים מופיעים בתערוכה הקולוניאלית בפריז ב-1931, מפגש ששכנע אותו שהתיאטרון המערבי הפך תלוי מדי בדיאלוג ובפסיכולוגיה ומנותק מדי מטקס ומחוויה פיזית. הוא העלה את ההפקה המרכזית היחידה של המניפסט שלו, עיבוד למחזה הצ'נצ'י (The Cenci) של שלי, בתיאטרון פולי-ואגרם (Théâtre des Folies-Wagram) בשנת 1935, עם תפאורה של הצייר בלתוס (Balthus) ושימוש תיאטרוני ראשון בכלי האלקטרוני "אונד מרטנו" (Ondes Martenot) – הפקה שנחשבה, לפי רוב הדיווחים, לכישלון מסחרי. הוא פרש את התאוריה במלואה בספרו התיאטרון וכפילו (1938), והציע את מה שכינה חזרה לקסם ולטקס באמצעות "שפה תיאטרונית חדשה של טוטם ומחווה – שפת מרחב חסרת דיאלוג", שבה, כפי שציינו פרשנים מאוחרים, "דימויים פיזיים אלימים" ימחצו ויהפנטו את הצופה במקום רק לספר לו סיפור.
מקסיקו, אירלנד וקריסה
בחיפוש אחר מוצא מהתמכרות לאופיאטים ומהרציונליזם המערבי, נסע ארטו למקסיקו ב-1936 בזכות מענק ממשלתי, חי בקרב בני הראראמורי (Rarámuri) בכפר נורוגאצ'י וטען שהשתתף בטקסי פיוטה – טענה שחוקרים הטילו בה ספק מאז – תוך שהוא עובר גמילה מאופיאטים. הוא חזר לצרפת ב-1937 וכמעט מיד נסע לאירלנד כשהוא נושא מקל הליכה מעץ שהאמין כי הוא שריד קדוש של הכנסייה האירית, מתוך כוונה להחזירו. כשהוא דובר מעט אנגלית וללא גאלית, נגמר כספו, הוא היה מעורב בעימותים אלימים עם משטרת דבלין, נכלא לזמן קצר בכלא מאונטג'וי, וגורש כ"זר חסר כל ובלתי רצוי". בהפלגה הביתה, משוכנע שהוא מותקף, הוא נלחם בחזרה, הושם בכותונת משוגעים והועבר ישירות לבית חולים פסיכיאטרי עם הגעתו לצרפת – תחילתן של תשע שנות אשפוז.
רודז, נזעי חשמל והחלמה שנויה במחלוקת
בשנת 1943 ארגן המשורר רובר דסנוס (Robert Desnos) את העברתו של ארטו לבית החולים הפסיכיאטרי ברודז (Rodez), בשטח בשליטת ממשלת וישי, שם טיפל בו ד"ר גסטון פרדייר (Gaston Ferdière) בשילוב של טיפול בנזעי חשמל וטיפול באמנות. פרדייר פירש את לחשי הקסם, המפות האסטרולוגיות והציורים המטרידים של ארטו כתסמינים של מחלה שיש לתקן; ארטו עצמו גינה שוב ושוב את טיפולי החשמל והתחנן שיפסיקו, גם כשמאוחר יותר, באופן פרדוקסלי, זקף לזכותם את החזרת תחושת העצמי והשליטה העצמית שלו – טענה שחוקרת אלכסנדרה לוק (Alexandra Lukes) הציעה כי אולי הייתה מחווה אסטרטגית כדי לספק את רופאיו ולא אישור כנה. חברים השיגו את שחרורו ב1946 והציבו אותו במרפאה באיברי-סור-סן, שם כתב את ואן גוך, המתאבד על ידי החברה (1947), טקסט שעזר להצית מחדש את העניין בעבודתו, והקליט את היצירה הרדיופונית לסיים עם השיפוט של אלוהים, יצירה של צרחות ורעידות קוליות שהייתה כה פרובוקטיבית שמנהל הרדיו הצרפתי ולאדימיר פורשה (Wladimir Porché) גנז אותה לפני שידורה המתוכנן בפברואר 1948, למרות תמיכה כמעט פה אחד מצוות אמנים בולטים שצפו בה; היא לא שודרה בציבור עד לשידור בלוס אנג'לס בשנת 1964.
מדוע אנטונין נקרא גאון
סקר עדכני אחד על הקריירה שלו קובע בפשטות כי "כמעט בלתי אפשרי להפריד בין האדם ליצירה, בין השיגעון והגאונות לאמנות", בטענה שהסבל הפסיכולוגי של ארטו לא היה מקרי לחזונו התיאטרוני אלא טופל על ידי ארטו עצמו כחוויה משמעותית, אפילו מטאפיזית, שהזינה ישירות את רעיונותיו לגבי מה שהתיאטרון אמור לעשות לגוף. מסגור זה הוא הכנה שבהם: הטענה לגאונות של ארטו נשענת פחות על הישג בודד שהספיק לראות מושלם – ההפקות שלו נכשלו ברובן מסחרית, וההקלטה הידועה ביותר שלו נאסרה – ויותר על הכוח המתמשך של הצעה תיאורטית, המנוסחת במלואה בהתיאטרון וכפילו, המתוארת עדיין כ"אחד המסמכים החשובים בתיאטרון המודרני". המסגור של סונטג על "לפני ואחרי" מהדהד בקרב דורות של במאים ופילוסופים שמעולם לא עבדו איתו ישירות: ז'יל דלז (Gilles Deleuze) ופליקס גואטרי (Félix Guattari) השאילו את הביטוי שלו "גוף ללא איברים", ז'אק דרידה (Jacques Derrida) בנה על מושג "הדיבור הנשוף" (parole soufflée), ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva) הסתמכה עליו עבור הרעיון שלה של "הסובייקט בתהליך", ואמנים מאוחרים יותר מאלן גינסברג (Allen Ginsberg) ועד סם שפרד (Sam Shepard) וספולדינג גריי (Spalding Gray) ציינו אותו כהשפעה ישירה. טענת הנגד ממשית באותה מידה: ארטו הפיק מעט מאוד עבודה מוגמרת וניתנת לביצוע לפי סטנדרטים מקובלים, טענותיו לגבי טקס ורוחניות ילידית בחו"ל אותגרו על ידי חוקרים מאוחרים יותר, והתאוריות שלו הגיעו לרוב העולם רק לאחר מותו, מה שאומר שהתווית "גאון" יושמה ברובה רטרואקטיבית על ידי אחרים ולא הושגה באמצעות עבודה שראה מצליחה.
מורשת
לאחר שאובחן כחולה בסרטן המעי הגס בינואר 1948, מת ארטו במרפאה באיברי-סור-סן ב-4 במרץ 1948. הוא נמצא יושב לבדו למרגלות מיטתו כשהוא אוחז בנעל, במקרה מוות שקיים חשד שמעורבת בו מנה קטלנית של כלוראל הידראט שהכוונה מאחוריה נותרה לא ידועה. הוא הותיר אחריו כמעט ללא הפקות מצליחות וגוף של תאוריה שעיצב מחדש את התיאטרון הניסיוני, את הבנת הפסיכיאטריה את הקשר בין סבל לאמנות, ואת הפילוסופיה הקונטיננטלית למשך שארית המאה העשרים – סופר שהשפעתו, לפי כמעט כל הדיווחים, הגיעה רק לאחר שלא היה עוד בחיים כדי לראותה.