אנתוני קווייל: הקצין שבנה מחדש את סטרטפורד
ביולי 1943, קצין תותחנים שהוצב תחת מושל גיברלטר צפה במטוס שנשא את הגנרל ולדיסלב שיקורסקי (Władysław Sikorski), המפקד העליון של הכוחות הפולניים, צולל אל הים שניות לאחר ההמראה. אנתוני קווייל הפך מאוחר יותר את מה שראה לרומן, On Such a Night. חמש שנים לאחר מכן, אותו אדם ניהל את תיאטרון הזיכרון לשייקספיר בסטרטפורד-אפון-אייבון, והמלחמה שעליה מיעט לדבר העניקה לו משהו שאף בית ספר לדרמה לא יכול היה להעניק: הסמכות של אדם שבאמת פיקד על גברים. הקהל קרא זאת בכל קצין שגילם אי פעם.
רוגבי, RADA ותיאטרון Q
ג'ון אנתוני קווייל נולד ב-7 בספטמבר 1913 באיינסדייל, סאות'פורט, לנקשייר, בנם של עורך הדין ארתור קווייל, ממוצא מאני, ואסתר קייט קווייל, לבית אוברטון. הוא למד בבית הספר אברי הול ולאחר מכן בבית הספר רוגבי (Rugby School), והחזיק מעמד שנה אחת באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA) לפני שהמקצוע בלע אותו. הוא היה סטודנט כשהופיע לראשונה באופן מקצועי בתיאטרון Q בלונדון ב-1931 — בדיווח אחד הוא מופיע כריצ'רד לב-ארי ב-Robin Hood, ובאחר ב-The Ghost Train — ולאחר תקופה במוזיק הול הוא הצטרף לתיאטרון אולד ויק (Old Vic) ב-1932. זו הייתה התלמדות אידיאלית: להקה שציפתה משחקן לשחק הכל ולשחק זאת מהר.
הופעת הבכורה שלו בברודוויי הגיעה במחזה The Country Wife ב-1936. בשנת 1937 גילם את לארטס ב-המלט שהועלה באלסינור, וב-1939 גילם את התפקיד הראשי ב-הנרי החמישי בסיבוב הופעות ברחבי אירופה ומצרים — הקיץ האחרון לפני שהתיאטראות של אירופה נסגרו. הוא נשא לאישה את השחקנית הרמיוני האנן ב-1935; הם התגרשו ב-1941, וב-1947 נשא לאישה את השחקנית האמריקאית דורותי הייסון, עמה נולדו לו שתי בנות, ג'ני ורוזנה, ובן, כריסטופר.
מעבר לקווי האויב
קווייל התגייס לחיל התותחנים המלכותי כתותחן, עבר אימונים עם רגימנט אימון הגנת החוף ה-70, וקיבל דרגת סגן משנה ב-7 בינואר 1940. הוא פיקד על אזור יחידות עזר בנורת'מברלנד — תאים שנועדו להילחם לאחר פלישה גרמנית. לאחר מכן הצטרף למנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושירת כקצין קישור עם הפרטיזנים האלבנים, עבודה שמעולם לא הרגיש בנוח לדון בה לאחר מכן ובמקום זאת הציג אותה בדיוני ב-Eight Hours from England (1945). בגיברלטר הוא הפיק הפקות קטנות עבור החיילים, עבודתו הראשונה כבמאי. הוא שוחרר בדרגת רב-סרן זמנית, ובמאי 1946 צוין לשבח על "שירותים אמיצים ומכובדים בזירת הים התיכון".
שנות סטרטפורד
המינוי שהפך אותו למשמעותי הגיע ב-1948, כאשר השתלט על תיאטרון הזיכרון לשייקספיר. הוא החזיק בתפקיד עד 1956, הופיע ביותר מעשרים תפקידים וביים תשע הפקות בעצמו, והוא השתמש בכוח המשיכה המסחרי של התיאטרון כדי למשוך את השמות הגדולים ביותר במשחק הבריטי — המפורסם שבהם לורנס אוליבייה, ששיחק מול אהרון של קווייל ב-טיטוס אנדרוניקוס. תפקידיו בסטרטפורד כיסו את הטווח שמנהל להקה מצופה לכסות: פלסטף, אותלו, בנדק ב-מהומה רבה על לא דבר, הנרי השמיני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנקודה לא הייתה פשוט שהעונות היו טובות. קווייל הפך תיאטרון פסטיבל מחוזי למוסד קבוע, שאפתני ורציני ברמה הלאומית, ובכך הניח את היסודות ללהקה השייקספירית המלכותית (RSC) שפיטר הול ייצור באופן רשמי אחריו. כשקווייל מת, סר ג'ון מילס ניגש ישר לעניין: "הישגו הגדול ביותר היה ייסוד הלהקה השייקספירית המלכותית".
שתי קריירות בו-זמנית
לאחר שבנה את הבית, הוא בילה את שארית חייו בעבודה בבתים של אחרים. על הבמה הוא היה משה במחזה The Firstborn של כריסטופר פריי מול קתרין קורנל, מוסקה ב-וולפונה של ג'ונסון, וב-1958 ג'יימס טיירון בהפקה הבריטית הראשונה של מסע ארוך אל תוך הלילה של אוניל בתיאטרון גלוב. שלושים וארבע שנים לאחר הופעת הבכורה שלו בברודוויי הוא חזר לשם כאנדרו וייק ב-Sleuth של אנתוני שאפר (1970) וזכה על כך בפרס Drama Desk.
על המסך הוא היה אחד הנוכחויות האמינות ביותר בקולנוע הבריטי. לאחר תפקיד ללא קרדיט כיצרן פאות איטלקי ב-פיגמליון (1938) ומרסלוס ב-המלט של אוליבייה (1948), הוא עבד עבור היצ'קוק ב-הנאשם ועבור פאוול ופרסבורגר ב-הקרב על נהר לה פלטה, שניהם מ-1956. לאחר מכן הגיעה הסדרה שקיבעה את פניו הציבוריים: Ice Cold in Alex (1958), שהעניק לו מועמדות ל-BAFTA ובו שיחק בניגוד מוחלט לתדמיתו כמרגל גרמני; תותחי נברון (1961); לורנס איש ערב (1962) של דייוויד לין, לצד חבריו מהאולד ויק ג'ק הוקינס וג'ק גוויליאם; נפילת האימפריה הרומית (1964); מבצע חץ מקשת (1965); הנשר נחת (1976). הופעתו הקולנועית המוערכת ביותר הייתה הקרדינל וולסי ב-אן של אלף הימים (1969), שהביאה לו מועמדויות לאוסקר ולגלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר.
הטלוויזיה שילמה היטב באותה מידה: התפקיד הראשי ב-Strange Report (1969), קריינות ל-שש נשותיו של הנרי השמיני (1970), רובריוס גאלוס ב-מצדה (1981), הגנרל ויליירס ב-זהות כפולה (1988), ופרס אמי ב-1975 על QB VII.
באמצע שנות ה-70 הוא היה אמן הבית ולאחר מכן פרופסור לתיאטרון בתיאטרון קלרנס בראון של אוניברסיטת טנסי, לאחר שהגיע ב-1974 דרך שותפות של מרכז קנדי. וב-1984, בגיל שבעים ואחת, ייסד את להקת תיאטרון קומפס כדי להציג יצירות רציניות לקהל מחוזי, והחל ב-The Clandestine Marriage בתיאטרון אלברי ויצא לסיבוב הופעות עם ז'אן ד'ארק, Dandy Dick ו-המלך ליר, כשהוא מגלם את ליר בעצמו.
מדוע אנתוני נחשב לגאון
יש לנסח את הטענה בזהירות, כי קווייל לא היה השחקן הבולט ביותר בדורו ואף אחד שצפה באוליבייה, גילגוד וריצ'רדסון מעולם לא טען אחרת. הוא היה איש מקצוע מעולה ולא מהפכני — שחקן אופי בעל מוצקות רבה, שלרוב לוהק לתפקיד הקצין הבריטי ההגון כי הוא היה כזה, והיה מספיק כנה לגבי הטווח שלו כך שעבודתו הקולנועית הזכורה ביותר היא כקרדינל משנה וכמרגל גרמני ולא כשחקן ראשי.
האיכות יוצאת הדופן טמונה במשהו נדיר יותר ממשחק: דמיון מוסדי. ב-1948 סטרטפורד הייתה פסטיבל עונתי עם בניין טוב ללא משקל אמנותי קבוע. קווייל הבין שאם יצליח לשכנע את השחקנים הטובים ביותר בבריטניה לבלות את הקיץ שלהם בוורוויקשייר, המוניטין יבוא בעקבות הכישרון והכסף יבוא בעקבות המוניטין — ואז הוא בילה שמונה שנים בעשיית זאת, ניהול להקה, בימוי תשע הפקות ומשחק בעשרים תפקידים בו-זמנית. זהו כישרון קוגניטיבי ספציפי ויוצא דופן: היכולת לראות מוסד שעדיין לא קיים ואז לבנות אותו מתוך הקריירות של אנשים אחרים. ג'ון מילס, עמית שלא הייתה לו סיבה להחניף, כינה את ייסוד ה-RSC כהישגו הגדול ביותר של קווייל, והשיפוט החזיק מעמד.
טיעון הנגד הכנה הוא שהתהילה שלו נשענת על אור מושאל — של ה-RSC, ושל האפוסים שבהם הופיע — ושהוא היה שחקן מצוין בטווח צר. הוא כנראה היה מסכים. כשביקשו ממנו להביט לאחור, הוא אמר רק: "אני לא מתחרט על שום דבר בחיי, ולא הייתי משנה רגע ממנו".
מורשת
הוא מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) בכיבודים לכבוד יום ההולדת ב-1952, על שירות צבאי, וקיבל תואר אבירות בכיבודי השנה החדשה של 1985 על תרומה לתיאטרון, כשהוא מקבל את העיטור מהמלכה אליזבת השנייה ב-5 במרץ 1985. הוא כתב שני רומנים על המלחמה ואוטוביוגרפיה, A Time to Speak, שפורסמה לאחר מותו. הוא פרש מהפקה בסיבוב הופעות באוגוסט 1989 ומת מסרטן הכבד בביתו בצ'לסי ב-20 באוקטובר, בגיל שבעים ושש, כשאשתו דורותי לצד מיטתו. הלהקה שהקים בסטרטפורד האריכה ימים אחריו בעשורים ועדיין, ברוב לילות השנה, מופיעה.