אמילקארה פונקיילי (Amilcare Ponchielli): בין ורדי (Verdi) ווריזמו (Verismo)
כמעט כל אדם חי שמע את המוזיקה, וכמעט אף אחד אינו יכול לנקוב בשמו של האדם שכתב אותה. "מחול השעות" הגיע המאה ה-20 כסרטון מצויר של דיסני (Disney) של היפופוטמים בטוטו בסרט פנטסיה (Fantasia, 1940), ולאחר מכן שוב כמנגינה של תלונת מחנה הקיץ של אלן שרמן (Allan Sherman) "Hello Muddah, Hello Fadduh". זהו סיום המערכה השלישית של מודרמה ונציאנית גדולה מאת בנו של נגן תזמורת צבאי מלומבארדיה, שלימד גם את פוצ'יני (Puccini) ומאסקאני (Mascagni) כיצד לכתוב אופרות.
פאדֶרנו פאסולארו (Paderno Fasolaro)
אמילקארה פונקיילי (Amilcare Ponchielli) נולד ב-31 באוגוסט 1834 בפאדֶרנו פאסולארו (Paderno Fasolaro), כפר ליד קרמונה (Cremona) בממלכת לומברדיה-ונציה הנושא כיום את שמו. הוא היה עילוי מסוג קונבנציונלי: מלגה לקונסרבטוריון של מילאנו בגיל תשע, סימפוניה ראשונה שנכתבה בגיל עשר. מה שבא לאחר מכן לא היה הקריירה שהתחלה כזו מנבאת. הוא זכה במשרת פרופסור בקונסרבטוריון בתחרות פתוחה ודוחק החוצה ממנה, ובילה את שנות השלושים לחייו בפרובינציה במקום בלה סקאלה (La Scala).
הפרובינציה
שנים אלו לא ירדו לטמיון, אף על פי שהיו אלמוניות. כנגן תזמורת צבאי עירוני בפיאצ'נצה (Piacenza) ולאחר מכן בקרמונה (Cremona) הוא כתב ועיבד יותר מאתים יצירות לתזמורת כלי נשיפה, כולל סט וריאציות על "הקרנבל של ונציה" (Carnevale di Venezia) ובשנת 1872 את הקונצרטו לפליקורנובסו (Concerto per Flicornobasso) — הקונצרטו הראשון אי פעם שנכתב עבור אופוניום, ועדיין אחד הבודדים. זוהי תקופת חניכה לא זוהרת, והיא הותירה אותו עם דבר שלרוב מלחיני האופרה האיטלקים בדורו לא היה: ידע מעשי במה שכלי נשיפה בודדים מסוגלים באמת לעשות, בידי חובבים, תחת כיפת השמים.
מנצוני (Manzoni), וההזדמנות השנייה
האופרה הראשונה שלו, שהועלתה על הבמה ב-1856, הייתה עיבוד של המאורסים (I promessi sposi) מאת מנצוני (Manzoni), הרומן הלאומי. היא לא עשתה הרבה. שש עשרה שנים מאחר יותר הוא כתב אותה מחדש, וגרסת 1872 שינתה את חייו: הכרה, חוזה עם בית ריקורדי (Ricordi) ולבסוף שערי לה סקאלה (La Scala). הסופרן ששרה את לינה (Lina) בגרסה המחודשת, טרזינה ברמבילה (Teresina Brambilla), נישאה לו ב-1874; בנם חניבעל (Annibale) הפך למבקר מוזיקה. בלט, שתי התאומות (Le due gemelle), הגיע בעקבותיו ב-1873, והאפוס הליטאי הליטאים (I Lituani) ב-1874.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לה ג'וקונדה (La Gioconda)
לה ג'וקונדה (La Gioconda) עלתה לראשונה ב-1876 והיא הסיבה ששמו שורד. הליברית, המעובדת מתוך אנג'לו, רודן פדואה (Angélo, tyran de Padoue) מאת ויקטור הוגו (Victor Hugo), נכתבה על ידי אריגו בויטו (Arrigo Boito) — שרצה להלחין את האופרה בעצמו, נדחק הצידה על ידי ג'וליו ריקורדי (Giulio Ricordi) לטובת ידי מנוסה יותר, וחתם על הטקסט שלו במחאה תחת האנאגרמה "טוביה גוריו" (Tobia Gorrio). מתוך אותו זעם הגיע אחד הליבריות האיטלקיות הגדולות ושיתוף פעולה שהניב להיט אמיתי. פונקיילי המשיך לתקן; הגרסה שכולם מבצעים מתוארכת לשנת 1880.
הליצ'או (Liceu) בברצלונה מנסח במדויק את המוזרויות של היצירה: בין דון פסקואלה (Don Pasquale) של דוניצטי (Donizetti) ב-1843 ואבירות כפרית (Cavalleria rusticana) של מאסקאני (Mascagni) ב-1890, לה ג'וקונדה (La Gioconda) היא מעשית היצירה היחידה ברפרטואר האופראי האיטלק בא שאינה נושאת את חתימתו של ורדי (Verdi). היא עומדת, באותו היבט, באמצע הדרך בין הגראן אופרה (grand opéra) הצרפתית, הדרמה הרומנטית נוסח ורדי ווריזמו (verismo) שטרם הגיע — מונומנטליות צרפתית, ליריות איטלקית, וקטעים המנבאים בבירור את מה שמָאסְקָאנִי (Mascagni) ופוּצִ'ינִי (Puccini) יעשו. "Cielo e mar" של הטנור ו-"Voce di donna o d'angelo" של הקונטרה-אלט הם עדיין קטעי מבחן.
מחול השעות
הבלט שנועל את המערכה השלישית הוא המוזיקה הידועה ביותר שכתב מלחין איטלקי כלשהו במאה ה-19, ותהילתו מנותקת לחלוטין ממחברו. זה אינו לגמרי מקרה. הקטע הוא הפגנה של בדיוק המיומנות ששנות התזמורת לימדו אותו — כתיבה נקייה ומלאת אופי לקולות כלי נשיפה בודדים, זכורה מיד, הבנויה לשרוד נגינה גסה. היא נוסעת היטב משום שהיא נוצרה כך.
המורה
בשנת 1881 הקונסרבטוריון שדחק אותו החוצה קיבל אותו בחזרה, הפעם כפרופסור להלחנה, והוא מונה ל-maestro di cappella בקתדרלת ברגמו (Bergamo) באותה שנה. בין תלמידיו היו ג'אקומו פוצ'יני (Giacomo Puccini), פיאטרו מאסקאני (Pietro Mascagni), אמיליו פיצי (Emilio Pizzi) וג'ובאני טבאלדיני (Giovanni Tebaldini) — כלומר, שני האנשים שיגדירו את שלושים השנים הבאות של האופרה האיטלקית למדו שניהם את מלאכתם ממנו. הוא המשיך להלחין: המופע התנ"כי הבן האובד (Il figliuol prodigo) עלה בלה סקאלה (La Scala) ב-26 בדצמבר 1880 ועיבוד הוגו השני מריון דלורם (Marion Delorme) ב-17 במרץ 1885. אף אחד מהם לא החזיק מעמד על הבמה. הוא השיר את המאורים מוולנסיה (I Mori di Valenza) לא גמור; ארטורו קאדורה (Arturo Cadore) השלים אותו והוא הועלה ב-1914. פונקיילי מת מדלקת ריאות במילאנו ב-16 בינואר 1886, בגיל חמישים ואחת, והוא טמון בבית הקברות המונומנטלי.
מדוע אמילקארה נקרא גאון
הטענה החזקה ביותר לזכותו היא זו שהליצ'או (Liceu) מעלה: במשך קרוב לחצי מאה, בארץ המשוגעת ביותר על אופרה בעולם, הוא כתב את היצירה היחידה מלבד זו של ורדי (Verdi) שהחזיקה מעמד ברפרטואר. זה דרש כישרון מסוים ולא אופנתי — סינתזה. פונקיילי יכול היה לשמוע מה שימושי בגראן אופרה (grand opéra) הצרפתית, בארכיטקטורה הדרמטית של ורדי ובאופן החד והגולמי שצמח מאחוריו, ולשלב אותם מבלי שהחיבורים יראו. הוא הגדיל את התזמורת והעצים את התזמור של האופרה האיטלקית, וכתב מנגינות ששרדות שריקה גרועה. הוא היה גם מורה מטיל אימה: פוצ'יני (Puccini) ומאסקאני (Mascagni) יצאו מחדר הלימוד שלו.
טיעון הנגד הוא ישיר ורובו הוגן. אופרה אחת שורדת מתוך חיי עבודה משמעותיים; הליטאים (I Lituani), הבן האובד (Il figliuol prodigo) ומריון דלורם (Marion Delorme) הם סקרנויות, והליטאים (I Lituani) היה צריך להיראות מתוך ארכיון על ידי הרדיו האיטלקי ב-1979 כדי להישמע כלל. לה ג'וקונדה (La Gioconda) דרשה ארבע שנות תיקונים כדי להגיע לצורתה הסופית, והמוניטין שלה נסמך באותה מידה על הליברית של בויטו (Boito) כמו על הפרטיטורה. המוזיקה שלו שכולם מכירים מפורסמת כקריקטורה וכ תקליט חדשנות, והמלחין שלה אנונימי. סינתטיקן אינו יוצר מקורי: פונקיילי בנה את הגשר בין ורדי (Verdi) ווריזמו (verismo), ושנים מתלמידיו חצו אותו ברגל ולקחו את הקרדיט. זהו הישג אמיתי, ואין פירושו מקוריות.
מורשת
כפר הולדתו שינה את שמו על שמו, וזה יותר ממה שרוב המלחינים מקבלים. לה ג'וקונדה (La Gioconda) נותרה ברפרטואר הבינלאומי, רכב לקולות גדולים ובימויים גדולים עוד יותר; "מחול השעות" נותר באוזניהם של אנשים שמעולם לא ראו אופרה. אבל את עבודתו העמידה ביותר הוא עשה בחדר לימוד במילאנו בין 1881 ל-1886. התזמור של פוצ'יני (Puccini) והישירות של מאסקאני (Mascagni) שניהם כוללים את פונקיילי במקום כלשהו באילן היוחסין שלהם, והאדם שפעם הודח ממשרת פרופסור סיים כשהוא מעצב את העידן שבא בעקבותיו.