אנדראה פטקוביץ': הפילוסופית ששיחקה טניס
בלילה שבו הודחה ממשחקה המקצועני האחרון באליפות ארצות הברית הפתוחה ב-2022, הקהל במגרש 7 לא הפסיק לקרוא בשם החיבה שלה — "פטקו, פטקו" — בעוד היא מנפנפת לשלום בדמעות לאחר שהפסידה בקרב של שלוש מערכות לבלינדה בנצ'יץ' (Belinda Bencic). זו הייתה פרידה מסוג מוזר לקריירה שהוגדרה פחות על ידי גביעים ויותר על ידי אישה, שבמילותיו של עורך מגזין אחד, הייתה "לא רק טניסאית ברמה עולמית, אלא גם סופרת פנטסטית". אנדראה פטקוביץ' (Andrea Petkovic) בילתה שש-עשרה שנים בהפיכת הספורט הפיזי התובעני ביותר בסבב ה-WTA לחומר גלם למאמרים, טורים ובסופו של דבר לספרים.
מטוזלה לדרמשטאדט
פטקוביץ' נולדה בשנת 1987 בטוזלה, במה שהיה אז בוסניה והרצגובינה הסוציאליסטית, והובאה לגרמניה בגיל שישה חודשים. היא השתקעה בדרמשטאדט, שם היא עדיין מחזיקה בית. אביה, גורן (Goran), סרבי ששיחק טניס באוניברסיטת קרוליינה הדרומית, נתן לה מחבט לידיים בגיל שש; אמה גרמנייה, והמורשת החצויה — עוצמה בלקנית ומשמעת גרמנית — הפכה לנושא חוזר בכתיבתה המאוחרת. היא הפכה למקצוענית בשנת 2006 ובילתה את הופעת הבכורה שלה בגראנד סלאם, אליפות אוסטרליה הפתוחה ב-2008, כשהיא מושבתת בשל פציעת ברך קשה, הקדמה מוקדמת למחיר הפיזי שהספורט ימשיך לגבות ממנה.
העלייה למקום ה-9 בעולם
הפריצה הגיעה בשנת 2011. פטקוביץ' ניצחה את מריה שראפובה (Maria Sharapova) באליפות אוסטרליה הפתוחה והגיעה לרבע גמר גראנד סלאם ראשון בקריירה, ולאחר מכן חזרה על ההישג ברולאן גארוס ובאליפות ארצות הברית הפתוחה באותה עונה, מה שהביא אותה לדירוג שיא בקריירה של מקום 9 בעולם באוקטובר באותה שנה — הטניסאית הגרמנייה הראשונה שנכנסה לעשירייה הראשונה מאז שטפי גראף (Steffi Graf). זו הייתה גם השנה שבה הסבב גילה את "ריקוד פטקו" (the Petko Dance), חגיגת ניצחון קלילה ומלאת אנרגיה שהציגה לראשונה באליפות ארצות הברית הפתוחה ב-2010, ושתפרוש ממנה מאוחר יותר, מעט נבוכה, ככל שהתהילה שלה גדלה מעבר לכך.
קריסה ובנייה מחדש
מה שבא לאחר מכן היה פחות דעיכה ויותר הריסה. קרע ברצועות הקרסול בשטוטגרט באפריל 2012 עלה לה בחמישה חודשים של היעדרות; קרע במיניסקוס בתערוכת טניס באוסטרליה בדצמבר באותה שנה שלח את הדירוג שלה לצנוח אל מחוץ ל-150 הראשונות. עד 2013 היא שקלה ברצינות פרישה, שחוקה מכאבים ואובדן מוטיבציה שעליהם תכתוב מאוחר יותר בכנות בדפוס. במקום לפרוש, היא בנתה את עצמה מחדש. ב-2014 היא זכתה בתארים בצ'ארלסטון — הגדול בקריירה שלה, גביע ה-Family Circle — בבאד גשטיין ובסופיה, והגיעה לחצי הגמר ברולאן גארוס, חצי גמר גראנד סלאם ראשון ויחיד שלה. באותה שנה היא עזרה להוביל את גרמניה לגמר גביע הפדרציה. זה נותר הקאמבק המובהק של הקריירה שלה: מחוץ ל-150 הראשונות לחצי גמר טורניר מייג'ור בתוך שמונה עשר חודשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה שנמדדה בתארים ובלב
פטקוביץ' סיימה עם שבעה תוארי יחידות בסבב ה-WTA — באד גשטיין פעמיים, שטרסבורג, צ'ארלסטון, סופיה, אנטוורפן וקלוז'-נאפוקה — פלוס תואר זוגות בשיקגו. עבור גרמניה היא שיחקה בשלושים התמודדויות בגביע הפדרציה ובגביע בילי ג'ין קינג, ניצחה בחמש-עשרה מהן, וזכתה פעמיים ב"פרס הלב" של התחרות על מחויבותה לנבחרת הלאומית, מחווה למתחרה שתוצאותיה לא שיקפו מעולם במלואן כמה פורמט הנבחרת היה חשוב לה. היא פרשה באליפות ארצות הברית הפתוחה ב-2022 בגיל שלושים וחמש, וכינתה את ההחלטה כזו שסמכה בה על "הלב והרגשות" ולא על לוח השנה או על המחשב המדרג.
האישה המשכילה ביותר בסבב
זמן רב לפני שהפסיקה לשחק, עיתונאים שסיקרו את סבב ה-WTA נהגו לתאר את פטקוביץ', ללא תחרות של ממש, כאישה המשכילה ביותר בטניס המקצועני. היא קראה את גתה, ניטשה, סארטר וקאמי בשפתם המקורית, העדיפה ספרים פיזיים על פני קוראים אלקטרוניים, וניצלה תקופות היעדרות ארוכות בשל פציעות — בקרסול, בברך, במיניסקוס — כדי לכתוב שירה ומאמרים במקום רק לעבור שיקום. היא הייתה פמיניסטית גלויה ומצהירה בסבב שלא תמיד מיהר לדון בשוויון בשכר או בסקסיזם, והיא בנתה דמות קומית מקבילה, "פטקוראצי" (Petkorazzi), והפיקה מערכוני וידאו עוקצניים שנקבו בבועה הרצינית מדי של הספורט המקצועני. זה היה, אפילו בזמנו, שילוב יוצא דופן: אתלטית שהמוניטין שלה בחדר ההלבשה נשען באותה מידה על קאמי כמו על חבטת גב היד שלה.
מהמחבט אל העט
הפרישה לא האטה אותה אלא כיוונה אותה מחדש. היא כבר פרסמה טורים ב-SZ-Magazin הגרמני ב-2018; ב-2020 הוציאה את ספרה הראשון, "Zwischen Ruhm und Ehre liegt die Nacht" ("בין תהילה לכבוד שוכן הלילה"), ואחריו ב-2023 את "Zeit, sich aus dem Staub zu machen". היא הפכה לבעלת טור במהדורה הגרמנית של ספורטס אילוסטרייטד (Sports Illustrated), כותבת עבור Die Zeit, ומשמשת מאז 2019 כמגישה בשידורי הספורט של ZDF, ומאז 2023 כפרשנית בטניס צ'אנל ארה"ב (Tennis Channel USA). היא תיארה את עצמה, רק בחצי צחוק, כ"סופרת לפני שהייתי טניסאית" — טענה שהופכת את המסלול הרגיל של ספורטאי שהופך לסופר ומתעקשת שהכתיבה תמיד הייתה הייעוד העמוק יותר. כיום היא מחלקת את זמנה בין ניו יורק לדרמשטאדט, עובדת עם התאחדות הטניס הגרמנית על פיתוח נוער, וקיבלה את התואר השובב "מנהלת התרגשות" בטורניר ה-WTA בברלין.
מדוע אנדראה מכונה גאונה
המילה גאונות, כשהיא מיושמת על פטקוביץ', אינה נוגעת באמת לטניס שלה. איש לא דירג אותה בין חובטות הכדור המוכשרות ביותר בספורט; ההישג שלה היה מקום 9 שהושג בעמל רב וחצי גמר גראנד סלאם בודד, שנבנו על חבטות קרקע דו-ידניות ועקשניות וחזרה מפציעות שסיכנו את הקריירה, ולא על כישרון חוץ-ארצי. מה שזיכה אותה בתווית — המשמשת באופן חופשי על ידי עורכים וכתבי ספורט ולא באופן רשמי על ידי אקדמיה כלשהי — הוא תכונה נדירה יותר בספורט מקצועני: מוח ספרותי באמת הפועל ברמה אתלטית עילית בו-זמנית. קריאת סארטר וקאמי במקור, כתיבת שירה במהלך ההחלמה מפציעות ופרסום שני ספרים שהתקבלו היטב הם סימנים לרצינות אינטלקטואלית, לא לגאונות פיזית, ויהיה זה לא ישר לערבב בין השניים. הטיעון ההגון נגד התווית הוא פשוט: סקרנות אינטלקטואלית וקריאה נרחבת אינן מהוות כשלעצמן גאונות יצירתית או קוגניטיבית, ושום דבר בכתיבתה לא כונה עדיין פורץ דרך על ידי מבקרים ספרותיים — זוהי כתיבה חכמה, מודעת לעצמה, של זיכרונות ספורט ופרשנות תרבותית, לא חדשנות בצורה. מה שהיא מציעה במקום זאת הוא כשירות כפולה נדירה באמת: משמעת של אתלטית בעשירייה הראשונה המשולבת עם הרגלי רפלקסיה של סופרת עובדת, כשכל אחד מהם כנראה הופך את השני לחד יותר.
מורשת
מורשת הטניס של פטקוביץ' מתיישבת בנוחות לצד, ולא מעל, הדור העמוק יותר של זוכי גראנד סלאם בגרמניה, אך המערכה השנייה שלה הפכה אותה לאחד הקולות הייחודיים יותר שעלו מסבב ה-WTA: ספורטאית שהפכה את הניסוי הפרטי של הספורט בפציעות ובספקות לפרוזה מפורסמת, ומי שמעצבת כעת את האופן שבו הדור הבא של שחקניות גרמניות — וקהל הטלוויזיה האמריקאי — מבינים את המשחק שבו בילתה שש-עשרה שנים.