אנהיט ציציקיאן (Anahit Tsitsikian): הכנרית שחשפה את הכלי של עצמה

רוב הכנרים הקונצרטנטיים יורשים מסורת ומנגנים בתוכה. אנהיט ציציקיאן יצאה לחפש את שלה באדמה. לצד קריירה של יותר מאלף רסיטלים בעשרים ושבע מדינות, היא ייסדה את תחום הארכאולוגיה המוזיקלית בארמניה — חקר כלי קשת כעצמים פיזיים בעלי היסטוריה בת-שחזור — ואז לימדה אותו בקונסרבטוריון של ירוואן בקורסים שלא היו קיימים לפני שכתבה אותם. היא הייתה בעת ובעונה אחת הכנרית המובילה של המדינה והחוקרת שקבעה מהי למעשה נגינה בכינור בארמניה.

לנינגרד, וכינור בגיל שש

ציציקיאן נולדה ב-26 באוגוסט 1926 בלנינגרד, למשפחה של מהנדס ורופאה — האינטליגנציה הטכנית הסובייטית, לא שושלת מוזיקלית. היא החלה לנגן בכינור בגיל שש. מוריה הראשונים בלנינגרד כללו את גריגורי גינזבורג ולב צייטלין, האחרון דמות מרכזית בפדגוגיה הסובייטית לכינור. לאחר מכן הגיעה המלחמה, ובגיל חמש-עשרה היא עברה לארמניה.

העקירה הזו הכריעה הכל. ילדת פלא שהוכשרה בלנינגרד והועתקה לירוואן בזמן מלחמה הייתה יכולה להתייחס לארמניה כתחנת מעבר בדרך חזרה לבירות הרוסיות. ציציקיאן עשתה את ההפך: היא הפכה את המדינה לנושא המחקר שלה כמו גם לביתה.

שני קונסרבטוריונים

היא נכנסה לקונסרבטוריון הממלכתי של ירוואן ב-1946 ולמדה שם עד 1950 אצל פרופסור קארפ דומבאייב, כשהיא מחזיקה במלגת סטלין — הפרס התחרותי ביותר שהיה זמין לסטודנט סובייטי. לאחר מכן נסעה למוסקבה ללימודי תואר שני, והשלימה אותם בקונסרבטוריון הממלכתי של מוסקבה ב-1954 אצל פרופסור קונסטנטין מוסטראס, אחד המוחות האנליטיים הגדולים של האסכולה הרוסית לכינור ואדם שכתב באופן שיטתי על טכניקה במקום רק להדגים אותה. השפעתו של מוסטראס ניכרת בכל מה שעשתה ציציקיאן לאחר מכן: היא לעולם לא הסתפקה בנגינה טובה מבלי להיות מסוגלת להסביר, בכתב, מדוע הדבר עבד.

הסולנית

משנת 1961 הייתה סולנית ראשית בהיכל הפילהרמונית הארמנית. במהלך הקריירה שלה היא נתנה יותר מאלף רסיטלים, הופיעה ברחבי הרפובליקות הסובייטיות ובעשרים ושבע מדינות, והקליטה ארבעה תקליטי אריך-נגן עבור מלודיה (Melodiya), חברת התקליטים הממלכתית הסובייטית. מלחינים ארמנים בני זמננו תפסו מקום מיוחד ברפרטואר שלה — לא כחובה אלא כמערכת יחסים עבודה. היא ביצעה בכורות ליצירות חדשות, ערכה תווים, והייתה מעורבת ישירות בתהליך ההלחנה. עבור דור של מלחינים ארמנים, היא הייתה הכלי שעבורו כתבו.

הגראניאני והטורט

צלילה הופק על כינור מהמאה ה-18 מעשה ידי אנטוניו גראניאני, מנוגן בקשת של פרנסואה טורט (François Tourte) — בונה הכלים מפריז שתקנן את הקשת המודרנית ושעבודתו עבור קשתות היא מה שסטראדיבארי עבור כינורות. מקורות ארמניים מתארים את השילוב ככזה שהעניק לה צליל עוצמתי וחם שיכול היה להתגבר בקלות על תזמורת סימפונית. הבחירה מאפיינת אותה: כלי בעל חשיבות היסטורית וקשת בעלת חשיבות היסטורית, בידי נגנית שבאופן מקרי הייתה גם הסמכות המובילה במדינה להיסטוריה של כלי קשת.

המצאת הארכאולוגיה המוזיקלית בארמניה

היא החלה ללמד בקונסרבטוריון הממלכתי של ירוואן ב-1950 ונשארה שם לכל שארית חייה. מה שהקימה שם לא היה כיתה אלא תחום. היא הקימה שלושה קורסים חדשים, ביניהם ההיסטוריה והתאוריה של כלי קשת וההיסטוריה של אמנויות הבמה הארמניות — נושאים שלא היה להם סילבוס כי אף אחד לא כתב כזה. היא מוכרת כמייסדת הארכאולוגיה המוזיקלית בארמניה, בעבודה על אורגנולוגיה ועל ההיסטוריה של טכניקת הנגינה בקשת: השחזור, מתוך חפצים, תמונות ומסמכים, של אילו כלים היו קיימים בעבר הארמני וכיצד נוגנו.

התפוקה המחקרית הייתה עצומה. היא כתבה יותר משלוש מאות מאמרים ותסריטים, כולל חומרים לרדיו ולטלוויזיה, והיא נשאה את הטענה לחוץ לארץ. היא דיברה חמש שפות והופיעה בקביעות בכנסים בינלאומיים, שם, כפי שמציינים מקורות ארמניים, הרצאותיה הרשימו את הקהל ברוחב ידיעותיה ובשליטתה בשפות. המדינה הכירה בקריירה הכפולה: תואר אמנית העם של הרפובליקה הסובייטית הארמנית ב-1967, דוקטורט במדעי המוזיקה ב-1970, ודרגת פרופסור ב-1982.

מדוע אנהיט מכונה גאונה

הטענה הניתנת להגנה היא נדירות השילוב, וכדאי להיות מדויקים לגבי הסיבה לכך שהשילוב נדיר. הופעה ברמה של סולנית דורשת משמעת פיזית שגוזלת את רוב שעות הערות של מוזיקאי; מחקר מקורי דורש עבודה ארכיונית ואנליטית מתמשכת שהיא מבחינה טמפרמנטית כמעט הפעילות ההפוכה. ציציקיאן עשתה את שניהם בשיא המערכת הסובייטית בו-זמנית — יותר מאלף קונצרטים ויותר משלוש מאות מאמרים אקדמיים — והיא עשתה את השני מאפס, בתחום שהיה עליה להגדיר לפני שתוכל לתרום לו.

פעולת ייסוד זו היא העדות החזקה ביותר לאינטלקט יוצא דופן ולא למיומנות יוצאת דופן. ארכאולוגיה מוזיקלית בארמניה לא הייתה קיימת כתחום; היא הרכיבה אותו מאורגנולוגיה, איקונוגרפיה, היסטוריה של ביצועים ומחקר פיזי של כלי קשת, ואז מוסדה אותו על ידי כתיבת קורסי הקונסרבטוריון שישרדו אחריה. בניית תחום היא סדר גודל אחר של עבודה אינטלקטואלית מאשר שליטה באחד.

מקרה הנגד הכן: אף מקור שיועץ כאן אינו מיישם עליה את המילה גאונות, והמוניטין הבינלאומי שלה כבמאית, בעודו אמיתי, אינו עומד לצד הכנרים המובילים של המאה. המחקר שלה ממוקד אזורית, מה שמגביל את מידת הציטוט שלו, וחלק מהתארים המוסדיים שלה — אמנית העם של הרפובליקה הסובייטית הארמנית, מלגת סטלין — שייכים למערכת הכרה סובייטית שגמלה על נאמנות ובולטות באותה מידה כמו על הישגים. התיאור החזק והפיקח ביותר הוא שציציקיאן החזיקה ביכולת כפולה יוצאת דופן באמת, ושחשיבותה המתמשכת היא כחוקרת-מייסדת שהעניקה לנגינה בכלי מיתר ארמניים היסטוריה מתועדת, ולא כסולנית ששינתה את האופן שבו הכינור מנוגן.

מורשת

ציציקיאן נפטרה ב-2 במאי 1999. קרן התרבות אנהיט הוקמה באותה שנה כדי לקדם את המוזיקה הארמנית בעולם. תלמידיה ממשיכים לפתח את מסורות הנגינה בקשת הארמנית — שהיא בדיוק התוצאה שהקורסים שלה נועדו להפיק. היא הגיעה לארמניה בגיל חמש-עשרה כפליטה מילדות בלנינגרד, והיא הותירה אחריה מדינה שידעה, בפירוט מדעי, מהיכן הגיעה הנגינה בכינור שלה.