אנדריי סחרוב: בונה הפצצה שהחליף צדדים
ב-12 באוגוסט 1953 פוצצה ברית המועצות את פצצת המימן הראשונה שלה, שנבנתה לפי תכנון של אנדריי סחרוב שנקרא סלויקה (Sloika) – עוגת השכבות. הוא היה בן שלושים ושתיים. בתוך שנה הוא היה האדם הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לאקדמיה הסובייטית למדעים וקיבל את הראשון מפרסי "גיבור העמל הסוציאליסטי" שלו, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שיכלה ברית המועצות להעניק. בתוך עשור הוא כבר כתב לפוליטביורו, מתחנן בפניהם להפסיק את הניסויים בנשק שהוא נתן להם.
בנו של מורה לפיזיקה
הוא נולד ב-21 במאי 1921 במוסקבה. אביו דמיטרי היה מורה לפיזיקה ומחבר ספרי לימוד בפיזיקה – ירושה שהייתה לה חשיבות. סחרוב עבר את בחינת הגמר בבית הספר בהצטיינות ב-1938 ונכנס לפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת מוסקבה, פונה לאשגבאט כשפלשו הגרמנים, וסיים בהצטיינות ב-1942.
מ-1942 עד 1945 עבד כמהנדס וממציא במפעל תחמושת על הוולגה. זו הייתה עבודה מלחמתית מעשית, והיא העניקה למוחו של תיאורטיקן השכלה קונקרטית בצורה יוצאת דופן על האופן שבו מכשירים נבנים בפועל.
תלמידו של טאם
ב-1945 החל בלימודי דוקטורט במכון לבדב תחת איגור טאם, אחד הפיזיקאים הסובייטים הבולטים של המאה, והגן על תזה בפיזיקה גרעינית ב-1947. בשנה שלאחר מכן קבוצתו של טאם מוזגה לתוך תוכנית הנשק הסודית ביותר, וסחרוב איתה. הוא נכח בפיצוץ האטום הסובייטי הראשון ב-29 באוגוסט 1949.
עוגת השכבות
תרומתו המרכזית הייתה הסלויקה: שכבות מתחלפות של דאוטריום ואורניום המסודרות כך שהביקוע יצית את ההיתוך, גישה מקבילה באופן רחב לחשיבה האמריקאית המוקדמת של אדוארד טלר. לאחר שנבדקה באוגוסט 1953, היא הפכה את ברית המועצות למעצמה תרמו-גרעינית והפכה את סחרוב, בגיל שלושים ושתיים, לאקדמאי ולנכס לאומי מעוטר.
ראוי לציין שהפיזיקה שלו לא הוגבלה לנשק. ב-1950, יחד עם טאם, הוא ביצע עבודה יסודית על תגובה תרמו-גרעינית מבוקרת – האב הקדמון התיאורטי של מחקר היתוך בכליאה מגנטית. ב-1951 החל בניסויים על גנרטורים מגנטיים, וב-1964 קבע שיא שדה מגנטי של 25 מיליון גאוס.
מחשבות שניות
בסוף שנות ה-50 החלו הספקות. סחרוב הפך טרוד בסכנות הניסויים ובהפצת הנשק, והוא עשה מה שפיזיקאי עושה: הוא חישב. הוא חישב את ההשלכות הרדיולוגיות של פיצוצים אטמוספריים, פרסם על סכנת הנשורת, וכתב ישירות למנהיגים סובייטים בדרישה להפסיק את הניסויים האטמוספריים. קמפיין זה תרם לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים משנת 1963.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נקודת המפנה הייתה ה"צאר בומבה" (Tsar Bomba), שפוצצה ב-30 באוקטובר 1961 – הנשק הגרעיני העוצמתי ביותר שפוצץ אי פעם. סחרוב יצא ממנה עם תחושה מגובשת של אחריות אישית למה שעזר ליצור.
הרהורים, 1968
ב-1968 כתב את הרהורים על קידמה, דו-קיום בדרכי שלום וחופש אינטלקטואלי. הוא תקף ישירות את הדיכוי הסובייטי של חירויות האזרח, קרא לסיום מרוץ החימוש ולשיתוף פעולה עם ארצות הברית, וטען למען חברה דמוקרטית ופלורליסטית חופשית מחוסר סובלנות ודוגמטיות. עותק מוברח הגיע לניו יורק טיימס. עד 1969 יותר משמונה עשר מיליון עותקים הופצו ברחבי העולם.
תגובת המדינה הייתה מיידית. סחרוב הוסר מעבודה סודית ופוטר מהוועדה הסובייטית לאנרגיה אטומית. הוא הפנה את מחקרו לחלקיקים אלמנטריים, תורת הכבידה וקוסמולוגיה, ואת חייו הציבוריים לזכויות אדם.
הוועדה והפרס
ב-1970 הוא ייסד יחד עם ואלרי צ'לידזה, אנדריי טברדוחלבוב ואחרים את הוועדה לזכויות אדם במוסקבה. הוא טען שבשאלות המורכבות ביותר "רק קריטריונים מוסריים, בשילוב עם אובייקטיביות מחשבתית" יכולים לשמש כמדריך.
ב-1975 הוענק לו פרס נובל לשלום. הרשויות הסובייטיות סירבו לאפשר לו לנסוע לאוסלו, ואשתו, ילנה בונר, קיבלה אותו בשמו. "גם עכשיו וגם תמיד," כתב, "אני מתכוון לדבוק באמונתי בכוחו החבוי של הרוח האנושית."
גורקי
בינואר 1980 גינה סחרוב בפומבי את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הוא נתפס והוגלה ללא משפט לגורקי – כיום ניז'ני נובגורוד – עיר סגורה 250 מייל מזרחית למוסקבה, מנותק מקשר עם חוץ. בונר, פעילה מרשימה בעצמה, הורשעה בפעילות אנטי-סובייטית ב-1984 והוגלתה לצדו.
הוא נלחם בחזרה עם הכלי היחיד שנותר לו. ב-1985 הוא פתח בשביתת רעב שנמשכה שישה חודשים, בדרישה לאפשר לבונר לנסוע לארצות הברית לניתוח לב. הוא ניצח. בדצמבר 1986 מיכאיל גורבצ'וב התקשר אליו אישית, סיים את הגלות והזמין אותו בחזרה למוסקבה.
השנה האחרונה
באפריל 1989 נבחר סחרוב לקונגרס נציגי העם, והפך למנהיג משותף של האופוזיציה הדמוקרטית וחבר בוועדה שניסחה חוקה חדשה. הוא מת במוסקבה ב-14 בדצמבר 1989, לאחר שזה עתה טען בפני הקונגרס בעד ליברליזציה כלכלית ופלורליזם פוליטי. הוא לא זכה לראות את האיחוד מתפרק, אך הוא בילה עשרים שנה בתיאור המדינה שהייתה צריכה להחליף אותו.
מדוע אנדריי מכונה גאון
שתי טענות שונות בדרך כלל כרוכות תחת המילה הזו, ויש להפריד ביניהן. הטענה המדעית מוצקה: תכנון עוגת השכבות היה פתרון מקורי ועצמאי לבעיה התרמו-גרעינית, הבחירה לאקדמיה בגיל שלושים ושתיים הפכה אותו לחבר הצעיר ביותר שלה אי פעם, ועבודתו עם טאם על היתוך מבוקר עומדת בבסיס תוכנית המחקר של כליאה מגנטית שעדיין פועלת כיום. הייתה לו גם הרפלקס האופייני לפיזיקאי להפוך אינטואיציה מוסרית לבעיה אריתמטית – התנגדותו לניסויים אטמוספריים לא החלה בתחושה אלא בחישוב של כמה אנשים הנשורת תהרוג.
הטענה השנייה היא על אינטליגנציה מוסרית, וזה הדבר הנדיר יותר. לסחרוב היה כל מה שאזרח סובייטי יכול לרצות והוא עמד לאבד את כולו. הוא פרסם בכל זאת, ואז בילה שני עשורים בהטרדות, גלות פנימית ושביתות רעב מבלי לחזור בו.
יש לציין את טיעון הנגד בבירור. הוא בנה את הנשק תחילה. במשך עשור בערך הוא היה אדריכל נלהב ויעיל ביותר של ארסנל תרמו-גרעיני, והוא קיבל את כבוד המדינה על כך; המצפון הגיע אחרי 1953 והתקשה רק אחרי 1961. כפיזיקאי טהור, עבודתו שלאחר 1968 על חלקיקים, כבידה וקוסמולוגיה מכובדת אך אינה מציבה אותו בין התיאורטיקנים הגדולים של המאה – עליונותו המדעית נשענת במידה רבה על הנדסת נשק שנעשתה בתנאים שאף אחד לא יכנה חקירה חופשית. ויש שאלת קטגוריה שראוי להיות כנים לגביה: אומץ ואינטלקט אינם אותה יכולת. ההבחנה העליונה של סחרוב עשויה להיות מוסרית ולא קוגניטיבית, שזו מחמאה גדולה יותר מ"גאון", לא קטנה יותר.
מורשת
הפרס של הפרלמנט האירופי לחופש המחשבה נושא את שמו. כך גם הטיעון שהעלה והפסיד בחייו: שמדינה שאינה יכולה לסבול מדען ישר אינה יכולה, בסופו של דבר, להיות מהימנה בשום דבר, ובוודאי שלא בנשק שהמדען ההוא בנה עבורה.