אליס ברדלי שלדון (Alice Bradley Sheldon): האדם שלא היה ולא נברא
במשך עשור, כותב הסיפורים הקצרים המוערך ביותר במדע הבדיוני האמריקאי היה מתבודד שהשיב למכתבים בלבד, סירב לכל כנס, וכולם הניחו שהוא גבר בעל ניסיון בפנטגון. רוברט סילברברג כתב שיש משהו "גברי ללא מנוס" בפרוזה שלה. הרלן אליסון כינה את טיפטרי האדם שצריך לנצח. לאחר מכן, ב-1977, מעריץ איתר מודעת אבל בשיקגו, וטיפטרי כתבה לאורסולה ק. לה גווין: "אני אישה בת 61 בשם אליס שלדון – כינוי אלי – מתבודדת מטבעי אך נשואה מזה 37 שנים."
אליס בארץ הג'ונגל
היא נולדה בשם אליס הייסטינגס ברדלי ב-24 באוגוסט 1915 בהייד פארק, שיקגו. אביה, הרברט אדווין ברדלי, היה עורך דין וחוקר טבע; אמה, מרי הייסטינגס ברדלי, הייתה סופרת פורה של סיפורים וספרי מסעות. ב-1921–22 הם לקחו אותה, בת שש, למרכז אפריקה, והיא הפכה לדמות בספרי הילדים של אמה – אליס בארץ הג'ונגל (1927) ו-אליס בארץ הפילים (1929) – מאוירים בחלקם על ידי אליס עצמה, שהחלה לצייר עבור אמה בגיל תשע.
בין מסעות ספארי היא התחנכה בבתי הספר של המעבדה באוניברסיטת שיקגו מגיל עשר, לאחר מכן בלוזאן, ואז בפנימייה בטאריטאון, ניו יורק. רוב הסיפורים המאוחרים שלה עוסקים בבני אדם הפוגשים יצורים חוצניים באמת, וקשה שלא לראות את המקור לכך.
הציירת שפרשה
היא למדה אצל ג'ון סלואן, מכרה איור למגזין הניו יורקר ב-1931 תמורת עשרה דולרים, הציגה במכון האמנות של שיקגו ב1936, ותלתה דיוקן עצמי בעירום, דיוקן בכפר, בגלריית קורקורן בוושינגטון ב-1939. ב-1934, בגיל תשע-עשרה, ברחה עם ויליאם דייווי ועזבה את מכללת שרה לורנס, שלא קיבלה סטודנטיות נשואות; הרגלי השתייה שלו סיימו את הנישואים ב-1940. ב-1941 היא ויתרה על הציור לחלוטין ובילתה שנה כמבקרת אמנות של ה-שיקגו סאן.
רב-סרן ברדלי
המלחמה העניקה לה חיים. היא הצטרפה לחיל העזר של הנשים בצבא (WAAC) כקצינת אספקה, עברה לחיל האוויר של הצבא ב-1942, וסיימה בתחום מודיעין התצלומים – קריאת תצלומי סיור אוויריים, שהיא האמנות של הסקת עולם נסתר ממשטחים דו-משמעיים. היא עלתה לדרגת רב-סרן, דרגה גבוהה לאישה באותה עת, ומאוחר יותר אמרה שבשירות היא הייתה "בין נשים חופשיות בפעם הראשונה."
בפריז ב-1945 היא נישאה להנטינגטון ד. שלדון, המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הידוע בכינוי טינג. לאחר שהשתחררה ב-1946, היא פרסמה מאמר על פליטים פולנים, "המזליקיים", ב-ניו יורקר בנובמבר באותה שנה. ב-1952 הזוג גויס על ידי ה-CIA; היא עבדה כקצינת מודיעין, לא אהבה זאת, והתפטרה ב-1955.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דוקטורט בגיל חמישים ואחת
השכלתה הפורמלית הגיעה מאוחר ובבת אחת: תואר ראשון מהאוניברסיטה האמריקאית בין 1957 ל-1959, וב-1967 דוקטורט בפסיכולוגיה ניסויית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. עבודת הדוקטורט שלה חקרה כיצד בעלי חיים מגיבים לגירויים חדשים בסביבות שונות.
טיפטרי
היא קראה מדע בדיוני מאז 1924, כשמצאה את Weird Tales, אך החלה לפרסם סוגה זו רק לאחר הדוקטורט. ב-1967 היא אימצה את השם ג'יימס טיפטרי ג'וניור כדי להגן על מעמדה האקדמי: "שם גברי נראה כמו הסוואה טובה. הייתה לי הרגשה שגבר יחמוק מבלי שיבחינו בו." הסיפור הראשון שלה, "לידתו של איש מכירות", הופיע ב-אנלוג במרץ 1968.
בתוך חמש שנים טיפטרי הפך לתופעה. "אהבה היא התוכנית והתוכנית היא מוות" ו-"הנשים שהגברים אינם רואים" ו-"הנערה שחוברה לחשמל" הופיעו כולם ב-1973; "עשן שלה עלה לנצח" ב-1974; "יוסטון, יוסטון, האם אתה שומע?" ב-1976; "הפתרון של זבוב הברגים", שפורסם תחת שם עט שני, ראקונה שלדון, ב-1977. שני קבצים, עשרת אלפים שנות אור מהבית (1973) ו-עולמות חמים ואחרים (1975), איגדו אותם. פרסי ההוגו הגיעו ב-1974 ו-1977, פרסי הנבולה ב-1973, 1976 ו-1977.
היצירה קודרת באופן שהסוגה התירה רק לעיתים נדירות. כפי שמציינת האנציקלופדיה למדע בדיוני, "נדיר מאוד שסיפור של טיפטרי אינו עוסק ישירות במוות ומסתיים במוות של הרוח, או של כל תקווה, או של הגוף, או של הגזע." "הנשים שהגברים אינם רואים" מסופר על ידי גבר חביב ואדיש שלעולם אינו תופס שהאישה שהוא מתנשא עליה מעדיפה לעזוב את כדור הארץ עם חוצנים מאשר להישאר. הטכניקה זהה בכל פעם: להגיש לקורא נקודת מבט נוחה, ואז לשמוט את הקרקע תחתיו.
החשיפה
ב-1976 היא הזכירה את מות אמה במכתבים להתכתבויותיה. קוראים מצאו את מודעת האבל בשיקגו, שציינה בת, אליס שלדון, ועד סוף 1977 הכיסוי הוסר. סילברברג הוסיף פוסט-סקריפט מצטער למהדורת 1979 של עולמות חמים ואחרים. מאוחר יותר בחייה אמרה לג'ואנה רוס, "אני לסבית... מההתחלה, לפני שידעתי משהו, תמיד היו אלו בנות ונשים שהדליקו אותי," תוך שהיא מכירה בשני נישואיה לגברים.
הברית
בעקבות זאת הגיעו שני רומנים, מעל חומות העולם (1978) ו-הבהירות נופלת מהאוויר (1985), ו-סיפורי קינטנה רו זכה בפרס הפנטזיה העולמי ב-1987. אך היא הייתה חולה ומדוכאת, עם בעיות לב, וטינג התעוור – כמעט לחלוטין עד 1986. היא אמרה לסילברברג ב-1976 שהיא רוצה לסיים את חייה בעודה מסוגלת לכך, והיססה רק בשל עזיבת בעלה. רשימות היומן שלה ל-1977: "טינג הסכים לשקול התאבדות בעוד 4-5 שנים." מכתב התאבדות נכתב בספטמבר 1979 ונשמר.
ב-19 במאי 1987 היא ירתה בטינג, ואז בעצמה, בביתם בווירג'יניה. הם נמצאו שלובים ידיים במיטה. העדויות מצביעות על ברית מוסכמת מזה זמן רב; לא ניתן להוכיח זאת, והדו-משמעות מעולם לא נעלמה.
מדוע אליס מכונה גאונה
היכולת הספציפית היא סוג של אמפתיה מהונדסת. שלדון בילתה את חייה המקצועיים בחילוץ מבנה נסתר ממשטחים – מודיעין תצלומים במלחמה, ניתוח מודיעיני ב-CIA, תגובות בעלי חיים לחידוש במעבדה – והיא הפנתה את המשמעת הזו כלפי הקורא. סיפור של טיפטרי הוא ניסוי מבוקר: לקורא ניתן מספר שהנחותיו מרגישות טבעיות, ואז הסיפור חושף מה הנחות אלו עולות לו. זה אינו ליריות או בניית עולם; זה עיצוב.
הפרק של טיפטרי עצמו הוא ההוכחה. היא כתבה מתוך קול גברי בצורה משכנעת כל כך שהמבקרים המנוסים ביותר של הסוגה העידו על איכותו ה"גברית ללא מנוס" – בזמן שהסיפורים פירקו בדיוק את ההנחות שהמבקרים הציגו. זו הייתה הפגנה של טווח דמיוני שבוצעה על נבדקים חיים, וזה שינה את האופן שבו המדע הבדיוני דיבר על מי יכול לכתוב מה.
טיעון הנגד: ההישג שלה הוא כמעט כולו בסיפורת קצרה. עבודתה הטובה ביותר תופסת חלון צר, בערך 1970 עד 1977. החשיכה הבלתי פוסקת – כל סיפור שמסתיים במוות של גוף, רוח או מין – יכולה להיקרא כנוסחה ולא כחזון. וחלק מהפרסום שלה קשור באופן בלתי נפרד לביוגרפיה: התרמית, ה-CIA, הסוף הנורא. פשטו אותם ונותרו תריסר סיפורים יוצאי דופן, שזה מספיק, אך זו גאונות של הצורה הקצרה ושל עשור אחד.
מורשת
קארן ג'וי פאולר ופאט מרפי ייסדו את פרס ג'יימס טיפטרי ג'וניור ב-1991 עבור מדע בדיוני ופנטזיה המרחיבים את ההבנה של מגדר; ב-2019 הוא שונה לשם "פרס האחרת" (Otherwise Award), כהכרה באי-נוחות לגבי מתן כבוד לשם הקשור לרצח-התאבדות. הסיפורים עדיין מודפסים, עדיין נלמדים, ועדיין עושים את הדבר שלשמו נבנו – מגישים לקוראים כיסא נוח ואז מסירים אותו.