אנדרה ז'יד: הפוריטני שהטיף לתיאבון
בגיל חמש-עשרה הוא נשבע אהבה רוחנית לכל החיים לבת דודתו מדלן רונדו (Madeleine Rondeaux). באמצע שנות העשרים לחייו, בטיול בצפון אפריקה, הוא כמעט מת מהמחלה שתותיר אותו עם שחפת, חווה את החוויה ההומוסקסואלית הראשונה שלו, ופגש את אוסקר ויילד. הוא חזר לצרפת, קבר את אמו, ונשא את מדלן לאישה. הנישואים מעולם לא מומשו. כמעט כל מה שכתב אנדרה ז'יד במשך חמישים וחמש השנים הבאות נובע מהמרחב שבין שתי העובדות הללו — הנדר והתיאבון — והאקדמיה השוודית העניקה בסופו של דבר שם לאיכות שזה הפיק: "אהבת אמת חסרת פחד ותובנה פסיכולוגית חדה".
ילדות פרוטסטנטית, קטועה
ז'יד נולד ב-22 בנובמבר 1869 בפריז. אביו, פול ז'יד, היה פרופסור למשפטים בסורבון; אמו הייתה ז'ולייט; המשפחה השתייכה למעמד הבינוני-גבוה הפרוטסטנטי וירדה ממוצא הוגנוטי, עם קרובי משפחה קתולים שהתנצרו לאחרונה מצד אחד. אביו מת כשאנדרה היה בן אחת-עשרה, והותיר אותו במשק בית נשי ברובו ותחת משמעת דתית חמורה שהוא יבלה את חייו הבוגרים בפירוקה.
בריאותו הייתה שברירית ומזגו עצבני. הלימודים בבית הספר אלזסיאן (École Alsacienne) נקטעו שוב ושוב, והוא נשלח לדרום צרפת לתקופות ארוכות עם מורים פרטיים. החינוך הפורמלי היה טלאים; הקריאה לא הייתה.
אלג'יריה, וסופו של הסימבוליסט
מחברות אנדרה וולטר (1891) הכניסו אותו למעגלים הסימבוליסטיים של פריז הספרותית ולא בישרו הרבה מלבד הבטחה. היו אלו המסעות בצפון אפריקה של 1893 עד 1895 שהפכו אותו לסופר. מחלה קשה באלג'יריה הביאה אותו קרוב למוות והולידה מרד קבוע נגד הדת שבה גדל — לא נטישה, שהייתה פשוטה יותר, אלא מרד שלעולם לא נפתר.
הפרי הראשון היה מזונות הארץ (1897), טיעון לשחרור באמצעות נהנתנות חושנית, שנכתב על ידי אדם שחונך להאמין בהפך. האימורליסט (L'Immoraliste) הגיע ב-1902 — עבור קוראים רבים הרומן הטוב ביותר שלו — והשער הצר ב-1909. המהלך האופייני של ז'יד היה להעניק לכל דחף, תיאבון וויתור כאחד, את הטיעון המשכנע ביותר האפשרי, ואז לסרב להוציא פסק דין. הסירוב הזה הוא חתימתו.
הוא היה ממייסדי הנובל רוויו פרנסז (La Nouvelle Revue Française), כתב העת האוונגרדי שהפך למוסד המרכזי של הספרות הצרפתית במאה העשרים, אם כי במשך שנים הוא שמר על המוניטין שלו כלוא בתוך קהל אינטלקטואלי מצומצם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האמצע הגדול
שאול הופיע ב-1903, שובו של הבן האובד ב-1907, מרתפי הוותיקן ב-1914 והסימפוניה הפסטורלית ב-1919. ואז שני הספרים שעלו לו ביוקר.
קורידון (1924) הוא הגנה גלויה על הומוסקסואליות, שפורסמה בצרפת שבה הנושא לא היה רק פרטי אלא בלתי ניתן לדיבור. אם לא תמות (Si le grain ne meurt) — העניק לחייו שלו את אותו טיפול. ז'יד כתב על עניינים מיניים בחופש חסר תקדים, והוא עשה זאת תחת שמו שלו, בשיא המוניטין שלו, עם אישה דתייה בבית שבחרה באדיקות ובביתיות כמקלט שלה ממה שבעלה היה. הוא ידע מה הוא עושה לה. זה היה, לפי עדותו שלו, מקור גדול לאשמה וכאב, והוא חזר אליו ב-Et nunc manet in te, שפורסם לאחר מותו ב-1951.
המזייפים (1926) הוא יצירת המופת הפורמלית — מטא-רומן המכיל סופר הכותב רומן בשם המזייפים, היחיד מספריו שז'יד היה מוכן לכנות רומן אמיתי.
קונגו, מוסקבה, ושתי התנצלויות פומביות
ב-1925 וב-1926 נסע ז'יד דרך קונגו וחזר עם כתב אישום. מה שראה היה ניצול של נתינים קולוניאליים, והוא אמר זאת בפומבי, במחיר אמיתי למעמדו, בעידן שבו כמעט אף אחד בפריז לא רצה שהנושא יעלה.
הוא חזר על הטריק עשור לאחר מכן בכיוון ההפוך. לאחר שהתנצר לקומוניזם בשנות ה-30, הוא ביקר בברית המועצות ב-1936 ופרסם את חזרה מברית המועצות, ואחריו את תיקונים לחזרתי מברית המועצות ב-1937 — התנערות פומבית מהמשטר על ידי אחד מתומכיו המערביים היוקרתיים ביותר, שנכתבה בזמן שהעמדה האופנתית הייתה שתיקה.
אדיפוס (1931) ותסאוס (1946) עיבדו מחדש מיתוס קלאסי. הוא תרגם את ויטמן, שייקספיר ורילקה לצרפתית. ומעל כל זה רץ היומן, שנשמר מ-1889 עד 1949 ופורסם בחייו, שקוראים מסוימים מחזיקים בו כדבר הטוב ביותר שכתב. ב-1947 הוא קיבל גם תואר דוקטור לשם כבוד מאוקספורד וגם את פרס נובל. הוא מת בפריז ב-19 בפברואר 1951 ונקבר בקוברוויל (Cuverville) בנורמנדי.
מדוע אנדרה מכונה גאון
היכולת היא כנות אינטלקטואלית הפועלת כשיטה אמנותית. המהלך המבדיל של ז'יד הוא לבנות ספר שטוען עמדה בשכנוע מוחלט ואז לכתוב את ההפך שלו בשכנוע שווה — תיאבון בכרך אחד, ויתור בבא אחריו — ולעכב את פסק הדין. זו אינה הססנות. זהו סירוב מכוון לתת לקורא להוציא את העבודה המוסרית למיקור חוץ, וזה דרש ממנו להיות משכנע באמת לגבי אמונות שלא החזיק בהן. הציטוט של האקדמיה נקב בשני החצאים במדויק: אהבת אמת חסרת פחד, ותובנה פסיכולוגית חדה. פורמלית, המזייפים עשה לרומן מה שמעט ספרים צרפתיים בתקופה ניסו, כשהוא מקפל את פעולת הכתיבה לתוך הכתיבה עצמה.
הוא גם שילם, שוב ושוב, על אמירת הבלתי ניתן לאמירה: על הומוסקסואליות בקורידון, על ניצול קולוניאלי לאחר קונגו, על קומוניזם סובייטי לאחר מוסקבה. קאמי וז'נה עבדו שניהם במרחב שהוא פינה.
מקרה הנגד הוא חמור ולא ניתן לנפנף בו. הדף של קרן נובל עצמה על ז'יד מתעד כעת טענות רציניות שהוא ניצל מינית קטינים, המתועדות בכתביו שלו — אותה כנות שהופכת אותו לעד מוסרי היא זו שמספקת את הראיות נגדו. גוף עבודה שנבנה על העיקרון של אמירת האמת על תשוקה כולל התנהגות שהקורא המודרני ישפוט כהתעללות, לא כשחרור, והעובדה שז'יד עצמו תיעד זאת אינה הופכת זאת לכנות. יש גם התנגדות קטנה יותר: חלק גדול מהסיפורת שלו מונע מתזה, קרוב יותר לסיפור הפילוסופי מאשר לרומן, והדמויות יכולות להיקרא כטיעונים הלובשים בגדים. הגאונות אמיתית; היא יושבת לצד משהו בלתי ניתן להגנה, וכל דין וחשבון כנה חייב לשאת את שניהם.
מורשת
ז'יד הפך את הספרות הצרפתית למסוגלת לדון במה שהסכימה לא לדון בו, והוא עשה זאת תוך התעקשות שאף עמדה — דתית, מינית, פוליטית — אינה ראויה לנאמנות קבועה. הנובל רוויו פרנסז האריך ימים אחריו כמוסד; שני ההרגלים שעיצב, של בחינה עצמית ללא חנופה ושל שינוי דעה פומבי, האריכו ימים אחריו כשיטה. הוא נותר אחד הסופרים המשפיעים ביותר של המאה העשרים ואחד המושחתים שבה, וסביר להניח שהיה מתעקש על שני חצאי המשפט.